הבלבול, החיפוש והתעייה יוצרים חווית קריאה פעילה ומאתגרת

הפתיחה של הספר – תיאור תחושתו של איש המחזיק את ספרו החדש בידו וסופג מהלומה אדירה בעורפו, שגורמת לו ליפול חסר אונים ולהיווכח במותו המתקרב – הולמת בהחלט ספר מתח, ועם זאת היא יוצאת דופן ומעוררת תהיות. בשלב הראשון לא ברור אם זו פתיחה לעלילת הרומן – שכפי שנכתב על גב הספר, מספר על "נעמי, חוקרת ביחידה לפשעים חמורים", שנקראת ל"סמטה חשוכה… בה מוטלת גופתו של אחד הסופרים הישראלים האהובים והמצליחים ביותר…" – או שזו רק ציטטה ספרותית מ"שנת חורף", ספרו הבדיוני ורב המכר של נעם גרין, "הסופר המצליח והאופנתי" והמרצה האהוב בחוג לספרות, שאף זכה לראות את שם ספרו מופיע ברשימת רבי־המכר במוסף הספרות של העיתון "המדינה"; והאם רק במקרה הפך אותו סופר מדמות מצליחה ומפורסמת לקורבן של מעשה רצח?

ריבוי השאלות כבר בפתיחת הספר, אי־הבהירות של הזמנים וההקשרים והתהייה והבלבול המתלווים לכך, מאפיינים את הקריאה בספרה המתעתע של עלמה גניהר. הספר בנוי כמעין מערך של השתקפויות במראה, זו בתוך זו, מה שהופך את הקריאה לחוויה פעילה ומאתגרת של סקרנות, חיפוש הסבר ומעורבות במתרחש, תוך ניסיון להבין ולפענח את נפתולי העלילה וכמובן את זהות הרוצח או הרוצחים, והמניע שקושר את כל האירועים והחידות למכלול אחד.

הבלבול, החיפוש והתעייה מאפיינים גם את חקירת המשטרה, שבנויה גם היא לעיתים כנדבך על נדבך ולעיתים כמבוך לולייני. נדרשים הרבה גישושים, זמן ודיונים עד שמתגבשת במחלק הרצח ההבנה שלשורת הסופרים, שנעם גרין היה הראשון ביניהם, ושנרצחים במקומות ובאופנים שונים, יש איזשהו מכנה משותף סדרתי.

בינתיים אנחנו מתוודעים אל החוקרים: פקד נעמי לב, רווקה מתבגרת שמכורה לעבודתה וכל־כולה, גופה, זמנה ונפשה, נתונים לה. היא מוליכה את החקירה ביד רמה אך גם מתוך שיתוף פעולה חברי עם הכפופים לה. מפקד היחידה הוא אליאס, שתקיפה מסתורית ממניעים לא ברורים משתקת אותו נפשית ומנטרלת אותו מהמעורבות הנדרשת בתפקידו, תוך חשש לסחטנות נגדו. קשר השתיקה ומצבו של אליאס כנוכח־נפקד במשרד מותיר את לב הכפופה לו להתמודד לבדה עם הרציחות. כדי לאזן את המצב פועלת לצידה של נעמי קבוצה מגוונת של שוטרים־חוקרים, גברים ונשים, שהסופרת משכילה ליצור ביניהם שוויון מגדרי ראוי ונאה, יחד עם אווירה ידידותית ותחושת סולידריות – גם ביחסים ביניהם וגם עם המפקדת שלהם.

דוקטורנט אומלל וסופרת נשכחת

העלילה מתקדמת ועמה גדל מספר הנרצחים מבין הסופרים ברשימת רבי המכר שמתעדכנת ומשתנה מדי שבוע. גניהר אינה מחמיצה הזדמנות לבוא חשבון עם עמיתיה הסופרים, הנאבקים על ההצלחה, הכבוד והכסף שרשימת רבי המכר, משאת נפשם, משקפת. אבל את עיקר חיציה היא משלחת בעורכי מוספי הספרות בעיתונים, על נכונותם להשביע את תאוותם של הקוראים לתחרויות אלו. היא מקדישה מקום נרחב לעריכת הטבלאות ולסטטיסטיקה של הספרים רבי המכר – טבלאות שדומות דמיון רב לאלה של תחרויות היאבקות.

גניהר גם משלבת בספר עיסוק נרחב בצד הכלכלי והעסקי של ענף הספרות והוצאות הספרים ובשיקולים הלאו־דווקא־אמנותיים של המו"לים, העורכים ומדורי העיתונים העוסקים בספרות ובספרים. ניסיונותיהם של פקד לב וחוקריה לבדוק, בין השאר, האם הרציחות בוצעו על ידי סופר מתוסכל שמנסה להתנקם בעמיתיו שנכנסו להיכל התהילה של רבי המכר, מניבות מעשה שהיה על סופרת שטענה שכישלון המכירות של ספרה הוא תוצאה של קונספירציה נגדה. "היא צדקה? הייתה נגדה קונספירציה?", שואלת נעמי, "למרבה הפלא, כן…", משיבה העיתונאית. התברר שעלילת הספר ה"כושל" הייתה מבוססת על עובדות אמיתיות, והיה מי שארגן נגד הספר והסופרת ביקורות מרושעות כדי לרסק אותם.

במקביל לקו החקירה העוסק בעולם הסופרים והספרות, ובאופן שלמראית עין אינו קשור אליו, מתנהלת עלילה שנייה: זוהי עלילת חייו המוזרים של דויד, דוקטורנט לספרות ו"תולעת ספרים" מהסוג המוקצן ביותר. אנו פוגשים את דויד לראשונה במסדרון המחלקה לספרות, כשהוא תוהה על פשרו של הסרט המשטרתי האדום־לבן המוצמד אל דלתו של נעם גרין, המרצה שלו. פקד נעמי לב מוסרת את המידע על מותו של גרין לדויד הדוקטורנט, שכאשר אינו שקוע במחקרו האין־סופי והמתסכל על חייה ויצירתה של הסופרת הנשכחת לאה וסרמן, משמש גם כעוזר ההוראה של דוקטור גרין. סיפור חייו הבודדים והאומללים של דויד, וסיפור חייה הקשים והנוגעים ללב של לאה וסרמן, משתלבים זה בזה כאשר דויד מקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לחקר יצירותיה, וגם יוצא לנסות ולמצוא אותה או את עקבותיה בעולם, בין אלה שהכירו אותה.

הקשר בין סיפורו של דויד ובין החקירה של פקד נעמי לב ומחלק הרצח נוצר תחילה באופן מקרי, כמעט טכני, באותו מפגש ליד דלתו הנעולה של הנרצח הראשון, נעם גרין, באוניברסיטה. אבל בהמשך, ובדרך פתלתלה ומתוחכמת, נוצר קשר מהותי בין שתי העלילות או בין שני רובדי הסיפור והכל מתלכד בשלבי הסיום של הספר לסיפור משותף. מכל זה נוצר ספר מורכב מאוד, מספרי המתח היותר מורכבים שתמצאו על מדפי חנויות הספרים.

נרטיבים מתעתעים ומסוכנים

כל אחד משני מהלכי העלילה, או שני הרבדים הסיפוריים, כולל מספר גדול במיוחד של דמויות. כדי להתמודד עם ריבוי הדמויות והכפילות העלילתית, הסיפור מדלג ללא הרף מעניין לעניין וממקום למקום. בד בבד עם המורכבות המובנית באופן טבעי בבחירה לספר עלילה כפולה – ובייחוד כזאת שיש בה סדרה ארוכה של קורבנות, שלכל אחד ואחת מהם היו חיים מלאים משלהם – גניהר אינה מוותרת על העיסוק בסוגיות הרגילות אופייניות לספרות היפה, זו שאינה "בלשית".

היא מספרת בהרחבה על חיי היומיום בהווה ובעבר של שני גיבוריה הראשיים, ומושכת משם קווים של הסבר והנמקות להתנהגותם במסגרת המהלכים ה"בלשיים". לכך מתלווים באופן טבעי גם גיבורי משנה: בראש וראשונה השוטרים והחוקרים, שזוכים לאפיונים ולתשומת לב אישית שחורגים מתפקידם הספציפי בחקירת פשעים ובלכידת האשמים. וישנם כמובן גם בני המשפחה והסביבה החברתית של הגיבורים.

על אלה יש להוסיף גם את הנחקרים, גלריה עשירה ומגוונת של אנשים שונים ומשונים, שמתוארים בתשומת לב רבה לפרטים ולאישיות, ומוסיפים הרבה חיוניות וצבע, וגם פיקנטיות, לסיפור. ומעבר לכולם – דמותם וגורלות חייהם של לאה וסרמן העלומה והמסתורית, מושא מחקרו של דויד, ובנה היתום; שככל שמתהדקת השתלבותו של דויד במפה המתרחבת של מערך החקירה, הופכים ליותר מרכזיים בסיפור. ובתוך כל הריבוי העצום הזה מקדישה הסופרת גם תשומת לב רבה לתיאורי טבע ובייחוד לתיאורי מקומות נחבאים ופחות מוכרים. אפשר לשער שאפילו תל־אביבים ותיקים יופתעו לגלות בעירם על שני חלקיה – תל־אביב ויפו – פינות נסתרות ואפלות שלא הכירו קודם לכן.

כל המורכבות והרבגוניות הזאת, שמקבלת את ביטוייה גם במבנה המבלבל של קטעי־עלילה המתחלפים זה בזה בקצב מהיר, מחייבת את הקורא להישאר קשוב ומרוכז ולעקוב אחרי העלילה והדמויות מבלי לאבד את החוטים המקשרים בין הדברים. אפילו פענוח שם הספר, "נקמת הקנרית", דורש אורך רוח ותשומת לב, ואולי גם קריאה חוזרת של קטעים שונים. כל אלה יוצרים ספר מעניין ומרתק, בייחוד בפרקיו האחרונים. ספר, שלמרות אורכו היתֵר, שאולי אפשר היה לצמצמו במקצת, ולמרות, או בזכות, המבנה המורכב והמפותל שלו, שווה את המאמץ והוא מתגמל ומהנה מאוד. הוא כתוב היטב, בשפה נכונה ומדויקת, ונעדר שגיאות (פרט לשם "ליאורה" במקום "אילנה" בעמ' 207).

עם זאת, אין מנוס מלציין שספר שמקפיד על ציון תאריכים מדויקים של אירועים בדיוניים או על כתובות בדיוניות מדויקות, כולל שם רחוב ומספר בית, לא ראוי שיציין (בעמ' 153) בשגגה או בכוונה, כי ביולי 1971 נקרא עדיין רחוב יהודה הימית ביפו בשמו הערבי "אל־מלכ פייסל", שאותו נשא בימים של טרום מדינת ישראל. זה פשוט לא נכון. שם הרחוב, כמו שאר רחובותיה של יפו, הוחלף בשם עברי הולם מיד לאחר הקמת המדינה, בראשית שנות החמישים. אפשר לצפות מסופרת ישראלית – ואפילו כזאת שהיא כנראה בעלת אג'נדה פרו־פלסטינית, שגם מציינת את מקום כתיבת הספר כ"תל אביב־יאפא" ולא "תל אביב־יפו" – שבאפריל 2021, שבעים ושלוש שנה אחרי כינון עצמאות ישראל, תהיה נאמנה לאמת ולעובדות בהקשר זה. את נזקו של הנרטיב השקרי־חתרני המתוחכם הזה נגד ריבונות המדינה ראינו בעולם האמיתי שמחוץ לעולם הספרות בדיוק חודש אחד לאחר חתימת הספר הזה, כשפרצו מאורעות תשפ"א כנגד יהודים בלוד, בעכו וביפו.

נקמת הקנרית

עלמה גניהר

כנרת־זמורה, 2021, 381 עמ'