הכירו את ההייטקיסטים שהגיעו לכבוש את הגולן

כשהרכב משייט את דרכו בעיקולי העליות מכביש סובב כנרת לעבר הגולן, הלב מתרחב. המראות שניבטים מסביב וחוויות העבר מובילים למחשבות על נחלים גועשים, מפלים שוצפים, טבע ונוף קסום. אי אפשר להתחמק מזה. אבל היום אנחנו פה לא כדי לטייל ביהודייה ולא כדי להצטנן במימיו הקפואים של נחל אל־על, אלא כדי לפגוש את ההייטקיסטים של הרמה. כן, יש לא מעט כאלה ברמת הגולן ובאזור, והם מתכוונים לעשות הכול כדי שבפעם הבאה שמישהו יגיד לכם "רמת הגולן" תחשבו גם על תוכנה וסטארטאפ, בלי להפחית כמובן מכבודן וממקומן של מתנות הטבע הרבות שזכה בהן האזור.

באזור התעשייה של בני־יהודה אני חונה ליד בניין "האבזלת", שהוקם לפני כשנה וחצי. כבר אחרי שני צעדים לתוך חלל העבודה התחושה היא לחלוטין של משרד הייטק מעודכן בהרצליה או בתל־אביב. יש פה חדרי עבודה אישיים, חללי עבודה משותפים, פינות מנוחה ושיחה, מטבחון מאובזר, חדרי ישיבות וכל מה שההייטקיסט הממוצע זקוק לו ונהנה ממנו במשרד. זו בדיוק המטרה של אנשי קהילת ההייטק כאן, לתת את כל הכלים והאווירה המתאימים כדי ליצור סביבת עבודה שאינה נופלת בשום פרמטר מזה שיש לאנשי הייטק במרכז הארץ או בירושלים. האם הם מצליחים? יש עוד עבודה, יתברר לנו תכף, אבל הם בהחלט בכיוון. אחרי כוס קפה ממכונה משובחת – חשבו כאן על כל הפרטים – אני פוגש כמה מהאנשים שלקחו על עצמם להביא את בשורת ההייטק לגולן.

בני באואר: "מה שתמיד הפריע לי בקשר להייטק בצפון הוא שיש פה מעט מאוד חברות. חברות חדשות לא מגיעות כי אין פה מספיק אנשים, ואנשים לא באים כי אין מספיק חברות. לופ בלתי נגמר ומתסכל של ביצה ותרנגולת"

בני באואר (37) נולד בליטא, ובגיל שבע עלה לארץ עם משפחתו שהשתקעה בכפר־סבא. בצבא שירת בממר"ם, שם פגש את רעייתו דהיום, גם היא הייטקיסטית: "עבדנו בכמה חברות הייטק באזור המרכז, ולפני שש שנים עברנו לצפון", הוא מספר, "אשתי במקור מהמושבה כנרת, ובחרנו לעבור לנאות־גולן. כשעברנו עדיין עבדתי במרכז, הייתי ותיק ובכיר יחסית אז הסכימו שאעבוד חלק מהשבוע מהבית. אבל הייתי מקרה ייחודי.

"בשלב מסוים עזבתי וחיפשתי משהו אחר. עבדתי בסטארטאפ שכולו היה עבודה מרחוק. שנתיים אחרי שעברנו לצפון, הסתכלתי סביב וראיתי שיש פה עוד הייטקיסטים. הבנתי שאנחנו חייבים לשלב כוחות כדי להרים פה את התחום. יחד עם דודי כהן – הבעלים של בית התוכנה "אינפורמטיקס" ממושב גבעת־יואב – התחלנו למפות את האנשים והרמנו קהילת הייטקיסטים מהאזור. זה התחיל בקבוצת ווטסאפ, ואז קיימנו מפגשים פעם בחודש. שם נוצר הקשר עם החברה הכלכלית של המועצה האזורית גולן, שראתה כאן הזדמנות לשותפות: אנחנו מביאים את הקהילה והאנשים, הם יכולים להביא את המשאבים. השותפות התפתחה להאב שבו אנו יושבים עכשיו, ולעוד כל מיני יוזמות בתחום החינוך".

מהו האתגר המרכזי של ההייטק בגולן?

"מה שתמיד הפריע לי בקשר להייטק בצפון הוא שיש פה מעט מאוד חברות. חברות חדשות לא מגיעות כי אין פה מספיק אנשים, ואנשים לא באים כי אין מספיק חברות. לופ בלתי נגמר ומתסכל של ביצה ותרנגולת. מההיכרות עם הקהילה שלנו ואחרות שצמחו בסביבה באותה תקופה, הבנתי שדווקא יש פה אנשים מהתחום, אלא שהם פשוט נוסעים למרכז ולירושלים. העניין הוא שיש פה 'אקו סיסטם' מצוין להתפתחות הייטק: יש פה תשתית קרקע זולה, יש פה אקדמיה – תל־חי וכנרת, ולעומת אזור המרכז שבו קשה מאוד לגייס כי יש תחרות מטורפת, כאן יש אנשים ואין חברות".

כמה אנשי הייטק מתגוררים פה?

"תלוי איך אתה מגדיר את האזור, אבל בגליל המזרחי ובגולן יש כמה מאות. בקהילת 'חוּלה וואלי' יש כאלף איש, אצלנו 400 פלוס, ויש עוד קהילות".

מבצע סבתא

קשה לפספס את הלהט בעיניו של עקיבא טורנהיים (41), דירקטור pre sales בחברת סינמדיה, המפתחת טכנולוגיות מתקדמות לעולמות הוידאו והסטרימינג, כשהוא מדבר על ההייטק בגולן. ניכר שהדבר בנפשו. "גדלתי בגולן, בחיספין", הוא מספר, "לאחר ימי הישיבה התיכונית והצבא למדתי באוניברסיטה העברית הנדסת מחשבים, וההבנה שלי הייתה כל הזמן שאני חוזר לכאן, לגולן. אני זוכר שבכל פעם שחזרתי הביתה מירושלים דרך כביש הבקעה, שמחתי לראות את השלט הגדול שניצב לצד הכביש באזור אשדות־יעקב והכריז בחגיגיות – 'כאן ייבנה מרכז פיתוח של מוטורולה'. כל כך בניתי על המרכז הזה, עד שעסקתי בפרויקט הגמר שלי בראוטרים, תחום שידעתי שמוטורולה מתעסקת איתו.  השלט הזה כבר לא קיים שם כמה שנים, במקומו יש שלט שמכריז כי בקרוב יוקם במקום מרכז עסקים. מה שקרה הוא שמוטורולה מערכות השקיה ברמת־גן סגרו את הסניף ואמרו לכולם – 'בואו תעברו לסניף שלנו בצמח או שאתם מפוטרים'. אז כולם אמרו 'סבבה, אז אנחנו מפוטרים'. במקום החלום הגדול נפתח אז משהו קטן של מוטורולה שלא ממש התרומם, וזה בערך ההייטק שיש היום בצמח.

"גרנו כזוג צעיר בירושלים, ואז נולד לנו ילד. מבחינתנו היה מדובר בקו פרשת מים, כי הילד לא יגדל בעיר. אז עלינו לגולן, למושב אבני־איתן. במשך שלוש שנים המשכתי לעבוד בירושלים, ישנתי שני לילות בשבוע בירושלים וזה היה מאתגר מאוד. אחרי שלוש שנים נמאס לי ועברתי לעבוד במרחק של שעה וחצי נסיעה מפה, בגולן זה לא נחשב להרבה.

"מהר מאוד הציעו לי רילוקיישן לאיטליה, להיות נציג החברה שם. זו הייתה חוויה משנת תודעה שבעקבותיה אנחנו נמצאים כאן היום. התובנה המרכזית משנתיים וחצי באיטליה הייתה שמה שמשנה הוא איפה נמצא הראש שלך, והרבה פחות המיקום הפיזי. היום בתקופת הקורונה התובנה הזו כבר קונה לה מקום בכל העולם, אבל אנחנו מדברים על תקופת טרום הקורונה שבה לעבוד מהבית או מאיזה מקום מרוחק לא היה דבר מקובל. חשבתי איך איש או אשת הייטק שגרים כאן יכולים מצד אחד להמשיך לעבוד ברמת הגולן, ומצד שני לא לעשות את זה בהכרח מהבית, שם לא פעם יש ילדים שמתרוצצים בין הרגליים ואי אפשר ממש לעבוד. יש מי שמצליח לסגור את דלת הממ"ד ושהעולם יתפוצץ – אצלי זה לא עובד ככה. הפתרון הוא ההאב שבו אנחנו יושבים עכשיו. הוא מנתק אותך מהבלגן בבית ומכניס אותך לאווירת עבודה מושלמת, אבל אתה עדיין קרוב מאוד לבית".

עקיבא טורנהיים: "יש אידיאל של הפרחת השממה וציונות. כן, גם בהייטק. יכול להיות שאין פה את האתוס ההרואי של מלחמה, ואין פיגועי דקירה בטרמפיאדות, אבל הפריפריה היא המקום שבו אפשר לעשות את הציונות הזו היום"

איילה בר־אילן (43) הגיעה גם היא ל"האבזלת" למרות מסלול חיים שונה לגמרי מעקיבא. היא נולדה וגדלה בפתח־ תקווה ולמדה באוניברסיטת בר־אילן. אחרי שהתחתנה עם הרב טוביה בר־אילן גרו בני הזוג בירושלים, ואיילה עבדה בחברת NDS־סיסקו־סינמדיה. הרב טוביה מונה לר"מ בישיבת ההסדר בחיספין, והמשפחה עלתה לגולן. מכאן, הסיפור כבר הופך דומה לזה של עקיבא: "המשכתי לעבוד בירושלים – שלושה ימים מהבית ויומיים במשרד, כשאני ישנה אצל סבתי שגרה בבירה. הסידור הזה נמשך חמש שנים, והוא היה קשוח מאוד לכל המשפחה". ואז היא שמעה על ה"האבזלת", וחייה השתנו.

עדיין, את לא נמצאת במשרדים המרכזיים של החברה.

"נכון, לכל דבר יש יתרונות וחסרונות. כשכולם עובדים מהמשרד ורק את מהבית או מכאן, זה באמת קשה יותר. אבל עכשיו בתקופת הקורונה מה שקורה בהרבה מקומות הוא שעובדים יומיים מהמשרד ושלושה ימים מהבית, זה מודל העבודה החדש והוא מקל מאוד על העבודה כאן. אני בעצם ניסיתי את המודל הזה לפני כולם. נכון שהעובדה שכבר הייתי ותיקה ורצו שאשאר עזרה להסכמה שלהם שאעבוד מכאן, אני לא חושבת שהיו מאפשרים זאת במקרה של עובד חדש. היום, סטארטאפים מגייסים מראש אנשים שיעבדו חלק ניכר מהזמן מהבית".

תוכלי לתת דוגמה לסיוע שקיבלת בהאב לעומת עבודה מהבית?

"קודם כול יש עניין בגולן עם חיבור האינטרנט. הוא מאוד מקרטע בבתים, ואילו בהאב יש סיב אופטי וזה מקל מאוד. או סוגיית הפסקות החשמל. הייתה לנו פעם הפסקת חשמל של יום שלם. לך תסביר לאנשים שעובדים בתל־אביב שיש אצלך הפסקת חשמל יום שלם. זה לא הגיוני ויכול לקרות רק כאן בפריפריה. התפדחתי לספר, התרוצצתי כדי למצוא מקום עם אינטרנט, רק לא לומר שאין לי חשמל".

הייטק בלי פקקים

אנחנו עושים סיבוב ב"האבזלת" ומתרשמים ממראה עינינו. למרות שאין שום דרך לדעת מבחינת העיצוב שאתה לא נמצא בבניין הייטק באזור המרכז – בכל זאת יש כאן משהו מיוחד. אישה דרוזית שעובדת מול מחשב עם לבוש מסורתי זה כנראה לא משהו שתראו בהרצליה או בפתח־תקווה, וכאן זה לגמרי חלק מהנוף, לצד דתיות בכיסוי ראש. את האווירה המגניבה משלים באופן וירטואלי פודקאסט בשם "הייטק בלי פקקים" שמוקדש להתפתחות ההייטק בגולן ובאזור. לשמונת הפרקים שלו ניתן להאזין בפלטפורמות ההסכתים השונות.

אני שואל את עקיבא טורנהיים, שאחראי להסכת יחד עם בני באואר, מה בעצם מחבר בין שני הייטקיסטים שאמנם גרים באותו אזור אבל עוסקים בנושאים שונים לגמרי ועובדים בחברות אחרות. "מה זה בעצם קהילה? בסוף אנחנו רוצים להיות בקבוצת שייכות שתהיה רלוונטית לנו", הוא משיב. "כאן זו פלטפורמה להקמת קבוצת השווים שלך, ויש גם אינטרסים. אם חברת הייטק מגיעה לכאן, זה משפיע עליך, אתה רוצה לדעת שזה קורה. בעיר זה נוצר מעצמו, פה צריך ליצור את זה. החיבור מפרה ומעצים".

בני באואר: "זו קבוצת עניין משותפת שיחד יש לה כוח יותר מאשר לכל אחד כבודד. יחד אתם יכולים לגעת בנושאים כמו תשתית אינטרנט ומציאות של כלכליות לא כדאית".

לשיחה מצטרף שאול ברקוביץ (39), מתכנת בכיר בחברת BMC ותושב קדמת־צבי, בן הגולן שלא חשב שיחזור לגור ברמה ושימשיך לעבוד בהייטק והצליח בכל זאת, לא מעט בזכות קהילת האנשים שנבנתה כאן: "יש פה חבורת אנשים שהתאגדה סביב משהו שהיה חסר לה. כל אחד מהאנשים האלה חווה משהו שהדגיש את החוסר, והיכולת של הקבוצה לשנות יחד הוא גדול מאוד. אלה לא אנשים שבוכים בצד, אלא באים לשנות את המצב הקיים, רובם גם פעילים ביישובים שלהם. אופי של אנשים יוזמים, של מי שבא מלמטה ובא לשנות במקום לקטר. עקיבא למשל הצליח בנושא הסיבים האופטיים לשנות דברים שלא זזו במשך שנים".

בר־אילן: "היוזמה שלהם מאפשרת לאנשים כמוני להתחבר וללמוד דברים חדשים. נוצר פה מינגלינג, לימוד הדדי, זה היתרון שאני רואה במקום הזה, ויש פה אלמנט חברתי ומקצועי כאחד".

אם הבנתי נכון הבעיה המרכזית של ההייטק בגולן או בכלל בפריפריה הוא המחסור במקומות שבהם אפשר להתלמד ולהתפתח.

ברקוביץ: "נכון. יש פה מעט מאוד טאלנטים דוגמת בני באואר שיכולים למשוך לכאן חברה שלמה. הרעיון הוא לגדל פה אנשים כאלה. זה מעגל שקשה לפרוץ".

טורנהיים: "ברור שלאנשים בלי ניסיון יש פה אתגר עצום, כי כדי להמר על מישהו אתה צריך חברה גדולה ומבוססת שיכולה לקחת את הסיכון לבנות אנשים ולהשקיע בהם. רוב החברות פה מאוד קטנות, ולכן קשה מאוד להיכנס אליהן אם אין לך ניסיון. אבל יש כבר ניצנים של שינוי: משרד התעשייה הקים בתל־חי תוכנית שנקראת 'עתידים לתעשייה', מיזם יפה שבמסגרתו המשרד משלם משכורות לסטודנטים בשנה־שנתיים הראשונות לעבודתם בחברות גדולות, והוא לוקח את הסיכון – מי שמצליח נקלט, ומי שלא – לא. לחברה כמעט אין סיכון, וזה עובד. אבל יש כאן מטרה עמוקה יותר: אני רוצה שכשהילד שלי יחשוב על מה הוא הולך ללמוד, שידע שיש אופציה להיות הייטקיסט בגולן".

התשובה הציונית

מי שאחראית לבניין היפה שאנחנו נמצאים בתוכו זו החברה הכלכלית של המועצה האזורית גולן. ניר עלי הוא מנהל תחום הייטק וחדשנות בחברה, ואני מבקש ממנו לשכנע אותי, משפחה בת שש נפשות מפתח־תקווה, אחת מהן עובדת הייטק, לעבור לגולן: "בדקנו מה מעניין משפחות שרוצות להגיע לגולן. במקום הראשון נמצא עניין החיבור לקהילה. שאגיע ליישוב שמתאים לי. הדבר השני הוא תעסוקה. גם אם אשתך מצאה עבודה שמאפשרת לה לעבוד מרחוק, מה קורה איתך? הדבר השלישי בחשיבותו הוא חינוך, להכיר את המסגרות החינוכיות ולראות שהן מתאימות למשפחה שלך. במקום הרביעי נמצאות התשתיות השונות – רפואה, תרבות, כבישים וכולי.

"כשמיפינו את זה התחלנו לעבוד על הפרטים ובנינו את פרויקט 'גולניות' – בתים קטנים של כ־60 מ"ר, שמתאימים למשפחה קטנה ומאפשרים להיקלט ביישוב לתקופה של שנה־שנתיים במחיר אפסי. מחלקת התעסוקה מלווה באופן אישי את בני הזוג, ופה נכנסת גם קהילת ההייטק. אנחנו מחברים אותם אליהם, כי הם מכירים את השפה טוב יותר מאשר אנשים במועצה. לגבי אנשים בלי ניסיון, כאמור, אנחנו עדיין בבעיה מסוימת, חברות עדיין אומרות 'אני מוכנה לפתוח שלוחה בגולן אבל רוצה שיהיה לידר, מוביל'. היחידות שמוכנות לקלוט הן אלה שכבר יש להן כאן בסיסים גדולים כמו בפארק התעשייה תל־חי. צריך להודות שבגולן עדיין אין חברות שמסוגלות לקלוט ג'וניורים".

טורנהיים: "מי שיעשו רילוקיישן לכאן, אנשים עם ניסיון ומשפחה יחסית גדולה, רוצים שיהיה להם אופק. ויש לומר בפה מלא בלי להתבייש – בסוף, צריך כאן חלוציות וחזון. כשאתה עובר לצפון יש רשימה של דברים שאתה מתפשר עליהם. אתה מתפשר על מגוון אנושי, רפואה, תעסוקה, סופר שנמצא רחוק, וזה חלק מהחבילה. וצריך שיהיו אנשים שיחיו עם זה טוב. אנחנו מתמקדים באופן טבעי בתעסוקה אבל זה לגמרי לא הכול. אין מה לעשות, אנחנו לא 35 דקות מירושלים ולא חמש דקות מכפר־סבא".

אחד העיסוקים המרכזיים שלכם הוא בחינוך.

ברקוביץ: "אני הבנתי מהר מאוד שיהיה פה שינוי רק דרך החינוך. שיהיה שוויון הזדמנויות לילדים שגדלים כאן. שיהיו מגמות מחשבים, תכנות, דברים שיכשירו אותם ללמוד מקצועות ריאליים באקדמיה, ואז חלקם יחזרו וירימו פה את התחום. אנחנו מגדלים פה צנחנים וגולני בלי סוף, אבל אף אחד שיכול להגיע ל־8200. ובמקום הזה אנחנו מפסידים. מי שכבר מצליח להגיע לשם איכשהו, לא יחזור לכאן כי הוא לא יראה עתיד".

טורנהיים: "בפרויקט של חיל המודיעין מגייסים בנות בוגרות אולפנות. לתדהמתי התברר לי שיש שם רק בת אחת מהצפון, וגם היא מחדרה. אמרתי, בואו נטרגט שתי אולפנות פה באזור ונביא למצב שבת אחת מהאזור תתקבל לשם, שתפרוץ את הדרך. הילדים והילדות צריכים מודל לחיקוי, וכשרואים את איילה, שבעלה רב והיא עם כיסוי ראש, עובדת כהייטקיסטית בגולן במשרה מלאה, יש פה אמירה מאוד חשובה".

ברקוביץ: "השכנים הדרוזים שלנו משקיעים המון בחינוך, בתי הספר במג'דל־שמס עושים סיורים קבועים לראות מה זה הייטק, מה זה תוכנה, לתת לתלמידים לדבר עם אנשים מהתחום, וככה גם אנחנו רוצים לעשות, ועושים. ארגנו כבר מפגשי קהילה במטרה לחשוף את האנשים של הגולן לתחום. מדובר במסע ארוך".

אשאל אתכם שאלת כפירה. בכל העולם בפריפריה יש פחות הייטק, שמתרכז באופן טבעי בערים הגדולות. אתם לא קצת נלחמים במציאות?

טורנהיים: "יש מדינות ששברו את המודל הזה, למשל בסקוטלנד או אפילו באנגליה. שם גילו את היתרונות של הפריפריה מבחינת עלויות".

ברקוביץ: "שלא לדבר על כך שמדינת ישראל קטנה מאוד ומרחקי הנסיעה בה קצרים מאוד".

בר־אילן: "פריפריה לא רוצה להישאר פריפריה. בכל העולם הפריפריה רוצה גם וגם, אנחנו לא רוצים להישאר תקועים במקום. ודווקא כאן בגלל המרחקים הקצרים אפשר לעשות את זה בצורה טובה, צריך רק להחליט שזה חשוב".

טורנהיים: "יש משהו בדבריך, למרות כל ההסתייגויות. פריפריה זה מעט שטח והרבה אנשים, ולכן כל התשתיות כאן מאוד יקרות. אנחנו בשוק החופשי ולא תמיד מה שקורה כאן כלכלי. אנחנו מבינים שמדובר בכסף, אבל יש אידיאל של הפרחת השממה וציונות. כן, גם בהייטק. יכול להיות שאין פה את האתוס ההרואי של מלחמה, ואין פיגועי דקירה בטרמפיאדות, אבל הפריפריה היא המקום שבו אפשר לעשות את הציונות הזו היום".

נכונה ההנחה שהשכר כאן נמוך יותר מאשר בתל־אביב או בירושלים?

בר־אילן: "גם ירושלים נחשבת לפריפריה בהייטק. החברה שבני הביא לכאן חרתה על דגלה השוואת משכורות. עצם העובדה שצריך להניף דגל כזה מראה עד כמה הדבר חריג".

טורנהיים: "ההנחה היא שאם יהיה פה כוח אדם מיומן, גם השכר יהיה זהה. יש הנחה נסתרת של חברות שמגיעות לכאן, שלפיה עלות המחיה כאן זולה יותר ושכך גם התשתיות. אם זה היה נכון, חברות היו עומדות כאן בתור. חברות שקמו כאן לא משלמות כמו במרכז, וזה בסדר מבחינתי. ככה זה בכל העולם, ביקוש והיצע, שוק חופשי. כאמירה, אנחנו לא רוצים להביא לפה חברות שיגיעו לכאן כי זול פה. זו לא גישה שמצמיחה אנשים".

קריאה לקוראינו שאולי חושבים לעבור לגולן?

טורנהיים: "עד עכשיו הגולן היה חקלאות וחינוך מכל הסוגים. ואני אומר – די, מספיק. אנחנו רוצים שיגיעו לכאן אנשים גם מתחומים אחרים, שיצמיחו את הגולן לדור הבא. ואם הקטר של המדינה זה ההייטק, אין סיבה שהוא לא יהיה נוכח משמעותית בגולן. בזכות מה שמתרחש כאן בשנים האחרונות, מתפתחים פה ניצנים משמעותיים של אפשרות כזו".