לבני אדם יש תכונה מפתיעה שלא מדברים עליה מספיק מחוץ למעגלים פסיכולוגיים: התת־מודע שלנו מצליח להתרגל במהירות־שיא לשינויים רדיקליים בעולם שסביבנו, בעוד המודע אינו ער לשינויים הללו כלל. חוץ מהפעמים שבהן אנחנו כן מודעים אליהם, ואז הם מפחידים אותנו עד מוות.
חשבו למשל על ה־GPS. בעולם רווי חדשנות, קל לשכוח שכמה שנים מתחילת המילניום הזה, עוד השתמשנו במפות שהדפסנו ברשת או קנינו בתחנות דלק. וגם כשמפות דיגיטליות הפכו לשוס, הן עלו למכירה במכשירים מגושמים ובלתי ידידותיים למשתמש שאדם היה יכול לבחור לשלם הון תועפות כדי להתקין ברכב או לרכוש באופן עצמאי. יום בהיר אחד באו יישומי המפות, וכיום מובן מאליו שפותחים וייז או גוגל מפות ויוצאים לדרך. מתי בפעם האחרונה עצרתם מישהו ברחוב וביקשתם הוראות הגעה?
אבל בסדר, GPS זה קליל. בואו נלך צעד אחורה, או אולי צעד קדימה. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים כמה העולם הדיגיטלי הפך לחלק מהחיים שלנו, אבל האמת היא שלרובנו אין באמת מושג עד כמה. כנראה כי המוחות שלנו פשוט לא מקודדים להבנה מלאה של השינויים שאנחנו חווים. אין דרך אחרת להסביר כיצד כולנו עברנו בכזו טבעיות מהבלוקים הקטנים שיכולנו לשחק בהם סנייק למכשירים יקרי הערך שכל שבב חשוב של חיינו שמור בתוכם. ועזבו שנייה טלפונים – מי בעולם הזה, חוץ מעובדי כפיים, לא מתנהל מול מחשב במשך שמונה שעות עבודה ביום? ואז כשהוא חוזר מהעבודה, הוא מגיע לבית גדוש מסכי טלוויזיה, מחשבים, טאבלטים, ועוד ועוד?
המתייחסים למציאות הזו נוטים לעשות זאת כדי להפחיד, כדי למכור, או מתוך חשש אמיתי מעולם שהוא באמת זר והזוי לחלוטין יחסית ל־99.999 אחוז מהמציאות האנושית כפי שהמדע יכול לתאר אותה באלפי השנים האחרונות. יוצרים דוקומנטריים מסבירים לנו שרשתות חברתיות שותות את הזמן שלנו בקשית – דרך המסך ובהפקת חברות סטרימינג שמרוויחות סכום נאה מהשעה וחצי שבילינו בצפייה באימות הרשת.
בואו נודה באמת: אנחנו עדיין מדברים על "זמן מול מסך", בעולם שבו "זמן שאינו מול מסך" הוא מדד שיהיה הרבה יותר קל להבנה והרבה יותר קל לכימות. ועצם החלוקה בין השניים עדיין מבוססת על עולם שבו היה מחשב אחד מרופט בסלון, מקסימום שניים, לא במציאות שבה לכל ילד יש בכיס מחשב משוכלל לאין ערוך.
אבל בניגוד ליוצרי הדוקו, לאושיות הרוחניות ולחוששים לעצמם ולילדיהם, כותב שורות אלו אינו חושש מאפוקליפסה דיגיטלית, ולא רק כי היא הייתה מסמנת את סוף המדור שלו. התפנית הדיגיטלית הגדולה היא בעצם בשורה אדירה לאנושות. באמצעות שילוב של חדשנות אדירה, יצירתיות וירטואוזית ושווקים חופשיים, העולם הצליח לעשות לתקשורת האנושית ב־40 שנה מה שהוא לא הצליח לעשות בעשרת אלפים. פייסבוק, טוויטר, ווטסאפ, אפילו (ואולי במיוחד) ויקיפדיה – בוודאי שלכל אלה יש צדדים שליליים, אבל בסופו של דבר הם הצליחו ליעל את התקשורת בין בני אדם, להפוך אותה לקלה יותר, זמינה יותר. אנחנו אוהבים לדבר נגד טכנולוגיה ולהביע ערגה רומנטית לימים עברו. אבל מעט מאוד אנשים היו רוצים לחזור למציאות שבה "טלפון" היה המכשיר הכבד הזה עם החוגה על הקיר של עשיר הכפר, ואפילו פחות אנשים היו שורדים יותר מיומיים במציאות כזו.
אנחנו שוחים בעולם של מידע מהיר וזמין, וזה מבורך. אפילו מגפה בינלאומית הרסנית לא הצליחה לעשות הרבה בקטיעת התקשורת בין בני אדם. היא רק הזכירה לנו שבעוד המסכים שלנו משקפים את החיים, הם לא יכולים להחליף אותם.
