במטוס בדרך ללימה פגשתי שני אנשים בעלי דעות קדומות מאוד. אחד מהם שאל אותי על הפרוטוקולים של זקני ציון, והשנייה, אנג'ליקה, הביעה גועל מהומואים ומלסביות. אני ישבתי ביניהם ונעתי בין רצון עז להעמיד אותם במקומם לבין ללכת לישון. שניהם מהגרים פרואנים שגרים בקנדה וחזרו לביקור מולדת, ומלבד הדעות הקדומות הם היו סופר נחמדים ועזרו לי מאוד. הם הציעו לי לקחת מונית מתוך שדה התעופה בלימה ולהשתדל לא לדבר עם הנהגים מעבר למה שצריך שמא יקלטו שאני תייר. בהתחלה חשבתי שהם מגזימים, אבל אחרי שעמדנו שעה בתור לביקורת הגבולות ויצאנו לכיוון המוניות הבנתי עד כמה שהם צודקים. מחיר מונית מהשדה להוסטל שלי עלה פחות או יותר כמו לקחת מונית משדה התעופה קנדי בניו־יורק לבית של דוד שלי – הון תועפות. אז אנג'ליקה הציעה לי לתפוס איתה מונית מחוץ לשדה. הזמנו אובר דרך הטלפון שלה והמחיר באמת היה שפוי הרבה יותר, אבל ברגע שיצאנו מהשערים חשכו עיניי. לימה נראית כמו עזה אחרי הפצצה ישראלית. עיר שבתיה הם חורבות עלובות, וההמון צובא על שערי השדה כדי לנסות ליצור מגע עם התיירים. אנג'ליקה לא הרפתה ממני עד שמצאנו את נהג המונית. היא החליפה איתי כמה מילים בספרדית וכפי שסיכמנו מראש דרשה שלא אשיב לה, ובכל מקרה מה שהצלחתי להבין היה "ארמנו ארמנו" – אחי אחי. עליתי על המונית והתפללתי שהנהג יביא אותי להוסטל בלי קונצים. בדרך חלפתי על פני רחובות ריקים עמוסים בזבל ובכלבים שוטים. לאן לעזאזל הגעתי? הירשמן הבטיח לי שלימה עדיפה על קוסטה ריקה, אבל אני מרגיש חסר אונים פה. הספרדית שלי על הפנים, והעיר נראית מזעזע.
למחרת הסתובבתי מעט ברובע שבו נמצא ההוסטל, אזור נסבל ויפה, שנראה קצת כמו תל־אביב, מלא בשליחי וולט ובבתים בעלי גוון סמי־היסטורי. לקראת ערב נסעתי לשדה התעופה כדי לטוס לקוסקו בירת האינקה. נחתּי שם לעת ערב והגעתי להוסטל שבו חיכו לי הירשמן ובן־זוגו יוני.
אמא טבע
יש רגעים בעולם שנגמרות המילים. אצלי התופעה הזאת נדירה יחסית, אז בדרך כלל במקום שייגמרו המילים הן מתבלבלות לי.
בקוסקו החיים שלי נעצרו לפני שנתיים. מאז ועד תחילת ההתארגנות לטיול, בעיצומו של חודש מרס, החיים שלי נראו כמו תקופת המתנה. היו פה ושם אירועים חשובים וכמובן שגדלתי והתבגרתי וסבלתי ושמחתי, אבל הייתה פה תקופה ארוכה של רווח. כמו 38 שנות הנדודים במדבר שבהן, ובכן, פשוט נדדנו במדבר. בקוסקו יש אנרגיות אחרות, אולי קצת כמו שמספרים על הודו. את הרוחניות אפשר לחוש בידיים ממש. בימים הראשונים לשהות שלי כאן הרגשתי כמו תייר. הירשמן ויוני דאגו ללו"ז שלי. הם סידרו לי מפגשים ואטרקציות עם כמה חברים טובים שגם התגלגלו לכאן, כמו יואב ובראון וטנא שכבר פגשתי בפנמה – כולם כמובן מהישיבה שלנו. בסוף השבוע נסעתי בשתי פעימות לעמק הקדוש. בפעם הראשונה לבריכות המלח של מאראס – בריכות מסורתיות שמהן מפיקים מלח ויום לאחר מכן לפיסאק – העיר העתיקה של האינקה.
מדריך מקומי דובר אנגלית רצוצה העביר ליוני, להירשמן ולי סיור בעיר. הוא סיפר לנו איך האצולה של האינקה הקימה ערים ומקדשים בראשי ההרים רק כדי לראות טוב יותר את השמיים והכוכבים ולקרוא טוב יותר את הגורל ואת המזלות. הוא סיפר לנו על המקדשים ועל האמונה בהרים ובאמא טבע – פאצ'ה ממה, עבודה זרה של ממש. בהתחלה התנהגנו כמו קולוניאליסטים: "טוב, הם אפילו לא ידעו קרוא וכתוב, ומה שהם עשו במאה ה־14 במערב שכחו מזמן". אבל המדריך הפשוט שמדבר את שפת אבותיו – קצ'ואה, הוציא חליל באחד המקדשים ההרוסים שנחרבו בידי המיסיון הספרדי והתחיל לנגן. הניגון הזה נשמע כמו הרוח, ולכן הוא היה חלק מהריטואל הדתי במקדש. עצמתי עיניים והאזנתי לו. נזכרתי בסיפור ההוא על הבעל־שם־טוב שמלמד זכות על הילד הקטן שתקע בחליל ואמר שזוהי התפילה הזכה ביותר.
בעבר הייתי מזלזל במי שסיפר על חוויות רוחניות בטיול הגדול. בבחינת, יאללה־יאללה, אין מספיק מיסטיקה בארץ או בכלל במערב? מה כבר יכול לקרות במקומות האלה?
שנתיים שלמות אני מרגיש חול גמור – אפס רוח בחיים. ופתאום מגיע חליל שדומה לרוח שדומה לכיסא הכבוד, במקדש שהוחרב בידי רוע ותאוות בצע אנושי, ושובר לי את המוסכמות שגיבשתי לעצמי בדרך לבורגנות הירושלמית שאליה אני מכוון. הרב יוסי פרומן לימד אותנו בשיעור א' שאדם צריך להיות מורגל בניסים. והרי לכם נס גלוי ממש.
