כחלק מתכנון הלו"ז שלי בידי יוני הירשמן, הוחלט שנצא שלושתנו ביום ראשון לאחד הטרקים המפורסמים באזור קוסקו – הסלקנטאי. תוואי הטיול עובר דרך מעבר הסלקנטאי, מתחת לאחת מפסגותיו, ומסתיים במאצ'ו־פיצ'ו חמישה ימים לאחר מכן. המדריך שלנו חואן אסף אותנו בארבע בבוקר עם עוד חמישה ישראלים, שני צרפתים, בחורה אוסטרית ובחורה קנדית. יום לפני כן, יוני לקח אותי לסיבוב השלמת ציוד נגד הקור המקפיא ששורר כאן. אתם תוהים ודאי איך טיילן רציני כמוני נדרש להשלמת ציוד אחרי שהוא מטייל בעולם כבר ארבעה חודשים. ובכן, התירוץ לכך נעוץ בעובדה שהשארתי בבית של דוד שלי בניו־יורק את כל הציוד שקניתי בהון עתק בחנויות המטיילים של ארה"ב בטענה ש"כמה כבר קר יהיה במרכז אמריקה". אז במרכז אמריקה בהחלט גיהינום כמו בתל־אביב בתקופה הזאת של השנה, אבל בפרו קפוא.
מכל מקום יצאנו למסלול שהתחיל בגובה של 3,800 מטר והגיע לגובה של בערך 4,600. למותר לציין שבמקומות כה גבוהים כמעט בלתי אפשרי לנשום. כל צעד באדמה משול לריצת מרתון בעולם האמיתי. הנופים עצמם היו יוצאי דופן. פסגות הרים מטורפות מעוטרות בקרח, ולגונות טורקיזיות מונחות למרגלותיהם. חברי הטוב רועי בראון תיאר את זה יפה: "מישהו פה התפרע עם המשיכות של קצות ההרים". הרי האנדים בפרו מזכירים את הנופים החורפיים בארה"ב, אבל הם נראים אחרת.
אחר הצהריים חצי מהקבוצה התחילה לפתח תסמינים של מחלת גבהים. כולנו הרגשנו רע מאוד. לחלק כאב הראש מאוד, לחלק הייתה בחילה שנגמרה בהקאות, וחלק דווקא התמודדו עם זה סבבה. אני הייתי חלק מהקבוצה האמצעית. אחרי ששתיתי תה עלי קוקה, הלכתי לישון באיגלו הזכוכית שהקצתה לנו חברת התיירות וקיוויתי שמחר יירגע הכול.
מלוכדים
בימים שלאחר מכן נחשפתי לאנשים המתוקים שטיילו איתנו. ארבעת המוסקטרים, כמו שהם כינו את עצמם, דן, פלג, רועי ואורי הם ארבעה חבר'ה שמכירים זה את זה בדרכים שונות. שוחחנו על דת, על פוליטיקה, על אהבה, כמובן, ועל החיים בכלל. הם התגלו כחבר'ה בראש שלנו בדיוק. קבוצה של חברים שבאו לראות נופים ומסתכלים בחצי חיוך על המציאות ועל אנשים רציניים. במקביל למפגש איתם למדתי שוב כמה אני נהנה לדבר עם אנשים לא ישראלים כמו הצרפתים שעיטרו את הטרק עמוס הישראלים שלנו, ועם קייטי ואלינורה – הקנדית והאוסטרית. עד סוף המסע הייתה תחושה בחבורה שאנחנו קבוצה מלוכדת. וזה די מצחיק בהתחשב בכך שמדובר בטיול מאורגן של חברה מסחרית. השיחות עם האנשים והמסע באופן כללי גרמו לי לחשוב שוב על המקום שלי מול ישראלים. מה הקשר שלי לקבוצה הזאת? איך זה שכל כך נוח לנו, הישראלים, לטייל יחד? איך זה שגם כשאנחנו כל כך רחוקים מהבית אנחנו נצמדים ליוצאי השבט הישראלי שלנו?
לפעמים זה מקשה על תחושת הניתוק שמחפשים בטיול, אבל בסלקנטאי זה דווקא התאים בול. במיוחד המוסקטרים, הם היו אחלה.
אל המאצ'ו־פיצ'ו הגענו ביום האחרון. כמו בטיולי מצדה עלינו על ההר בארבע בבוקר, ושמענו בתוך המתחם מפי חואן את הסיפור ההיסטורי המתאר כיצד התגלתה העיר ואת התיאוריות השונות ביחס אליה. זה כנראה המקום הכי מתויר בפרו – אחד משבעת פלאי תבל, ועדיין הוא ספוג ברוח. משהו באינקה ובקשר השורשי שלהם לטבע ולבריאה מרגש אותי. למרות פס התיירים הרגשתי שם שלווה גדולה מאוד והערכה גדולה מאוד לתרבויות אנושיות שבקושי משמשות בסיס עבורי. כתבתי על זה גם בשבוע שעבר, אבל יש קסם גדול בפרו. אולי אפילו ריאליזם קסום מבית מדרשו של מרקס. משהו בפסגות ההרים המטורפות ובתרבות העתיקה ובזה שהכול כל כך רחוק פה מהעולם המוכר שלנו, יוצר שקט ושלווה ונשמה יתרה שאפשר להרגיש גם בלי להתנסות במשקה האיוואסקה.
