"הלשון נושלה", ספרו החדש של שמעון אדף, הוא ספר המשך ליצירת הפנטזיה המוקדמת של הסופר, "הלב הקבור". יותר מאשר המשך במובן המסורתי, מדובר בהכפלה ובהרחבה של העולם מתוך המוקד של הספר הקודם. הלשון נושלה נפתח בילד בן 11 בשם אמיר חליבה, שחי במבוא־ים – אותה עיירה דרומית פיקטיבית שבה חי אמיר מור־טל, גיבור הלב הקבור. עוד בדומה לספר המקור, אמיר וחבריו יוצאים לחקור סדרת אירועים מסתוריים, ונאלצים להתעמת עם שד בשם אמרפל, שהוא אחד מארבעת המלכים שהביס אברהם אבינו באחד הסיפורים החידתיים במקרא. הם נחשפים גם למערכת הקסם שעמדה במוקד הלב הקבור, המבוססת על שפת המלאכים ומשקפת כל אובייקט בשלמותו, ולתליון בשם הפלינדרומי "הלשון נושלה", שנועד ליצור מעין גרסה חדשה של השפה הזו. במקביל, אמו העיתונאית של אמיר מנהלת חקירה של שחיתות מקומית וחושפת בהדרגה את קיומה של כת עתיקה שמתכננת פולחן מסתורי, כזה שעלול להביא לקץ העולם.
הקשר בין ההמשך למקור מוצג למעשה כחידה בפני הקורא. בשלב מסוים הגיבורים מוצאים עותק של הלב הקבור, ואף מתכתבים עם הסופר בתקווה לקבל את עזרתו. בהדרגה מתעורר בליבם החשד שהם ועולמם אינם אלא העתק, תאונה שמקורה בעולם אחר. לאחר שני שלישים שעוסקים בחקירה ההולכת ומסתעפת, השליש האחרון של הספר עוסק בגיבורי הלב הקבור לאחר סיום עלילת הספר הקודם, וקושר לבסוף את שני הסיפורים יחד. אמיר מור־טל ניצב בפני ברירה בלתי אפשרית בין שני עולמות, שהיא גם וריאציה ייחודית על הבחירה הנדושה בין העולם ובין האהובה.
קשת הנושאים שבה הספר עוסק כמעט מסחררת: סוגיות שנטועות במציאות הישראלית כמו יחסי יהודים־ערבים, תאוות בצע ושחיתות במועצות מקומיות; עגל הזהב וירבעם בן נבט וחיות המרכבה; ספרות ההיכלות ומשפט אי־השלמות של גדל; מסע בזמן וממדים מקבילים. זאת לצד פיתוח של הדמויות והענקת משמעות לבחירות שלהן, שחסרה ביצירה המקורית. מבחינת רוחב היריעה, מדובר באחד מספרי הפנטזיה השאפתניים והמרשימים שראו אור בעברית בשנים האחרונות.
אבל פה בדיוק נעוצה גם בעיה: העולם שאדף בונה מורכב מכדי שהקורא יוכל לעקוב אחריו באופן סביר. מערכות קסם מורכבות משתלבות באירועים עלילתיים שגם הם מורכבים וחידתיים, והתוצאה היא קריאה שמלווה בתחושה כמעט מתמדת של בלבול ובקושי להבין מה בדיוק מוטל על הכף. הדבר מקשה על החיבור הרגשי לסיפור, ומותיר את ההנאה מהספר כמעט רק במישור האינטלקטואלי – עובדה מצערת, מאחר שהעלילה עוסקת בין היתר בתמות רגשיות משמעותיות של אהבה, חברות ואובדן.
בדומה ליצירות פנטזיה קלאסיות כמו "הסיפור שאינו נגמר", "הלשון נושלה" הוא במידה רבה סיפור על סיפורים, על בריאת עולמות באמצעות הלשון. עם זאת, אדף מביע סקפטיות עמוקה לגבי יכולת הבריאה של השפה, חשש שמא כל שהיא מסוגלת אליו הוא בריאה של העתקים חיוורים, גחמניים וחסרי פשר. "זכרתי שאתגעגע", מתוודה הסופר בן דמותו של אדף בפני הגיבורים בסיום הספר, "זכרתי שאעלה את הזיכרונות על הכתב, זכרתי שאיש לא יקרא בהם את העבר כפי שנחקק בי… אתם מבינים? לא, אמרה לוסינדה, אנחנו לא" (עמ' 595).
הלשון נושלה שמעון אדף,
פרדס,
595 עמ'
