ספרים העוסקים במסע בזמן מתחלקים לשתי סוגות עיקריות. האחת רואה את המסע עצמו במרכז ומתמקדת בהקשרים טכניים ופילוסופיים של הרצון האנושי הבלתי מושג (לפחות כרגע) לגעת בעבר בצורה ממשית, ואם אפשר גם לשנות אותו עוד יותר טוב. השנייה רק משתמשת במסע בזמן ככלי להעברת מסר חברתי, פוליטי או ספרותי, והעלילה מתרכזת בהבדלים בין אז והיום, יכולתו של האדם להתמזג בסביבה שאינו מכיר, ועוד.
את "בציר 54" מאת הסופר הצרפתי אנטואן לורן קצת קשה לקטלג בתוך אחת משתי המגירות הללו. נדמה שהוא פורץ כאן נתיב חדש, אפשר לקרוא לו "מסעות בזמן בכיף". הרמז הראשון והברור לקלילות שאליה מנתב לורן את העלילה קשור באלמנט שגורם למסע, בקבוק יין מאזור בוז'ולה, מבציר 1954. כשיין צרפתי מופיע במערכה הראשונה, חבורת חברים מבוסמת וקופצנית שלא לוקחת את עצמה ברצינות מדי תופיע במערכה השנייה, וגם בשלישית.
בשנת 2017 נפגשים להם בפריז חבורה אקלקטית של אנשים. אובר לרנודי הוא נצר למשפחה פריזאית אותנטית וותיקה, שמחזיק בשיניו את הבניין המשפחתי העתיק, כזה שהדר העבר עדיין דבק בו, למרות שינויי הזמן. השניים האחרים הם דיירים ששוכרים דירה בבניין – מגאלי, העוסקת בשימור ושחזור חפצים, וז'וליין, החולם להיות ברמן. מי שמשלים את החבורה הוא בוב, תייר אמריקני שמגיע לפריז בעקבות חלום משותף ארוך שנים שלו ושל גולדי אשתו לבקר בעיר האורות. בני הזוג כבר קנו כרטיסי טיסה, אך לוקמיה פתאומית הותירה את גולדי במילווקי ואת בוב שבור הלב – שחברת הטיסה לא הסכימה לבטל לו ולאשתו החולה את הכרטיסים – בבירה הצרפתית. הוא משתכן בדירה בבניין המדובר, ואז מתחיל הקסם להתרחש. כשאובר נתקע במרתף המוזנח של הבניין, הוא מוצא בקבוק יין ישן משנת 1954. האגדות המשפחתיות סביב הבציר הזה רוחשות כל השנים, כאשר בשנת הבציר עצמו ושניים וחצי עשורים לאחר מכן חוו בני משפחתו של אובר חוויות היעלמויות מסתוריות.
אובר מזמין את שלושת שכניו לכוס יין משובחת כדי לחגוג את ההיחלצות מהמרתף, וכמו שאתם כבר מנחשים בעצמכם, הרביעייה מוצאת את עצמה בפריז של שנת 1954. בנקודה זו דמותו של בוב משחקת תפקיד חשוב באווירה הכיפית שמנסה – ומצליח – הסופר להשית על העלילה, כיוון שמדובר למעשה ביומו הראשון של אמריקני מהשורה, לא משכיל במיוחד אבל איש של אנשים, באחת הערים המוכרות בעולם. לוקח לו זמן להבין שהוא לא ב־2017 אלא הרחק בעבר, והסיטואציה יוצרת קומדיה משובחת.
עיקר עיסוקו של הספר הוא לכייף. מדובר בשעתיים־שלוש של צלילה לפריז של פעם, עם חבורה לא מגובשת של אנשים שאין קשר ביניהם, שמצליחים להתאחד למטרה מסוימת ועושים אותה היטב. לא תמצאו כאן איזו פילוסופיה גדולה ועמוקה, גם לא ניסיון אפי לשנות את העבר. לרגע אחד לקראת הסוף הסופר מכניס בכוונה תחילה אפשרות של שינוי משמעותי בהווה עקב גילוי סוד עבר הקבור מתחת ליסודות הבניין, אבל יוצא ממנה מהר מאוד עם המסר הפילוסופי היחיד שרצה להעביר – החיים שלך הם אלה של כאן ועכשיו, ומכיוון שהעבר הוא רק התרפקות מיותרת עליהם, כדאי שתדע ליהנות מהם כמה שיותר.
בציר 54
אנטואן לורן, מצרפתית: מיכל אסייג.
כתר, 180 עמ'
