אחרי שסיימנו את מלוא האטרקציות במונטה־ורדה, ירדנו דרומה לכיוון קורקובדו. עצרנו לשבת בעיירת חוף בשם מנואל אנטוניו ומשם המשכנו לכיוון הפארק הלאומי ולהוסטל שנמצא בתוך הג'ונגל. ההוסטל קיבל המלצות מפה לאוזן בכל קבוצות הווטסאפ והפייסבוק הישראליות בזכות ה"אותנטיות" שלו והעובדה שישנים ממש בתוך הג'ונגל. ואכן, אחרי שהפלגנו בסירה מהעיירה סיירפה, הגענו אל ההוסטל שממוקם ממש בתוך יער גשם עבות. את נהימת החיות יכולנו לשמוע מההוסטל, והשינה הייתה בחלל פתוח מקורה בתוך כילות כדי למנוע מצבא היתושים להגיע אלינו.
כשמגיע לפרגן כמובן צריך. החוף בקורקובדו היה מדהים עם מים בצבע טורקיז או תכלת. בהוסטל אפשר היה לבחור אם לצאת למסלולים עצמאיים בתקווה לראות חיות, או לצאת לסיור יום מודרך בתשעים (!) דולר. הירשמן בחר ללכת לסיור ושירה ואני יצאנו עם קבוצה של מטיילים. ראינו לפחות שלושה סוגים של קופים מעל הראשים שלנו, ופרפרים לרוב ולטאות ונמלים שדוקרות את הרגליים אם רק עומדים לידן. הלחות הייתה משוגעת אבל הטיול היה שווה את זה. הירשמן שמח שעשה את הסיור אבל אמר שכמעט לא ראה חיות.
למחרת מזג האוויר התקדר. גשם זלעפות ירד בלי הפסקה והפיל את כל הקוקוסים מהעצים. אנחנו תכננו לעזוב לעיירה המרכזית בחצי האי שבו שוכן הפארק דרייק ביי, והזמנו גם סירה ליציאה, אבל מזג האוויר לא שחרר. בלית ברירה יצאנו בגשם שוטף עם התרמילים שלנו אל החוף ועלינו על הסירה. השיט ארך חצי שעה ובסופו היינו ספוגים במים שנפלו מהשמיים. איזה יום סיוט. מזג האוויר בקוסטה ריקה הוא גורם בלתי נסבל בעונה הזאת, חצי מהזמן השמיים אפורים ורבע מהזמן יורד גשם. הגענו להוסטל והתייבשנו. הירשמן שירה ואני שחררנו את כל מה שצברנו על הטיול בקוסטה ריקה בחודשים האחרונים. לכלכנו על מזג האוויר ועל יוקר המחיה ועל הפיגור של המדינה וחוסר ההתאמה בין המחיר לבין מה שאתה מקבל בה. בקוסטה ריקה יש חופים יפים, אבל בחיי שביוון יש יותר. גם יותר מגוון ויותר זול. זה יעד שמותאם למשפחות אמריקניות שמוכנות לשלם הון, רק כדי להגיד שהן היו במדינה אותנטית. אחרי שאכלנו הכול נרגע קצת.
עת לוותר
עוד יומיים דרכינו אמורות להתפצל. הירשמן אמור לנסוע לפרו, ושירה תכננה לנסוע עם חברה שלנו מיכאלה לניקרגואה. אני בגדול הייתי אמור להישאר עוד שבוע בקוסטה ריקה ואז לשוב לניו־יורק. אלא שהירשמן הוא סוחר ממולח, והוא כמעט תמיד יודע להשיג את מה שהוא רוצה באמצעות יכולות שכנוע יוצאות דופן. אז הירשמן הציע כבר לפני כמה שבועות שנעוף מרפובליקות הבננות של מרכז אמריקה וניסע לפרו. כן, פרו שבדיוק פתחה את שעריה ושהיא במצב קורונה טוב יותר ממדינות המרכז. אמרתי לו "הירשמן, אין סיכוי שאני ממשיך לפרו". אז אמרתי. אחרי מסע שכנועים, ואחרי ששירה סייעה לי להסתכל על התמונה המלאה ולראות את כל הצרכים והשיקולים שלי, החלטתי לנסוע שלושה ימים אחרי הירשמן לפרו.
לבירוקרטיות לא היה סוף. הייתי צריך להזמין כרטיסים ולהזיז את הכרטיס לניו־יורק. אבל בסוף, הכול סודר. כך המשכתי לבלות עוד כמה ימים עם 
שירה שבמהלכם לא הפסקנו לגנות את קוסטה ריקה, אולי גם קצת לא בצדק, והרווחתי עוד יום עם מיכאלה שלא ראיתי כבר שלושה חודשים וחצי. היום האחרון בקוסטה ריקה היה לחוץ מאוד. מיכאלה הגיעה וכולנו נדרשנו לבדיקות קורונה במחיר מופקע. באופן כללי ימי מעבר כאלה בין מדינות לא עושים לי טוב. לא טוב לי עם הרשויות ועם המסמכים ועם המדינות האלו שלא יודעות אנגלית. אבל לפחות היינו שלושה והשלמנו פערים וסייענו אחד לשנייה.
חברים מהבית זה משהו חזק מאוד. אתה גדל איתם מגיל קטן, וגם אם תחומי העניין שונים התחושה היא של משפחה. אנשים שתמיד עוטפים ותמיד יהיו פה. מפה לשם אני עכשיו על טיסה לפרו מקוסטה ריקה עם קונקשן אחד בפנמה. איך זה קרה בכלל. איך כל כך מהר השתכנעתי לוותר על המסע שתכננתי באיטליה לטובת שלושה שבועות בפרו. לכרטיסי הטיסה המופקעים מניו־יורק הפתרונים.
