במפגש הראשון שלנו עידו מוסרי בלגן לי את הבלורית. זה חבל, כי דווקא השקעתי באותו יום. את מה שלא הצליחה לעשות הנסיעה מירושלים לתל־אביב והלחות העזה של יולי־אוגוסט, עשה מוסרי במהלך קטע משחק משעשע במיוחד במסגרת הצגת היחיד שלו, "ילד תיאטרון", בתיאטרון גשר. ההצגה מגוללת את קורותיו מאז היה ילד שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הבמה ועד היום. במסגרת הנאמבר המדובר הוא יורד אל הקהל ו"מציק" להם בחביבות, כך שאני עוד יצאתי בזול. על צופה אחר הוא ממש התיישב וביצע קטע שלם על ברכיו, בזמן ששאר הקהל עטוי המסכות שאג מצחוק.
שחקן רוצה מאוד להיות טוטאלי ואותנטי, וזה אומר שאם אני עצוב קצת אז אני רוצה להביא את זה לדמות, אבל התת–מודע לא כל כך מתוחכם בהקשר הזה. אם תזרע בו זרעי שליליות הוא יצמיח פירות באושים ואם תזרע בו זרעי חיוביות הוא יצמיח פירות של שמחה
בניגוד לתחושת השחרור הפיזית שאפיינה אותו על הבמה, כשקבענו את הריאיון בביתו הוא ביקש לוודא אם אני מחוסן ושמח לשמוע שכן: "מקסימום היינו יושבים עם מסכות, במרחק מסוים". גם במהלך ההצגה הוא משתף בהיפוכונדריה שאיתה הוא מתמודד, כך שההתמסרות שלו לזרועות הקהל, במובן הפיזי, היא מפתיעה. למוסרי יש הסבר לעניין: "אין לנו שליטה מוחלטת על המגפה. אני מאמין שאנחנו צריכים להתחסן ולהישמר כי זה מה שנכון מדעית והנתונים מוכיחים את זה, אבל אנחנו צריכים לחסן את עצמנו גם מבחינה נפשית. לשמחה יש יכולות ריפוי".
ומה עם ההיפוכונדריה שסיפרת עליה בהצגה?
"ההיפוכונדריה שלי, שאותה אני מגדיר היפוכונדריה מניעתית, קשורה גם למקצוע שלי כי אני תמיד חושש ודואג להישאר בריא כדי להמשיך לתפקד בצורה המקסימלית על הבמה. דווקא בהקשר של הקורונה אני הרבה פחות חרדתי".
בשבוע שעבר עלתה הצגה חדשה בכיכובך, "האוצר מתחת לגשר". היא מיועדת לקהל הילדים, שחלקם עוד כלל לא יכולים להתחסן. באמת לא חששת להידבק?
"אחרי שבוע של הצגות מול הילדים הפוקוס שלי הוא לא בפחד אם אדבק או לא, אלא בלתת לילדים האלה את כל־כולי בשעה ומשהו של הנאה. השמחה מחזקת את מערכת החיסון ומנגד, העצב והדיכאון מכווצים את הגוף ונותנים לו אותות של מצוקה ומחלה. אני מאמין שלא אדבק בשום דבר".
ילד פלא
מוסרי חגג השנה 43, ו־35 מהן העביר על הבמה ומול המצלמה. קורות החיים שלו יכולים למלא בקלות ספר עב־כרס. כילד הוא כיכב בסדרות כמו "תופסים ראש", "לא כולל שירות" ו"עניין של זמן", שירת בתיאטרון צה"ל וגם לאחר שירותו הצבאי ולימודי משחק של שלוש שנים הוא המשיך לככב בסדרות כמו "השיר שלנו", "היהודים באים" ולשחק בתיאטרון הקאמרי ובגשר. הייתה גם פאזה הוליוודית שבראשה "אל תתעסקו עם הזוהאן" של אדם סנדלר ועוד שלל תפקידי דיבוב, שהבולט והמוכר בהם הוא זה של בובספוג מכנס מרובע, שאת דמותו הוא מדבב כבר קרוב ל־20 שנה.
איך הגעת לעולם המשחק?
"טל אחי ואני אהבנו לשחק יחד ולעשות הצגות מגיל קטן. בזמן שאחים אחרים אולי העדיפו לשחק בכדור או ללכת מכות, אנחנו היינו מחשיכים את החדר, מתחפשים ומציגים. זה חיזק מאוד את הקשר בינינו. הוא היה עושה חיקויים של מני פאר. אני, שהייתי האח הקטן והשובב יותר, הייתי עושה את החיקויים בסגנון טוביה צפיר. יום אחד כשהייתי בן שמונה הגיעו לבית הספר שלנו אנשים מתיאטרון הקאמרי שחיפשו ילדים להצגה 'המלך ואני' שעלתה אז. אני זוכר שעשרות ילדים הקיפו אותם, וטל ששמע שהם הגיעו משך אותי ביד וממש רצנו אליהם ביחד. כבר היינו מוּכרים קצת בבית הספר כילדים שאוהבים להופיע, והחברים מבית הספר הצביעו עלינו ואמרו 'תיקחו אותם'".
אפשר לומר שהתחלתם את הדרך יד ביד.
"בהחלט, אבל בתפקידים שונים. לשמחתי כל אחד מאיתנו נבחן לתפקיד שונה ושנינו התקבלנו, כך שלא הייתה תחרות. טל היה הבן של המלך ואני הייתי הבן של המורה אנה. אפילו היה לנו דואט יחד. משם זה כבר זרם – התקבלנו לבית ספר לאומנויות והתחילו להכיר אותנו. אני שיחקתי ב'עלובי החיים' בתפקיד הילד גברוש, התחלתי להופיע בטלוויזיה ובאמת אפשר לומר ששפר מזלנו. ההורים תמכו בנו מאוד, למרות שאבא קצת חשש בהתחלה. לא פשוט להיות ילד או נער אמן ואני לא בטוח אם אשלח את הילד שלי למסלול הזה, שהוא מאוד מאתגר ותחרותי. למרות זאת, אני מכיר תודה על העובדה שמגיל קטן אני יודע מה אני אוהב ובמה אני טוב, מה נותן לי סיפוק ומאפשר לי לתת סיפוק גם לעולם".
חלקים מהתהליך הזה מקבלים כעת ביטוי, כאמור, בהצגה "ילד תיאטרון" שעלתה לפני מספר חודשים ומוצגת במועדון 71 הכיסאות של גשר (בימוי: אמיר וולף, ליווי מוזיקלי: טל בלכרוביץ'). ההצגה נעה בין האישי והאינטימי כשמוסרי מספר בעצב על הפעם הראשונה שפוטר מהצגה, בגיל 14, ועד לרגעים של צחוק מתגלגל כשהוא מבצע קטעים מטורפים ומגוונים כמו למשל שיר שלם שבו הוא מתלוצץ על גובהו (1.65 מטר למעוניינים), או ברוסית בקולו של בובספוג. וכן, זה מטורלל כמו שזה נשמע. תרכובת ההומור והרגש הזו נולדה לפני כשנה בתחילת ימי הקורונה. עידו הגיע יחד עם אחיו, טל, להתראיין בתיאטרון הסגור על מצבה העגום של התרבות הסגורה, ומנכ"לית תיאטרון גשר לנה קריינדלין אתגרה אותו ליצור הצגת יחיד. הוא אמר לה – קורונה, מי יבוא לראות? והיא השיבה – דווקא עכשיו.
"הייתה תחושת חרדה גדולה בתקופה הזאת", הוא משתף, "לא כלכלית, כי לשמחתי בדיוק סיימתי פרויקט גדול, אלא פשוט תחושה שחייבים לעשות משהו כדי לשרוד מבחינה פנימית. ברמה של אפילו לצאת ולהופיע מול אדם אחד אם זה מה שצריך. הקורונה זימנה אצל אנשים רבים רצון לעשות חשבון נפש וגם אצלי. מתוך זה התחלתי להיזכר בחוויה שלי כילד תיאטרון וחזרתי אחורה במחשבות, ומשם נולדה ההצגה".
לא לפחד כלל?
מוסרי השיק כאמור הצגת ילדים חדשה בשבוע שעבר, "האוצר מתחת לגשר", גם היא בתיאטרון גשר שהפך לתיאטרון הבית שלו בשנים האחרונות. ההצגה אוספת מעשיות חסידיות, בהן של רבי נחמן מברסלב, ושוזרת אותן למסע תיאטרוני בסגנון "הקוסם מארץ עוץ" בניחוח יהודי (מחזאי: רועי חן, בימוי: אמיר וולף). מוסרי מגלם בהצגה את דמותו של פלוני־אלמוני, נווד שמזכיר את רבי נחמן אך להבדיל גם את צ'ארלי צ'פלין. "העובדה שמדובר בהצגת ילדים אפשרה ליצור משהו שהוא אגדתי אוניברסלי, אבל עדיין מבוסס על המיתולוגיה היהודית. מלבד הסיפור המפורסם על האוצר מתחת לגשר שמיוחס לרבי נחמן כמו גם לרבי מפשיסחא, בהצגה נשזרים גם סיפורים נוספים כמו "הלב והמעיין" וסיפור ההינדיק (על בן המלך שנפל לשיגעון, ד"ש)".
איך הייתה העבודה על ההצגה בתקופת הקורונה?
"בנינו את ההצגה הזאת לפני כמה חודשים והקפאנו אותה בגלל הקורונה. חיכינו להזדמנות הראשונה שתהיה, ועלינו. ההצגות הבאות הן בסוכות ואני סקפטי לגביהן, אבל התגובות לסבב הזה היו מדהימות ומחממות את הלב. זאת הצגה שמצליחה לגשר ולהתאים גם לדתיים וגם לחילונים. היו חילונים שאמרו לי שבהתחלה הם קצת נרתעו כשדיברנו בהצגה על המצוות, אבל בהמשך הם נכנסו לזה. זאת הצגה שאני שמח מבחינת רוחנית להשתתף בה, כי אני מרגיש שהיא משלימה לי דברים שחסרים לי כאדם חילוני, ומחברת אותי לנושא בצורה חיננית וגם דרך ילדים שהם קהל נפלא ובלי דעות קדומות. זה לא הקהל שיטריד אותך בטלפון על 'היהודים באים'".
היו גם תגובות פחות ידידותיות?
"הרוב המוחלט היה של תגובות חיוביות. היה גם חילוני אחד שזרק לי שקצת חבל לו שסמוטריץ' יאהב את ההצגה, אבל זה סוג ההערות שאני פחות מתייחס אליהן. הצגה היא דבר שבא להרחיב את הלב, ואם מישהו עדיין זקוק להערה צינית אחריה זה לגמרי שלו וזה לא חודר אותי".
במהלך ההצגה, כאשר דמותו של מוסרי יוצאת למסע, היא פוצחת בשירת "כל העולם כולו גשר צר מאוד", דבר שכמובן מוביל לשירה המונית עם ההורים והילדים שבקהל. "כשהקהל מתחיל לשיר איתי בדיוק בנקודה שאני יוצא למסע על הבמה זה כיף גדול", הוא מספר בחיוך, "בכלל הרעש של הילדים שצוחקים יחד עם ההורים – אין שני לו. הלב שלי מתרחב ברגע הזה. התמה הזאת של 'כל העולם כולו גשר צר מאוד' מלווה אותי המון במהלך החיים. תמיד קיימת ההתנגדות בין הפחד של כל העולם כולו גשר צר מאוד לבין הצורך וגם הקושי להתגבר עליו ולזכור שהעיקר הוא לא לפחד כלל. המשפט הזה הוא תזכורת מצוינת לכך ששני החלקים קיימים בנו וכנראה לא נפרדים וצריך לקבל אותם ולהתמודד".
בראיונות בעבר סיפר מוסרי על נפילה וחרדות שחווה, בין היתר בעקבות ההצלחה בהוליווד. "אנחנו לא יכולים להיות למעלה כל הזמן", הוא אומר, "זאת כנראה הדרך של הא־ל לשמור אותנו צנועים".
כיצד התמודדת עם המשברים שחווית?
"הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך הרבה שנים ואני בטוח שהוא עזר מאוד. אני עושה גם הרבה עבודה עם עצמי דרך דיאלוג פנימי. יש לי גם המון זמן עם עצמי כי אני רווק ולבד ואני מסתכל על זה בחיוב. בחברה שלנו כשרואים מישהו שהוא לבד מרחמים עליו ואיזה מסכן. אני לא רואה את זה ככה כי הזמן הזה מאפשר לי להתייחס לעצמי ברצינות, ולדאוג להתפתחות הרוחנית והנפשית שלי וגם להתמסר למקצוע. כמובן חסר לי החלק השני בפאזל ואני מייחל לזוגיות ורוצה להקים משפחה. אין ספק שבתחום הזוגיות אני אגוז קשה לפיצוח.
"זה קשור גם לעניין שמסרתי את עצמי לבמה. אני יודע שזה נשמע פומפוזי, אבל ככה אני מרגיש. לא קל להכניס עוד אדם לחיים שלך כשהם כבר מאוד סוערים ותובעניים, כי אני נותן את כולי לאמנות. אבל אני רואה את אח שלי שדומה לי במובן הזה, ולו כבר יש משפחה ושלושה ילדים והם העוגן שלו. אני חושב שגם אני כבר בשל לקראת הדבר הזה ומקווה שזה יקרה בקרוב ובצורה שנכונה ומתאימה לי".
בחזרה לעניין ההתמודדות – בתור שחקן קל לך יותר לשמוח? אתה הרי יודע להעמיד פנים.
"זאת שאלה יפה, כי הרי שחקן רוצה מאוד להיות טוטאלי ואותנטי וזה אומר שאם אני עצוב קצת אז אני רוצה להביא את זה לדמות, אבל הבעיה היא שהתת־מודע שלנו הוא לא כל כך מתוחכם בהקשר הזה. אם תזרע בו זרעי שליליות הוא יצמיח פירות באושים, ואם תזרע בו זרעי חיוביות הוא יצמיח פירות של שמחה. לכן אני משתדל להיות פחות רומנטיקן במירכאות ולעבוד קשה כדי להיות שמח בכוח. פעם ברירת המחדל שלי הייתה להיות שלילי, כנראה מתוך דאגה לעצמי ולדברים שעתידים לקרות, אבל התת־מודע לא מבין את זה ומתרגם את זה לגוף כתחושה שלילית. היום כשעולה בי מצוקה אני משתדל לומר לעצמי את המנטרות החיוביות שלי. אם קורה לי עכשיו משהו לא טוב בחיים ויש בי רצון לבכות, שזה אגב דבר בריא לעשות מדי פעם, אני יכול להחליט שאני הופך את הבכי הזה לצחוק. בהתחלה זה טכני, אבל אני מצליח לעבוד על עצמי ומשתמש ביכולות שלי כשחקן כדי להוציא את הרגש. זה משהו שלא הייתי עושה בעבר כי רציתי להיות אותנטי, אבל שילמתי מחיר על האותנטיות הזאת. היום חשוב לי יותר להיות בריא, מאושר ושמח".
מזכיר לי קצת את חסידי ברסלב שרוקדים ברחוב באופן שנראה לא טבעי לפעמים.
"אני בטוח שגם מאחורי זה יש פילוסופיה מעניינת, ורעיון השמחה הוא מדהים וחשוב. יש כן בעיה מסוימת עם זה לפעמים – הרעש. הדרך חשובה מאוד, אבל צריך להבין איך אתה מנחיל אותה, ואני לא חושב שלהגיע עם חבר'ה ולהרעיש זו הדרך להשיג את המטרה".
אנחנו צוחקים על עצמנו
אחת התוכניות הפופולריות שבהן מככב מוסרי בשנים האחרונות היא "היהודים באים", סדרת מערכונים בכאן 11 שעוררה לא מעט סערות על התכנים שבה סביב הייצוגים של דמויות תנ"כיות בסדרה, דוגמת משה רבנו ויוסף, באופן שנתפס על ידי חלק מהציבור כנלעג. המחאה, שהובלה על ידי מספר רבנים ואישי ציבור, הובילה בשיאה גם להפגנה מול משרדי התאגיד ולדרישה להסיר את התוכנית מלוח השידורים. הדרישה לא התקבלה, ובימים האחרונים נערכה הקריאה לעונה החמישית.
"בהתחלה התוכנית נקראה בכלל 'ערוץ ההיסטוריה'", נזכר מוסרי בימיה הראשונים של ההפקה. "היוצרים נטלי מרכוס ואסף בייזר, שהם שני יהודים יקרים וחילונים גמורים עם לב רחב מאוד, אספו את חבורת השחקנים שמככבים בסדרה ואהבתי מאוד את האפשרות להתחבר לגנום היהודי שלנו מזווית הומוריסטית. האני מאמין של התוכנית הוא למעשה לנכס את הסיפורים האלה גם לעולם החילוני ולא רק לעולם הדתי וכן, גם לצחוק. הומור, והומור עצמי בפרט, הוא דבר חשוב לשפיותה של חברה".
מה חשבת על המחאה האחרונה שקמה נגד התוכנית?
"אני מודה שמאוד התאכזבתי מהציבור הדתי שבא למחות, כי לדעתי הם פשוט לא הבינו את הפואנטה. יש בתחילת התוכנית תזכורת שמדובר בתוכנית סאטירה ושהמטרה היא לא לפגוע, אלא קודם כול לצחוק, ועל הדרך לחשוב מזוויות קצת שונות על כל מיני דברים ועל תהליכים שקרו בעם שלנו".
במסגרת המחאה הופצו שמותיהם ומספרי הטלפון של יוצרי ושחקני הסדרה, ואלה זכו להטרדות והצקות בלתי פוסקות בהודעות ובשיחות טלפון. "שפר מזלי והטלפון שלי לא עבר ברשימות שהופצו בין המטרידים, אז פחות הוטרדתי באופן אישי", מספר מוסרי, "אבל גם אני 'זכיתי' לכמה שיחות לא נעימות. חלק מהחברים שלי חוו את זה במשך 24 שעות ביממה לכמה שבועות, וזאת חוויה מאוד לא נעימה. צוות התוכנית נאלץ להגיש תלונה במשטרה".
איך נראות שיחות כאלה?
"היה למשל מישהו שהסתמסתי איתו ארוכות וניסיתי להיכנס איתו לדיאלוג, אבל אחרי שבוע של ניסיונות כאלה קלטתי שהוא גורר אותי למחוזות שאני לא רוצה להיגרר אליהם. יניב ביטון דווקא סיפר לנו שהוא הצליח לשכנע כמה אנשים, אבל ברוב המקרים מדובר באנשים שלא מעוניינים בדיאלוג אמיתי. חבל. אני חושב שרבים מקוראי העיתון הזה צופים בתוכנית ושחלקם אוהבים אותה, פשוט כי אנחנו מקבלים המון תגובות אוהדות גם מהציבור הדתי ואפילו החרדי. התוכנית באמת לא באה לצחוק על דתיים או חלילה על התורה. אנחנו צוחקים על עצמנו, כולנו אחים ואנחנו תולדה של אותה היסטוריה. אפשר לקחת את ההיסטוריה ולהסתכל עליה מזוויות אחרות".
אחת הטענות שלו הייתה שהנוער נחשף לדמויות התנ"כיות דרך הסדרה ומקבל דימוי מוטעה שלהן.
"הנוער צריך להיחשף ולדעתי גם נחשף למי זה משה רבנו דרך מערכת החינוך. אני יודע מי זה משה רבנו כי למדתי עליו בבית הספר. אנחנו לא תוכנית של מערכת החינוך וצריך לזכור שמערכון שבמרכזו משה רבנו תמיד ינסה להציג את הסיפור מזווית הומוריסטית, שתנסה לומר שאולי גם הוא היה קורבן של העם שלא הפסיק לבוא אליו בטענות על כל דבר שהוא ניסה להציע להם. אני רוצה לקוות שבני הנוער מקבלים את הבסיס של הסיפורים האלה כפשוטם במערכת החינוך, אבל תפקידנו הוא לא לחנך".
מה לגבי הטענה שזה משודר בתאגיד השידור הציבורי שעליו לייצג את כולם?
"אנחנו שמחים שהתוכנית משודרת דווקא שם, ולדעתנו זה המקום הקלאסי והמתאים ביותר כי אנחנו מתעסקים בתכנים שיש להם ערכיות מסוימת, אפילו אם זה נשמע אבסורדי לחלקים בחברה שלנו. מי שזה לא נוח לו מוזמן פשוט לא לצפות בתוכנית. ברוך השם יש הרבה ערוצים והרבה תוכניות. אם למישהו קשה עם זה – אני מכבד את הכאב שלו וצר לי על כך, ואני מזמין אותו פשוט לא לצפות. למרות שאני חושב שכדאי כן לצפות ולצחוק כי כמו שאמרתי בהתחלה – צחוק זה דבר מרפא".
אפרופו צחוק, כבר קרוב ל־20 שנה שאתם מגלם את הדמות של בובספוג. איך אתה עושה את הקול שלו?
"עברו שנים עד שלמדתי איך לעשות אותו בצורה נוחה. ההקלטות שלו דורשות הרבה תרגילים ופיתוח קול וחימום, זה לא קורה בקלות כמו שחושבים, אבל זה מצחיק בטירוף. כשנבחנתי לדמות עשיתי אודישנים לתפקידים של בובספוג, פטריק וסקווידוויד ולצערי קיבלתי רק תפקיד אחד (צוחק). עם השנים נוצרה איזו סימביוזה בין הדמות לביני ואני תוהה האם הדמות הזאת הגיעה אליי כי אני דומה לה או שאני נעשיתי דומה לה בעקבות הדיבוב. בובספוג הוא ספוג, סופג הכול, ואני גם כזה. אם אני מקבל חיבוק מהקהל או החברים אני פורח, אם פוגעים בי אז פחות… אני משתדל ללמוד כמה שיותר מהחיוביות שלו. למרות שחשוב לציין שאני עידו, לא בובספוג".
