את הסרט הזה אפילו מארוול לא הצליחו לדמיין: האלמנה השחורה יוצאת למלחמה נגד חברת הבידור הגדולה, העשירה והאגרסיבית ביותר עלי אדמות.
בסוף השבוע הודיעו נציגיה של סקרלט ג'והנסון כי הגישו תביעה נגד דיסני – חברת האם של מיקי מאוס, מארוול, מלחמת הכוכבים ודברים רבים אחרים – על הפרת חוזה בסרט "אלמנה שחורה" (עכשיו בבתי הקולנוע). הסיבה: לג'והנסון הובטח נתח מהרווחים של הסרט בבתי הקולנוע, אך בשל העובדה שהוחלט להשיק אותו בשירות הסטרימינג דיסני+ במקביל לצאתו לאקרנים, הרווחים הללו פחתו באופן דרמטי. על פי כתב התביעה, ג'והנסון אפילו פנתה לחברה מראש בבקשה לשנות את החוזה כך שהיא תקבל נתח מהרווחים של צפייה דיגיטלית במקום אלו שיתקבלו מבתי הקולנוע, אך זו אפילו לא טרחה להגיב.
כמובן שזה סיפור דרמטי בזכות עצמו. אבל אנחנו לא כאן לעסוק בדיני חוזים או בפרקטיקות המניפולטיביות של דיסני, אלא במה שקרה לאחר שהסיפור פורסם. פוסטים וציוצים על הנושא שהומטרו מכל עבר על ידי כל גוף חדשות אמריקני, בטח בתחום הבידור, זכו לטראפיק מטורף, כיאה לחדשות שכוללות נושאים שמעניינים מאות מיליוני אם לא מיליארדי בני אדם. פן הזוי במיוחד של הפרשה נחשף בתגובות, שם מאות אלפי נתינים אינטרנטיים החלו להתקוטט סביב השאלה הזו כאילו מדובר מינימום במלחמת העולם השלישית או בהשקה של וינדוז 11.
האם העובדה שג'והנסון טוענת להפסדים של 50 מיליון דולר אמורה לעניין אותנו כשהיא גם ככה שווה יותר ממדינת אי קטנה? האם העובדה שדיסני שווה פי גזיליון (בחישוב מדעי מדויק) יותר ממנה הופכת אותה לאיש הרע בסיפור הזה? האם יוצאים נגד ג'והנסן רק כי היא אישה, ומיקי מאוס הוא הסמל האולטימטיבי של הפטריארכיה? או שאולי העובדה שדיסני היא שאחראית לסרטי מארוול הופכת אותה לחסינה לביקורת?
הלאה והלאה המשיכו השרשורים ברדיט, הציוצים והציוצים מחדש האינסופיים בטוויטר ורחמנא ליצלן, אשכולות התגובות הרדיואקטיביים בפייסבוק. והמעטים שהסתכלו מהצד על הענן הגדול של טענות היפרבוליות, קללות, גידופים והשמצות לא יכלו שלא לחשוב לעצמם: למה לעזאזל צריכה להיות לנו דעה בעניין?
אם נגיד זו הייתה ילדה קטנה שדונלד דאק גנב לה את הדולר האחרון והשתמש בו כדי להדליק סיגר קובני, או אם, לחלופין, סקרלט ג'והנסון הייתה תובעת את דוכן הלימונדה של אותה ילדה קטנה כי היא השתמשה בקצת יותר מדי קרח, מידה מסוימת של זעם ודיון ציבורי הייתה מובנת. אבל ראבאק, למה לעזאזל כל כך אכפת לכם מהמקרה הזה? למה אתם לא יכולים פשוט לדפדף לפוסט הבא כדי לקבל את המנה הקטנה הבאה של דופמין שתאפשר לכם להמשיך עם היום שלכם?
כך גם באשר לפארסה סביב הפרישה של סימון ביילס והזכייה של אבישג סמברג. תופתעו לשמוע, אבל אין קהל ענק שרק מחכה לשמוע מה דעתכם על החלטתה של המתעמלת המוצלחת ביותר אי פעם להסיר את השתתפותה מהאולימפיאדה – בטח ובטח כשהיא אפילו לא מייצגת אתכם. ואם בחורה בת 19 שזכתה במדליית ארד בוחרת להיות כנה ולדבר על עוקבים באינסטגרם, תפאדל!
גיבוש דעה על נושאים שעל סדר היום הוא לא בהכרח דבר רע, וזה כנראה אפילו דבר טוב – לאדם עצמו. אבל משם ועד הקאת השנקל האישי שלכם בכיכר העיר בכל פעם שמישהי מנידה עפעף, הדרך רחוקה.
הכלא הגדול
בני הנוער מבלים בממוצע בחופש חמש שעות ביום מול מסך. רובם לא מכבים את הטלפון אף פעם ושליש קמים בלילה לבדוק הודעות. זמן מסך מוגזם גורם להשמנה, חוסר שינה, בעיות רגשיות, הפרעות קשב, בידוד חברתי מהעולם, והסכנה החמורה ביותר: התמכרות.
העיסוק המוגבר במסכים על חשבון חיי חברה ואפילו חשיפה לאור היום, משמש גם כר פורה לדיכאונות, חרדות וצריכת תרופות פסיכיאטריות משלב מוקדם.
סימנים מזהים ברורים של מתמכרים:
- סימני גמילה כמו אי–שקט, כעס ותסכול כשהטלפון לא ברשותם.
- חוסר זמן לשינה ואכילה
- הזנחה והיגיינה לקויה.
- כאבי גב, שקיות מתחת לעיניים ועיניים אדומות.
- פגיעה בחיי החברה ובכישורים החברתיים.
כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה הזו?
- נסו להציע רעיונות לפעילות אלטרנטיבית: יצירה, קריאת ספרים, מפגשים חברתיים הרחק מהמסך.
- שימוש באפליקציות להקצבת זמן המסך על ידי ההורים.
המדור בשיתוף אינטרנט רימון
