עד ימי הביניים היו המפות מכוונות למזרח ולא לצפון. מכאן המילה אוריינטציה, התכווננות, שפירושה המילולי התכוונות למזרח. אולי "אוריינטציה" הוא שם הולם לספר שלפנינו יותר מ"מצפן", שמו במקורו הצרפתי; המילה הצרפתית למצפן אינה קשורה לצפון. המצפן פה מפנה אותנו מזרחה.
יש מצפן כזה בעלילה. מצפן דמוי מצפנו האישי של בטהובן, שמצביע למזרח. שרה נתנה פעם את המצפן הזה לפרנץ. שרה היא אקדמאית צרפתייה, יהודייה למחצה, ידענית בלתי נדלית, החוקרת את מקומו של המזרח בתרבות המערב. פרנץ הוא מוזיקולוג וינאי. לפרנץ יש, כהגדרתו, אובססיה ארוכת שנים לשרה. בעקבותיה אף גר תקופות במקומות שישבה בהם לצורך מחקריה, בסוריה ובאיראן.
הספר כולו הוא שרשרת המחשבות של פרנץ במהלך ליל שימורים, לאחר שנודע לו שהוא חולה אנוש. על עטיפתו מופיע, שוב, מצפן שמצביע למזרח. אבל כאן, פשוט כל ארבע הרוחות הן E, מזרח. שני המצפנים הללו – זה הפונה למזרח, וזה שרק מזרח בו – מגלמים שתי אפשרויות קרובות שהספר מתרוצץ ביניהן.
מצד אחד, כל הדרכים מובילות למזרח. המזרח בספר הזה הוא אסיה, אבל בעיקר מערבהּ. לכול ידוע למשל שהנצרות, דת אירופה, מקורה באזורנו. אבל פרנץ ושרה, במסעותיהם בדרכים ובהרפתקאותיהם המחשבתיות, הולכים מעבר לכך. פרנץ טוען למשל שהמגע עם המוזיקה המזרחית הוא שעיצב את פני המוזיקה ה"קלאסית" המערבית.
האפשרות השנייה היא להביט מזרחה כדי להכיר בעוצמת המעורבות ההדדית של תרבויות המערב והמזרח. למשל, מסופר ש"דון קיחוטה", המוכר כרומן האירופי הראשון, יוחס בידי מחברו סרוונטס למחבר ערבי בדיוני. שרה מגיעה עם השנים להשקפה בודהיסטית הרואה לפניה "עולם שהכול בו קשור, עולם ללא מהות", עולם של תרבויות השזורות יחדיו וחובן ההדדי רב.
האנקדוטה על דון קיחוטה היא דוגמה קטנה לשפע אנציקלופדי אדיר המוגש בספר בשיטפון המונולוג של פרנץ. זיכרונותיו והרהוריו כוללים גם פרקי שירה, סיפור מאירועי המהפכה האסלאמית באיראן ועוד ועוד. עלילת הספר היא קולב דק להכברת מידע ורעיונות. הסיפור והדברים התלויים עליו מוגשים בחן קולח, ותרגומם העברי תורם להנאה, אך מי שמחפש "סיפור" כדאי שיידע שימצא כאן חוויה לימודית בעיקרה.
הקריאה להכיר בערכן של תרבויות לא מערביות היא כידוע גם תופעה אופנתית. כיום, כש"לבן" הוא במערב מילת גנאי, סופר אמיץ יהלל את מורשת המערב, לא ירקוד מה־יפית למזרח. הספר שלפנינו הולך על שפת תהום ההתייפייפות הזאת, אך אינו נופל בה. הוא מפתה אותנו להוקיר את המזרח, אך זאת משום שהוא מוקיר את המורשת התרבותית העולמית בכללותה. הוא מוקיע את הפן האלים של הקולוניאליזם, אך לאו דווקא את הצד הסקרן והחוקר שלו, שעשה למזרח את השירות שבניו לא עשו לו. הוא אף מגן על ה"אוריינטליזם" המערבי מפני תיאוריות כמו זו של אדוארד סעיד, שדווקא הן מנציחות את מודל השולט־נשלט שהן מבקרות, וקורא לממשו כסקרנות וכאחווה. "האוריינטליזם חייב להיות הומניזם", אומרת שרה. ואכן, מבחינות מסוימות, הוא מתגלה ברומן ככזה.
