יוצאת להתקפה: המורה שנחושה להפוך את הילדים המוחרמים לפופולריים

קצב הדיבור של שירי קניגסברג־לוי הוא כפי הנראה כפול מזה של אדם רגיל. היא מהירת מחשבה, רהוטה, וכבר בדקות הראשונות אפשר להבין שמדובר באישה מצחיקה מאוד. כל התכונות האלה קצת פחות מסתדרות כשמגלים שהיא בעצם מורה לחינוך מיוחד. "אני לא מורה רגילה, אני יודעת", היא מודה בחיוך, "מהרגע שבו רגלי דרכה בכיתה אני תמיד משלבת הומור בלמידה. הומור אצלי זו דרך חיים, ממש תרפיה. אני באמת מאמינה שהומור פותר 50 אחוז מהבעיות".

אבל גם התלמידים שכבר מכירים אותה הופתעו לגלות ביום בהיר אחד שהמורה שלהם הפכה לכוכבת רשת. "תמיד העליתי סרטונים, אבל עד אז זה היה בעיקר בקבוצות מצחיקות שהתלמידים בטח לא היו חלק מהן ולא ידעו מזה. אפילו הילדים שלי לא כל כך ידעו". הכול השתנה בתחילת הסגר הראשון, לאחר שהעלתה סרטון ובו התלוננה על הקושי שלה בהתמודדות עם תפעול הזום והלמידה מרחוק. "זה סרטון שנעשה גם בכובע של אמא וגם בכובע של מורה", היא נזכרת, "יש שם קטע שבו אני קוראת למורים להרגיע, ועוד מנופפת ככה עם היד. אנשים שאלו את עצמם איך מורה עושה את זה אבל וואלה, כן. שאלתי מה זה הזום הזה, והודיתי שאף אחד לא מבין בזה שום דבר".

ההחלטה לצלם את הסרטון התגבשה לגמרי במקרה. "היה איזה רגע שבו קלטתי שאני רודפת אחרי עצמי ואחרי הילדים. באותה תקופה לא היה מחשב לכל ילד. אני מסמסת לתלמידים שלי ואני בכלל לא יודעת מה אני כותבת, כי אני לא באמת יודעת מה זה זום. ופתאום אני מקבלת לטלפון תווים לנגינה מאחת הקבוצות של הילדים. אני מסתכלת עליהם, וזו הייתה נקודה של שבר. אני לא יכולה לתאר אותה במילים, צריך היה להיות זבוב על הקיר כדי לראות אותי. פשוט עזבתי את הכול, אפילו לא אמרתי לילדים לאן אני הולכת. זו הייתה תקופה שבה אפילו מהשער אנשים פחדו לצאת. יצאתי אל הרכב ולא כתבתי כלום מראש, שמתי משקפי שמש מפלסטיק כי זה מה שהיה לי באותו רגע, וככה, עם חולצת פיג'מה, פרקתי. ומתברר שפרקתי את מה שכל העולם הרגיש באותו רגע".

הסרטון התמים והספונטני הפך עד מהרה לוויראלי והגיע למיליוני צפיות. עד כדי כך שאפילו ויקטוריה בקהאם ושרון סטון שיתפו אותו. עד לאלן דג'נרס הוא הגיע. "הסרטון הזה תורגם ל־26 שפות. קיבלתי תגובות מקוריאה ומהודו. שגריר רומניה התקשר אליי ואמר לי 'שירי, זה היה בתוכנית הבוקר אצלנו'. התראיינתי לכל כך הרבה עיתונים בחו"ל שאני אפילו לא זוכרת את שמם".

מה לדעתך יש בסרטון הזה שהופך אותו לכל כך מוצלח?
"רק אחר כך הבנתי מה יש בו. קודם כול, הוא אותנטי. מי שמתכנן לעשות משהו ויראלי זה לא יקרה לו בחיים. אני חושבת שהשילוב של אם במצוקה עם עצבים והומור שיחק שם תפקיד. אבל לדעתי זה גם עניין של עיתוי. היום, אם מישהו יעשה דבר כזה זה לא יהיה מעניין".

מקובלים

אחרי הסרטון הפכה קניגסברג־לוי לאם ומורה ייצוגית, וקיבלה פינה קבועה בתוכנית הבוקר של פאולה וליאון. הקול שלה הפך לקולם של הורים ומורים עייפים בימי הקורונה. "כל יום הייתי מעלה סרטון". מהר מאוד היא גילתה את סגולות העולם הוויראלי ואת הקלות והמהירות שניתן להעביר מסרים באמצעותו. היא רק לא דמיינה שמתישהו התחביב שפיתחה יקבל תפנית מפתיעה.

"לפני שנתיים הבת שלי מאי עברה חרם לא פשוט. היא עלתה לחטיבה, והיא ילדה מאוד יפה. זה עורר קנאה אצל ארבע בנות שהחליטו למרר את חייה. באותה שנה התמודדתי עם הליך רפואי ולא הייתי כל כך פנויה, והיא כנראה לא רצתה להכביד עליי אז לא ידעתי על כל האירועים בזמן אמת. לא ידעתי עד כמה זה עמוק. הבת שלי חוותה חרם קשה מאוד. בסוף השנה היא עברה בית ספר, אבל אני הרגשתי שטיפלנו בזה מאוחר מדי ופשוט נשבעתי לעצמי שאני הולכת לעשות הכול כדי להוביל מאבק בנושא הזה".

ואיך תכננת לעשות את זה?
"כולם מפחדים לגעת בנושא הזה. מכל מגזר, בכל מקום בארץ. אף אחד לא נוגע בנושא הזה לעומק. הוא כאילו נעול בתיבת פנדורה עם 900 מנעולים. אמנם נשבעתי להיאבק אבל עברו כמה חודשים טובים שבהם לא ממש פעלתי. את יודעת, החיים והעומס. יום אחד העלו בתוכנית 'צינור לילה' ילדה שעברה חרם והיא פירקה אותי לחתיכות. קמתי למחרת בבוקר, זה היה יום ההולדת שלי, ולא הפסקתי לבכות כל היום. אפילו בבית הספר לא הבינו מה קרה לי. כשחזרתי הביתה לא יצאתי מהרכב. צילמתי סרטון, כמו הסרטונים המצחיקים, רק רציני מאוד. זה סרטון שפשוט יצא מהלב. לא דיברתי על הבת שלי, כי באותה תקופה היא לא הסכימה לחשוף את זה, אבל ראו שדיברתי ממקום אישי. פשוט דיברתי להורים, כי הם אשמים בעיניי. יש לי הרבה מה להגיד על מוסדות החינוך, אבל החינוך מתחיל מהבית. קודם כול ההורים. פשוט הסתכלתי להם בעיניים ופניתי אליהם שיעשו משהו עם זה".

גם הסרטון הזה הפך לוויראלי. "אמא אחת התקשרה אליי ואמרה לי – שירי, יש לי ילדה בת 15. אנחנו גרות בתל־אביב ואין לה חברה אחת. 24/7 היא יושבת בבית. היא פשוט התחילה לבכות ולשאול אותי מה יהיה בחופש הגדול. ממש החזירה אותי למה שקרה עם מאי שלי לפני כמה חודשים. פתחה לי את הפצע". באותה תקופה קניגסברג־לוי התחילה לצבור לא מעט עוקבים, והחליטה לנצל את הפלטפורמה הוויראלית שלה כדי לעזור. "אמרתי לה – בואי ננצל את הבמה ונוציא סרטון בעילום שם. הוצאתי סרטון תמים וסיפרתי שיש ילדה כזאת וכזאת, ומי שרוצה לפנות ולהכיר אותה מוזמן. הילדה הזאת, כל החודשיים של החופש לא היה לה יום אחד פנוי. מתנועות נוער ועד לחברים. הוצאתי עוד סרטון כדי להודות לכל מי שפנו אליה ואז קרה משהו שלא צפיתי – מבול של הודעות התחיל לזרום לי לתיבת ההודעות. 'שירי, הבן שלי כך וכך'. כמה סיפורים!"

קניגסברג־לוי הבינה שהיא לא יכולה להוציא סרטון לכל ילד. "ואז עלה הרעיון לפתוח קבוצה בפייסבוק שתרכז לתוכה את כל מי שזקוק לסיוע בתחום הזה". כך קמה הקבוצה "ים של חברים", שמחברת בין ילדים שונים מרחבי הארץ, וממש לא לפי אזור מגורים. "הורים נכנסו לשם וכתבו 'אני כך וכך, אמא של כך וכך, אוהבת כך וכך, גרים כאן וכאן, רוצה חברים'. הכי פשוט שיש. ואיזה חברויות נוצרו שם! המיזם הזה פשוט מציל נפשות". בשלבים מתקדמים יותר החלו להיפתח גם קבוצות ווטסאפ ייעודיות של ילדים, ובהמשך גם התארגנו טיולים משותפים במטרה לחזק היכרויות.

אז בעצם לקחת את כל הילדים הלא מקובלים ושמת אותם בקבוצה אחת כדי שיתמכו זה בזה?
"אני רוצה להגיד לך משהו – אני לא משתמשת במונח מקובלים ולא מקובלים. לא סובלת את המושגים האלה. לא מלך, לא מלכה, לא מקובל. זה לא היה העניין. האמירה היא לא ש'בכיתה לא מקבלים אתכם ובואו נעשה משהו', אלא שסגרו לילדים האלה כל כך הרבה דלתות – בואו נפתח להם דלת חדשה ונראה להם שהם שווים. הם יכירו חברים ולאט־לאט הדברים יתחילו להסתדר".

נכון להיום, כ־15 אלף איש חברים בקבוצת הפייסבוק. "כל היום יש התכתבויות. מחיפוש חברים ועד אוזן קשבת והתייעצויות, למשל אמא שרוצה להעביר את הילדה שלה לבית ספר אחר כותבת על זה ומקבלת המון רשמים מהורים אחרים. פתאום את לא לבד, כי כשאת שם את חושבת שאת לבד. יש המון קטעים של בושה בתוך הדבר הזה, לדעתי זו יציאה מהארון לכל דבר. בזכות הקבוצה הזאת הורים לא מתביישים יותר. קודם היה להם קשה, כי אף הורה לא רוצה לשים על הילד שלו את התווית של המוחרם. גם לי לקח זמן עד שנפל האסימון. אבל מאי שלי עברה חרם, נקודה. אני אצעק את זה והיום גם היא צועקת את זה. היא התקבלה לתוכנית 'הבנים והבנות' וניצלה את הבמה שלה ופנתה לילדים ואמרה להם 'תשתפו'. נכון להיום יש כמעט 30 קבוצות ווטסאפ בכל הארץ. החברויות שנוצרות שם – אני כל היום מקבלת תמונות ובוכה מהתרגשות".

מאי עצמה, שאף התלוותה לאמה לראיון טלוויזיוני משותף בנושא, משתפת: "אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי וגם לאבא אני מספרת הכול, אבל זו היתה שנה שבה אמא שלי עברה ניתוח ולא רציתי להכביד עליהם. אני יודעת שאם הייתי מספרת הייתי סובלת פחות ובטח שהייתי עוברת לבית הספר הנוכחי שלי מוקדם יותר וזה היה מקל עליי. לכן המסר שלי הוא לא לשמור בבטן, לשתף כל מבוגר שאתם יכולים כי תמיד יש פתרון ולא צריך להתמודד עם זה לבד".

המראה של ההורים

קניגסברג־לוי (43), מתגוררת במושב גיאה, אם לארבעה ונשואה לזיו, מנהל ביטחון במקצועו. כבר 17 שנה היא מלמדת חינוך מיוחד באשקלון, וכיום היא מורה בתיכון אורט אפרידר בעיר. לפני שנתיים זכתה בתחרות המורה של המדינה, לאחר שקיבלה המלצות מקצה לקצה מצד ההורים והמנהלת. "זה היה מבחינתי וואו", היא נזכרת, "פסגת האושר. ההערכה הזאת כל כך מרגשת, כי להיות מורה זו באמת לא עבודה פשוטה, בפרט כשאת נמצאת בחינוך המיוחד. באותה שנה חינכתי כיתה עם הפרעות התנהגות והובלתי את הילדים האלה למקומות מדהימים".

על השלט בכיתה שלה כתוב שהשמיים הם לא הגבול. "הילדים שחינכתי סיימו בהצטיינות, ואלו ילדים שאף אחד לא נתן להם סיכוי. אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה, ולא כקלישאה. הקשר של התלמידים לא נשאר בכיתה. אם זה יום המעשים הטובים וכולם הולכים לנקות את חוף הים, אז שירי לוקחת את כל הכיתה לקשישה שהבית שלה היה במצב רעוע ועובדים עליו יום שלם. או שהולכים לסוּפרים ועומדים בחוץ ומתרימים. כשלמדנו על השואה לקחתי את כל הכיתה לסלון של ניצולת שואה וכשלימדתי על החלל הבאתי את יפתח רמון (בנו של אילן, רמ"ב) לכיתה שלי, והוא אמר שזה משהו שהוא בחיים לא עשה. אני לא נחה לרגע".

את מודעת לזה שבנראות ובהתנהגות את קצת מנפצת את התדמית הכבדה שיש לאנשים על מורים?
"ברור שיש משהו בדמות שלי. אני לא המורה הקלאסית. אני יכולה להגיד לך שגם כשאני נכנסת לכיתות למלא מקום אני מעיפה אותם באוויר, ואני אוהבת את זה".

בנושא החרמות את למעשה מפנה אצבע להורים. השאלה היא אם באמת הם תמיד אשמים.
"תראי, יש ילדים שעושים חרם וההורים שלהם מדהימים. זה לא שהם קמים בבוקר ואומרים לילד 'היום תעשה חרם'. ובכל זאת אני מפנה אצבע מאשימה להורים, כי הרבה פעמים הם טומנים את ראשם בחול. כי זה נוח, העיקר שהילד שלי יהיה בצד המחרים ולא המוחרם, ואלה דברים ששמעתי מהורים".

קניגסברג־לוי טוענת שגם כאשר ההורים מודעים לעניין, לא תמיד הם יבחרו לפעול. "יום אחד מתקשרת אליי אמא ומספרת שהתקשרה לאמא אחרת ואמרה לה 'תקשיבי, הבת שלך סוחפת את כל הכיתה נגד הבת שלי, אני רוצה את העזרה שלך'. אז היא ענתה לה שאם היא סוחפת את כל הכיתה נגד הבת שלה כנראה יש סיבה. ואם את חושבת שזו תשובה חריגה, אז את טועה. יש הורים שזה לא מעניין אותם, הם לא מבינים שזה פצע לכל החיים, הם לא קולטים שיש לזה השלכות הרסניות. התקפי חרדה, חוסר אמון באנשים, הביטחון ברצפה. ולמה? למה שילדים יעברו את זה? מספיק הורה אחד שיפתח את הלב שלו ויעזור להורה שפנה אליו וכבר התמונה נראית אחרת.

"אני אומרת שהילד הוא המראה של ההורה. ילד יונק מההורים שלו את ההתנהגויות ואת הערכים או את חוסר הערכים שלו. ממנו הוא לומד איך להתנהל בחברת הילדים. יש הורים שמטפחים נסיכות ונסיכים ואין דבר כזה, זה לא קיים". לפעמים, מודה קניגסברג־לוי, המקרים שמגיעים אליה הם קורעי לב. "החרם תמיד היה קיים, אבל פעם כשילד היה חוזר לבית שלו הייתה לו איזו אתנחתא. היום זה רודף אותו בסטורי ובאינסטגרם. הוא רואה את כל הילדים מבלים בים ומזמינים פיצה וזה הולך איתו הביתה. כל יום פותחים על ילד קבוצה עם תמונות מצחיקות ושמות גנאי".

את מקבלת גם סיפורים קשים?
"יום אחד מספרת לי אמא ממודיעין שהבן שלה בן ה־14 עבר שנה קשה, ולקראת סוף הלימודים זרקו אותו לפח זבל שהיה כל כך גבוה שהוא לא הצליח לצאת ממנו. הם צילמו אותו והפיצו את התמונה. ראיתי במו עיניי איך היא פונה להורים בווטסאפ ואף אחד לא מתייחס. מבחינתי זה פשע".

אין שרביט קסמים

מעבר לסיפורי האלימות, יש עוד עניין שמעסיק את קניגסברג־לוי במיוחד. "מה שהכי מטלטל אותי אלו ילדים שלא מוזמנים למסיבות וחגיגות. זה משגע אותי. יש לי צילומי מסך של אמא שכותבת לאמא אחרת 'תקשיבי, הבת שלי שמעה שיש היום יום הולדת לבת שלך, הזמנת 13 בנות מתוך 15 בנות, אולי נפלה טעות'. והאמא אומרת לה 'מה את לא מבינה, זו לא טעות, הבת שלי לא אוהבת את הבת שלך'. אנחנו מדברים על רמה כזאת, אז בוודאי שזה מגיע מההורים. אמא מרעננה כתבה לי על הבן שלה בן ה־15 שהוא כל כך לבד בחופש. שהוא כל הזמן אומר שמשעמם לו. התחלתי לבכות, כי אני לא יכולה לדמיין ילד בן 15 שאומר לאמא שלו משעמם לי. איזה דבר בסיסי זה לצאת ולהיות עם חברים בשכונה. והיא כותבת לי 'שירי, לא דפקו לנו בדלת שנה שלמה כדי לקרוא לילד'".

לא אחת, היא מודה, העיסוק והתמיכה שלה חודרים גם לחייה האישיים. "אני מוצאת את עצמי ב־6:00 בבוקר מאשרת פוסטים, בשתיים בלילה יושבת לקרוא הודעות, כי אני יודעת שמאחורי כל פוסט עומד ילד. אלו לא פוסטים מצחיקים של קבוצת אמהות מבשלות, זו נשמה של ילד. זה לחרוץ גורל. יום אחד פרסמתי את תמונת היום שלי – ילדה מקריית־ארבע וילדה ממושב ישרש, שני מקומות שאפילו לא קרובים אחד לשני, והן כל היום יחד, אחרי שהכירו בטיול של 'ים של חברים'. אלו הדברים שבאמת גומרים אותי מבכי של התרגשות. ילד שהולך לאכול פיצה עם חבר? גמרנו. אני מרגישה כאילו אני על האולימפוס".

דיברת הרבה על התפקיד של ההורים במניעת חרמות, איפה החלק של המורים ובתי הספר בסיפור הזה?
"לא מזמן הייתי אצל שרת החינוך. אם לא הייתי חושבת שצריך לעשות מהפך גם במוסדות החינוך לא הייתי הולכת אליה, ואני אופטימית מתמיד, כי שרת החינוך היא אשת חינוך בדם שלה, ואני מרגישה שיש עם מי לדבר. בהחלט יש חלק מאוד משמעותי גם לבתי הספר. בעיניי מדובר בעסקת חבילה – הורה, ילד, בית ספר. זה המשולש, זו הנוסחה. מורים צריכים לקבל כלים איך להתמודד עם הדבר הזה, כי זה לא פשוט. אני יודעת שיש מורים שעושים מעל ומעבר, יש אפילו כאלה שמתייעצים איתי, ואין לנו שרביט קסמים. עובדי הוראה צריכים לקבל כלים והשתלמויות שקשורים לזה, ושינחו אותם איך להתמודד כשיש חרם בכיתה שלהם. עם כל הכעס על מה שעשו לבת שלי, אין לי ספק שילד מחרים הוא במצוקה לא פחות גדולה, וגם הוא זקוק לעזרה. ההורים של הילדים המחרימים לא תמיד מבינים את זה, אבל זאת נורת אזהרה מאוד גדולה. אם ילד רומס ילדים ומתנהג בבריונות, זה בא ממקום מסוים וצריך לברר על מה זה יושב".