בנקודת המפגש בין שדרות רוטשילד ורחוב הרצל בתל אביב עומד לו קיוסק קטן בצורת משושה. היום קוראים לו "אספרסו בר" ומוכרים בו קפה ומגוון משקאות אלכוהוליים, אבל פעם מכרו בו בעיקר גזוז, והוא נחשב לאטרקציה הגדולה של מייסדי העיר, שנולדה בחטא קטן ושובב. הימים הם ימי תחילת המאה ה־20. האדריכל ומתכנן הערים עקיבא אריה וייס מגיע מרוסיה ליפו עם אשתו ההריונית וששת ילדיו. כבר ביום עלייתו הוא הולך למועדון ישורון ביפו עם כמה ממשפחות העיר, ויחד הם מכריזים על הקמת שכונת פרברים חדשה.
בשנת 1909, על חולותיה של אדמת כרם ג'באלי נערכת הגרלת בתיה הראשונים של שכונת "אחוזת בית" בקרב 66 המשפחות המייסדות. בתקנון נכתב כי השכונה החדשה תשמש לאזור מגורים בלבד והמסחר ימשיך להתקיים ביפו. אבל כבר בשנה הראשונה מופר התקנון ומוקם לו הקיוסק הקטן, ולצדו פנס לוקס (מתקן תאורה) שנחום גוטמן מתאר בספריו, שאותו היו מדליקים מדי לילה באמצעות נפט. אלו היו שתי האטרקציות היחידות של תל אביב באותם ימים.
על קיר הקיוסק העדכני הוטבעו מילותיו התמוהות של ביאליק: "גזזיני ואגרשך והעדיפיני במילייך". רק מי שמעמיק בהן יבין את הפירוש: את תביאי לי גזוז, אני אתן לך גרוש, ואת תשיבי לי בעודף של מיל. המצחיק הוא שהמילים נכתבו בלשון נקבה, בזמן שבשנותיו הראשונות של הקיוסק נשים כלל לא הורשו למכור בו לגברים מטעמי צניעות. בנקודה זו מתחיל גם "שביל העצמאות" – פרויקט חדש שיזם ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, בביצוע מנהלת "עיר עולם", ובשיתוף עם משרד התיירות ומשרד ירושלים ומורשת.
השביל, שעתיד להיחנך בקרנבל חגיגי ביום העצמאות ה־70 הקרוב, יהיה באורך קילומטר אחד בלבד ויקשור בין עשר נקודות תוכן ומורשת שהוגדרו כבעלות חשיבות לסיפור היווסדותם של העיר ומדינת ישראל. באותו קיוסק אני גם פוגשת את איתן שוורץ, מנכ"ל עיר עולם ותיירות, שאולי זכור לכם גם כזוכה בתוכניות הריאליטי "השגריר". אז הוא הסביר את ישראל בתפוצות, והיום הוא מנגיש לתיירים את ההיסטוריה התל־אביבית בצורה הכי מתקדמת שיש.
"מעט מדי אנשים יודעים על התרומה האדירה של העיר הזאת, וספציפית המרחב הקטן הזה, לתקומה של מדינית ישראל ולריבונות שלה", אומר שוורץ, "במשך ארבעה עשורים מרגע הקמתה, כוננו כאן המוסדות שהכינו את המדינה שבדרך. לא במקרה המסלול נקרא 'מעיר עברית למדינה עברית'. לא הייתה ריבונות יהודית בארץ ישראל לפני תל אביב. דיזיניגוף אמר בשעתו שמה שאנחנו עושים פה עכשיו הוא הניסוי הכי חשוב מזה 2,000 שנה – ניסוי בריבונות יהודית עצמאית. כאן צמחו השופט העברי הראשון, הכבאי העברי הראשון והגנב העברי הראשון".
עיניה לים ופניה לעולם
תחילתו של הרעיון בסוף המאה ה־19. יפו, עיר הנמל העתיקה בעולם, מתחילה לקבל גלים חדשים של הגירה ציונית – הבילויים, העליות הראשונות, קבוצות די גדולות של אנשים שמגיעים עם הרעיון להקים בית לאומי חדש ליהודים. פתיחת תעלת סואץ הופכת את האזור למקום מאוד מרכזי מבחינת מסחר, ובשנת 1892 נחנך קו הרכבת בין יפו לירושלים. עם השנים העיר הופכת צרה מלהכיל ואנשים מתחילים לעזוב אותה.
מתחילות לקום שכונות מחוץ ליפו העתיקה – נווה צדק וכרם התימנים. 66 המשפחות מקימות את השכונה החדשה מתוך תפיסה מהפכנית, כפי שמסביר שוורץ, "הם אומרים 'אנחנו נתקין לנו עיר, כי אומה צריכה שיהיה לה עמוד שדרה פיננסי, כלכלי ותרבותי. ההקמה מתרחשת בערך באותו זמן יחד עם הקמת דגניה, אם הקבוצות, שנוסדה ב־1910".
הרבה תשומת לב מוקדשת לחזותה של העיר החדשה ולתפיסת המהפיכה הירוקה אותה הנחיל מתכנן הערים האנגלי אבנעזר הווארד, שסבר שבעיר העתידית חייב להיות ירק. נוטעים שדרה באמצע הרחוב, לכל בית מוגדרת גם חצר, בניגוד למה שהיה מקובל בערים של אותם ימים. שמה של העיר נגזר מספרו של הרצל, אלטניולד, שמשמעותו ארץ ישנה־חדשה. התל מייצג את העבר והאביב מייצג את העתיד.
כבר אז, כשעוד הייתה קטנה, העיר גילמה את התגשמות החזון ההרצלייני – חברה אנושית מתקדמת, פורצת דרך, עיניה לים ופניה לעולם. הרחוב המרכזי הוא הרצל. בקצהו האחד עומדת הגימנסיה העברית וקצהו השני מסתיים בקו הרכבת. הרחובות המסתעפים ממנו הם אחד העם, שדרות רוטשילד ולילינבלום.
את ההשראה ליצירת שביל הטיול החדש, המסומן בזהב, לקחו היזמים משביל החירות בבוסטון המתוח בפס של לבנים אדומות. כל נקודה בשביל מכילה את הקונטורה של הבניין ובערב היא מוארת באורות זהובים. "המחשבה הייתה איך מרכזים את כל אתרי המורשת שמתפרשים על שטח די קטן של קילומטר אחד בלבד", מסביר שוורץ, "בבוסטון זה קורה על פני שניים וחצי מייל".
מנקודת ההתחלה בקיוסק אנחנו ממשיכים לעבר בית פסגות ברחוב אחד העם. שם ניצבת המזרקה שבעבר ניצבה בכיכר ביאליק והועתקה משם לפני מספר שנים. על המזרקה מוטבע הפסיפס המרהיב של נחום גוטמן המתאר את תולדות יפו עד לתל אביב של היום. הארזים מלבנון שמלך צידון נתן לשלמה כדי לבנות את מקדשו, יונה שנזרק ללוע של הדג, אחוזת בית, שיירת הגמלים שמביאים את החול, הקיוסק הראשון והגימנסיה. על הסוס רואים את ד"ר חיסין, מראשוני המקימים, וגוטמן הילד יושב על ספסל, אולי כקריצה לסיפור המפורסם שבו יום אחד גוטמן הילד עבר בשדרה, הבחין בפרח תלוש על הרצפה והרים אותו. דיזינגוף הגיע על סוסתו ונזף בו על כך שהוא קוטף פרחים.
הלאה אל ביתו של עקיבא אריה וייס, מייסד השכונה ומי שארגן את הגרלת המגרשים. במקרה או שלא הוא זוכה בחלקה הטובה ביותר – עם כיווני אוויר מרשימים וסמיכות לגימנסיה. אך בעתיד הוא יהפוך לגיבור טרגי – דיזינגוף ישתלט עד מהרה על רשות הוועד וייזכר בספרי ההיסטוריה כמייסד העיר עם רחוב ארוך על שמו, ואילו זכרונו של וייס יהיה צנוע הרבה יותר, בדמות רחוב קטן הסמוך לכיכר המדינה.
"הוא ענבל האור של התקופה", אומר שוורץ, "קונה שטח חולי שאין בו כלום ומארגן קבוצת רכישה". ביתו המיועד לשימור נותר על כנו, ואם תתבוננו היטב בקירות שבחוץ תוכלו להבחין שממש כמו ההגרלה הנוסטלגית שנערכה אז באמצעות צדפים, גם הוא משובץ באותם אוצרות מהים. כשווייס עומד בהגרלה הוא אומר לנוכחים את המשפט הבא: "כמו שהעיר ניו יורק מסמלת את השער לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו כדי שתהיה בזמן מן הזמנים לניו יורק הארץ־ישראלית".
אנחנו פוסעים לעבר מגדל שלום מאיר שהוקם במקום הגימנסיה. שם נמצא המוזיאון הראשון מתוך הארבעה שלידם עובר השביל. בתוך קומת הכניסה תמצאו מרכז מבקרים לתולדות תל אביב שמנוהל על ידי משפחת מאיר. ותיקי היישוב עוד זוכרים את מוזיאון השעווה ופארק השעשועים שניצב בעבר על גגו. בשנות ה־90 פורקו המתקנים ונמכרו ליזמים עזתיים, הבובות אוחסנו ונמסו ונותרו רק ארבע מהן שמאוכסנות במבנה.
עשר תערוכות מוצגות בקומת הכניסה והקומה שמעליה, ועל הקירות נמתחים שני פסיפסים גדולים של נחום גוטמן ודוד שריר המתארים את תולדות העיר. אך אי אפשר לזלזל בחשיבותו של המבנה הקודם, הלא היא הגימנסיה העברית הראשונה, שנבנתה בימים בהם השפה העברית עדיין לא הייתה מדוברת. "תל אביב מאמצת את העברית כשפת הדיבור היחידה", אומר שוורץ, "בכל שיר חדש וכל חיבור חדש וכל מחזה חדש שמוצגים שם. בהמשך הרעיון התפשט משם למושבות. זה מקום מכונן. לא היה מקום בעולם שבו לקחו שפה מתה והחיו אותה. עד היום יש תקנה שאומרת שאסור בטקסים עירוניים של העיר להשמיע שירים שאינם בעברית".
מהגימנסיה אנחנו ממשיכים במעלה רחוב אחד העם. הרבה מחשבה הושקעה במקומות בהם יעבור השביל. "עלתה שאלה באיזה צד של המדרכה הוא יעבור", מגלה שוורץ, "כל אנשי המקצוע המליצו על המדרכה הימנית הרחבה, שיש בה יותר צל ויותר מקום. ראש העיר סירב כי כשעוברים בצד האחר רואים את השימור המדהים של המבנים, אולם כשעוברים במדרכה הימנית רואים את 'סופר ויקטורי'".
פאב, בית כנסת ומוזיאון
טבען של ערים היסטוריות הוא שלב העיר לא מתקבע עם ההיסטוריה שלה. העיר מתפתחת והמרכז עובר למקום אחר ומחודש, בעוד שהחלק ההיסטורי נותר תיירותי. תל אביב נדירה במובן הזה – מרכז ההוויה והחדשנות התרבותית נותרו בדיוק במקום שבו נוסדה. חלק גדול מזה קורה הודות לחשיבה האדריכלית שאפיינה את העיר כבר בשלבי הקמתה.
מתכנן הערים הווארד מביא את הקונספט של עיר הגנים. הוא הראשון לדבר על החשיבות של המרחב הציבורי, הפרט והגינה בעיר מודרנית. פטריק גדס ימשיך את הקו בשנות ה־20 ובהזמנת דיזינגוף יעצב את הרחובות במרחק מדויק. המדרכות כאן צרות ולא במקרה. הרעיון הוא שגם כשהאוכלוסיה מועטת אתה הולך ברחוב ופוגש אנשים. משכונה צדדית הופכת אחוזת בית לאזור מרכזי שמספח אליו את נווה צדק וכרם התימנים, הרבה מזה הודות לעובדה שהיו בה מים זורמים. צינור המים העברי הראשון נחפר בלב השדרה, כוסה בחול, והעיר התפתחה בכיוון הצינור.
חובבי ההיסטוריה זוכרים את הכרזה המפורסמת של דיזינגוף נגד חילול שבת בפרהסיה. מקימי העיר לא היו דתיים למדי, אבל כבר עם הקמתה נחנך בית הכנסת הגדול, השוכן בקרן הרחובות אלנבי ואחד העם ואליו אנחנו מגיעים עכשיו. "היה חשוב למייסדים שיהיה כאן בית כנסת. הם שמו אותו במקום הכי גבוה, במגרש ענק, והמבנה הוקם מכספי העיר. מהרגע הראשון הוא היה בית כנסת מעורב לספרדים ואשכנזים ביחד והתפללו בו בסגנון אורתודוכסי". ממולו שוכן, איך לא, הפורט סעיד – אחד הברים הידועים וסמל לחילוניות התל אביבית, ושניהם זה מול זה, יחד, בשלווה.
המבנה, שנחנך בשנת 1926, היה מרהיב ביופיו, בעל אקוסטיקה מושלמת וסימן את מקדש הדת מול מקדש החול של הגימנסיה. עד שנות ה־60 גלי ההגירה הדתיים יצרו סביבו נוכחות דתית מרשימה, אך ככל שהעיר הפכה חילונית יותר, החצרות החרדיות שפקדו אותה נטשו את בית הכנסת וכיום מתפללים בו תושבים ספורים. "יש תוכנית עירונית שאפתנית לשחזור בית הכנסת במטרה להחזיר אותו לימי הדרו", מספר שוורץ, "במסגרת התוכנית הוא יהפוך למרכז מבקרים לתולדות הרבנות והדת בתל אביב".
אנחנו חוזרים דרך רחוב אלנבי לכיוון השדרה. מימינינו מפציע בית לדרברג המשובץ באריחי בצלאל מקוריים ואנחנו חולפים על פניו לכיוון ביתו של אליהו גולומב, ממפקדי ההגנה, שהפך למוזיאון ההגנה. "גולמב לא זכה לראות את הכרזת המדינה, אבל בביתו התכנסה השמנה והסלתה של מגיני היישוב. הם היו ארבעה גיסים – שרת, גולמוב, דב הוז ושאול אביגור. שלושה מהם גם למדו יחד בגימנסיה. הייתה פה משפחתיות מטורפת", מתאר שוורץ.
גולת הכותרת של הסיור היא דווקא במרכז השדרה, שם ניצב בגאון ביתו הצנוע של ראש העיר הראשון, מאיר דיזינגוף, ומולו האנדרטה לזכר מייסדי תל אביב. פה עמד מגדל המים ובית הוועד, וגם הכלא הראשון שבו שהה העצור העברי הראשון – מציצן מקומי שנתפס כשהוא מביט לעבר מקלחת שכנתו ונשלח לכאן להעביר את הלילה. צינה דיזינגוף, אשת ראש העיר, הביאה לו מרק בערב כשגילתה שהוא רעב.
במלאת 40 שנה להיווסדה של "אחוזת בית" הוקמה האנדרטה, ובה הוטבעו שמות המייסדים ותבליט שמספר את כל היסטוריית הקמתה. אך מה שבאמת מעניין הוא סמל העיר. זכרונות שנת 1921 ומאורעות תרפ"א עדיין מהדהדים בתושבי העיר, הבריטים הם כבר אדוני הארץ והנציב העליון מעניק לדיזינגוף ולעירו החדשה מעמד עצמאי.
דיזינגוף מבקש להנציח את ההכרזה בייסוד סמלה של העיר, כמו שראה בבריטניה. "מהרגע ראשון הוא מבין שיש חשיבות לאופן שבו העיר תמותג. כבר אז הוא דיבר על חזון. הוא מכריז על תחרות לעיצוב סמל העיר וכל גדולי הציירים של התקופה ניגשים אליו", מסביר שוורץ. מי שזוכה בכבוד לבסוף הוא דווקא נחום גוטמן הצעיר שגדל בה. הוא מציע סמל עם אלמנטים מכוננים – האחד הוא החיבור להרצל – אלט נוילנד ושבעת הכוכבים שהציע חוזה המדינה לדגל האומה. השני הוא החיבור לתנ"ך שמגיע בדמות המילים "אבניך ונבנית", זכר לפסוק בירמיהו – "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל". ובמרכז – ים ומגדלור.
"זה אייקון מעניין", מסביר שוורץ, "אין אף עיר ששוכנת לחוף ים שסמלה הוא מגדלור. בדרך כלל מראים ספינות, ונחום גוטמן בוחר בסמל הזה עוד לפני שנבנה בכלל מגדלור בעיר. הוא מדמיין אייקון שלא קיים. כאשר שואלים אותו למה, הוא מסביר שהסמל הזה מייצג את הייעוד של תל אביב ומה שתהיה ביום מן הימים – שער לעלייה ומאור לגולה. פסל החירות של העם היהודי".
לצד האנדרטה מוצב פסלו של דיזינגוף רוכב על סוסתו המפורסמת "מהירה". ראש העיר הראשון, מהנדס בהכשרתו, נשלח על ידי הברון לנהל את מפעל הבקבוקים בטנטורה. הוא היה כישלון חרוץ בעסקים אך גאון בפוליטיקה. לו ולאשתו צינה אין ילדים ובמידה רבה תל אביב היא הילד.
"דיזינגוף הוא דמות מאוד אקסצנטרית. הוא נהג להסתובב על סוסתו כמו שריף. פעם אחת נתפס על ידי השוטר שהוא עצמו מינה וקיבל דו"ח על כך שלא נכנס לים בבגד ים ראוי. כשסוסתו האהובה מתה הוא כותב לה חיבור מרגש. מי שעיצב את הפסל הוא עולה מרוסיה בשם דוד זונדלוביץ', שהיה אחד היחידים שהבינו בתחום. בישראל של אותם ימים לא הייתה מסורת של פיסול דמויות פוליטיות והיא לא נחשבת לדיסציפלינה מוכרת". זונדלוביץ' משבץ בתוך הפסל אותיות מתוך השיר שכתב דיזינגוף לסוסתו וכולן מתחברות לידי דמות אחת.
דיזינגוף חזר ואמר בנאומיו שלא המדרכות והכבישים מכוננים עיר אלא נשמת אפם של תושביה – היצירה והרצון לחופש ושיוויון. הוא הבין שהדרך להפוך את תל אביב כמרכזית היא בפיתוח מודלים שיהפכו למוסדות עצמאיים של המדינה שבדרך. טיפות החלב הומצאו פה, כמו גם החינוך המיוחד והטיפול והרווחה.
הוא גם מבין את החשיבות האדירה של תרבות ואומנות בחיי האומה ולכן מתמקד בבניית התשתית שלה – תיאטראות, מוזיאונים, עיתונים – רובם מגיעים מהתקציב העירוני. הוא קונה יצירות מופת של גדולי המאסטרים היהודים ומציב אותם בקומת הכניסה של ביתו שהופך למוזיאון תל אביב לאומנות. עליה נבנות עוד שתי קומות שהעליונה מהן משמשת לקומת המגורים. לפני מותו הוא אומר לתושבי העיר "אני מותיר לכם את נער שעשועיי – מוזיאון תל אביב לאומנות".
מספר שנים לאחר מותו של דיזינגוף, מחליט בן גוריון להכריז בביתו של האיש על הקמת המדינה. הסיבה הצבאית להחלטה היא צורתו של הבית – הוא לא מושך תשומת לב מיוחדת ולא מעורר חשד. מייסדי המדינה חששו מהפצצות של חיל האוויר המצרי שאכן הגיעו יום למחרת. במבנה העשוי מבטון עבה שבו עולים ויורדים לקומת הפארטר הם הרגישו בטוחים. "אומות רבות הוכרזו בהיכלים מפוארים, אבל אנחנו האומה היחיה שנולדה בתוך מוזיאון לאומנות, ביום שישי בשעה 16:00, ה' באייר תש"ח", אומר שוורץ.
"התזמורת הפילהרמונית שניגנה את התקווה הוצבה בקומה העליונה כי המקום היה צר מלהכיל. הטקס נמשך 32 דקות והמוזיקה נשפכה מתוך הבית דרך החלונות הנמוכים יותר. הקהל פורץ בבכי בסיום האירוע המכונן". שמונה שעות אחר כך אחרון הבריטים עוזב את הארץ ומדינת ישראל נולדת היישר לתוך השבת.
