כאשר ביקש הרב קוק לסנגר על בני דורו ה"חופשיים", הוא הסביר כי הם מורדים ברוחניות המדומה, האשלייתית, זו המנותקת מן החומר ומחיי העבודה והיצירה. לכן הוא ראה במרידה שלהם מרידה שמטרתה תיקון והתעלות, ושמבקשת, גם אם רק בתת־מודע, להביא לחיבור מחודש של חומר ורוח. המרד במוסכמות הדור הקודם לא נחווה אצל הרב קוק כעזיבה מתריסה שיש להילחם בה, אלא כקריאת השכמה והתעוררות.
בספרו החדש של ארי שביט, מבכירי הפובליציסטים בישראל, "בית שלישי", נראה כי הוא הולך בדרך דומה. אנו פוגשים בספר ניתוח מעמיק של יותר ממרידה אחת; אלה גלים שבאים בזה אחר זה ומורדים במדינת ישראל כפי שהם תופסים אותה – המדינה הבן־גוריונית, המפא"יניקית, המתנשאת, ישראל של דור המייסדים. שביט – לשעבר יו"ר האגודה לזכויות האזרח ופעיל מרכזי בשלום עכשיו, שניכר כי הוא חווה את עצמו כמי שמשתייך באופן טבעי לדור המייסד; עירוני, אקדמאי, בן לדוקטור ולאמנית – מבקש להיות קשוב לקולות שעומדים מאחורי המרידות, לראות בהם קריאת כיוון חשובה, ולהיות פתוח לשינויים בעקבותיהם.
תשעה גלים של מרידות מונה שביט בספרו: ראשון וחשוב במיוחד הוא המרד המזרחי, שתחילתו בתנועת הפנתרים השחורים והמשכו בהקמת תנועת ש"ס. מרד זה מהווה עד היום אחד ממוקדי השבר של החברה הישראלית, ויש הסבורים שהוא החשוב והמשמעותי ביותר, זה המפריד בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה". שני לו הוא המרד הדתי־לאומי, מרד של ציבור שהפך משותף שקט ושפוף, בעל ברית היסטורי של מפלגת מפא"י, למגזר שואף הנהגה ומעורבות בכל רבדיה. בהמשך הדרך מצטרפים גלי מרד נוספים ובהם זה של הציבור העצום של יוצאי בריה"מ לשעבר, שעלה ארצה בשנות התשעים ועם השנים הלך והתגבש לציבור עצמאי בעל רצונות וצרכים משלו. כך גם הציבור החרדי שהולך ומתעצם, והופך מקהילה קטנה וחלשה המעוניינת רק לשקם את עצמה בשקט מנוראות השואה, למגזר המחזיק בין עשרה לעשרים אחוזים מחברי הכנסת בישראל, והופך ללשון מאזניים קריטית של כמעט כל ממשלה בעשרות השנים האחרונות.
המהפך הפוליטי שהתחולל ב־77' אמנם היה דרמטי והרעיד את אמות הספים, אך הממשלה שקמה לאחריו הייתה דומה לממשלות שקדמו לה: אשכנזית, מבוגרת וגברית. בשנים הבאות קמו גלי מרידות נוספים: המרד הערבי, המרד הליברלי ולאחריו המרד הניאו־ליברלי. גם אלה ביקשו לשנות את אופייה המיושן והשמרני־משהו של מדינת ישראל. בשנות התשעים הגיע גם מעין "מרד השלום", שביקש לשנות את דמותה הצבאית והמלחמתית של מדינת ישראל.
אחרון חביב לגלי המרידות מימין ומשמאל הוא מרד דור המילניום, שמבקש להתנתק מכל המוסכמות של הדורות הקודמים לו, וליצור מציאות חדשה ו"שפויה" יותר. גלי המרידות התרבותיים הללו מתוארים בספר בפרקים קצרים ובתמציתיות הכוללת את הליבה של כל אחד מהם. זהו חלק חשוב בספר, המעניק לנו סקירה סוציולוגית קצרה אך מקיפה ומדויקת של החברה הישראלית.
חזק יותר מתקשורת ופוליטיקה
הדור הראשון של מדינת ישראל היה דור קשוח. הוא ידע מלחמות קשות, קלט עלייה מסיבית מכל קצוות תבל והתמודד עם מצב כלכלי קשה. את כל אלה הוא שרד לא רק הודות לתושייה רבה אלא גם בזכות מה שבן־גוריון הגדיר כ"ממלכתיות" – קבלה בלתי מתפשרת של הכרעת הרוב, שייכות המדינה לכלל, ומתן שירותים חיוניים על ידי המדינה במידה נרחבת. בן־גוריון האמין בתן וקח. המדינה אמנם פועלת מדין הכרעת הרוב ולטובת הציבור, אך ככזו יש לה הזכות לחייב את אזרחיה בחובות רבים מאוד, על פי צרכיה, ומתוך השקפה שהמדינה קודמת לפרט. שנים אלו התאפיינו בריכוזיות רבה, וביצירת כור היתוך ישראלי חובק כול. במבחן התוצאה, על אף מחירים לא קלים, התהליך הצליח. המדינה הקטנה הפכה לנער מתבגר וחסון. אך המחירים לא איחרו לבוא, בדמות גלי המרידות שתוארו לעיל.
שביט מודאג מאוד ממצבה הנוכחי של מדינת ישראל. הוא חושב שמדינתנו מצויה במצב של סכנה קיומית, ולא בשל איומים חיצוניים אלא דווקא בגלל איומים מבית. מלחמת הכול בכול – שבאה לידי ביטוי במצבה של הפוליטיקה הישראלית השסועה לשבטים מורדים – מטרידה את מנוחתו. הוא חש כי אנו ניצבים בצומת היסטורי, שאותו חובה עלינו לנצל. טעות קריטית בניווט בשלב הקריטי הזה, עלולה לגרור אותנו למלחמות פנימיות ולחורבן.
לצד החרדה הקיומית, שביט גם מלא באופטימיות. בשנים האחרונות הוא עבר מהפך אישי שגרם לו להיות קשוב יותר לקולות השבטים השונים. לדבריו, כשירד ממגדל השן והלך להיפגש באופן בלתי־אמצעי עם עמך ישראל שבערים וביישובים, בצפון ובדרום, במרכז ובפריפריה, הוא ראה עם חזק ומאוחד הרבה יותר מזה המשתקף בתקשורת ובפוליטיקה.
תובנה זו היא אחת החשובות והמשמעותיות ביותר בניתוח החברתי שלו: השסע הנוראי, הקיטוב העדתי, מלחמות האחים – כל אלה אינם משקפים את המציאות בשטח. במפעלים, במשרדים, במילואים ובקניונים, עם ישראל יודע לשלב ידיים היטב יחדיו, לעבוד זה לצד זה, לפתח ולהתקדם, לפעול ולפרוץ. לפוליטיקאים יש עניין בהעצמת מתחים ושסעים, כדי לחדד עמדות לפני בחירות וכדי לקרוץ ל"בייס" שלהם. לתקשורת מצידה עניין להעצים אותם עוד יותר ולעיתים אף ליצור אותם, כדי לחולל עניין ורייטינג. הציבור אמנם צופה במתיחות המשתקפת ממסכי הטלוויזיה ומגיב בעצבנות, אך למחרת קם בבוקר וממשיך בחיי היום־יום עם אחיו בני ה"שבטים" האחרים.
מעצמה של קשב וכבוד
בניתוח שהוא עורך בספרו, שביט מזהה בעם ישראל מורכבות כמעט בלתי ניתנת להסבר: באותו יום הוא גם מצליחן, הייטקיסט, עשיר, בריא, טכנולוגי ושרירי, אך גם בלגניסט, פרוטקציוניסט, מעגל פינות, חובב קצבאות ונדבות, שמנמן ועייף. את הסתירה הזו מבקש שביט ליישב באמצעות דימוי לנער מתבגר שטרם החליט מה הוא מבקש לעשות לכשיגדל. כך גם מדינת ישראל התבגרה במהירות רבה מדי, ומצאה עצמה בצומת ההכרעה כשהיא אינה מוכנה. היא מלאת כוחות, אך מבולבלת.
שביט מצטרף להוגים וכותבים רבים הקוראים בתקופה האחרונה להנחת "ברית הגורל", שהביאה את עם ישראל חזרה לארצו לאחר נוראות השואה, וחיברה והתיכה אותו להיות לעם אחרי אלפיים שנות גלות. זה הזמן, לדעת רבים, לנסח את "ברית הייעוד", זו שנכתבת תוך הסתכלות קדימה, אל העתיד המשותף, ושואפת לתת מענה לשאלה המציקה: מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים?
הצעתו של שביט מורכבת משני יסודות. הראשון הוא הצורך לחזור לממלכתיות. אמנם לא בדיוק זו הבן־גוריונית, שהייתה קשוחה וסוציאליסטית מדי, והתאימה לדורו אך לא לדורות, אלא ממלכתיות ליברלית יותר, שבמסגרתה הציבור הישראלי יחזור להסתכלות כללית יותר על צורכי המדינה ולא רק על צורכי הפרט, והממשלה תחזור לשרת אותו בנדיבות. אך תהליך זה יקרה רק אם הציבור הישראלי יצליח למצוא את ייחודו.
"אחדות הריבוי" הוא הביטוי שבו משתמש שביט כדי לתאר את הייחודיות הישראלית, זו שלאורה הוא סבור שעלינו להתאחד. ישנם עמים בעלי אופי מאובחן ואחיד יותר, אך עם ישראל, בעיקר לאחר חזרתו מארבע קצוות תבל לאחר אלפי שנים, הוא מגוון באופן בלתי ניתן להכלה, אלא אם הופכים את הגיוון הזה עצמו לייחודיות שלו.
כדי להגיע לכך, מציע שביט לכולנו להיות קשובים הרבה יותר אחד לשני. אם נמשיך לראות בשונה איום, לא נוכל ליהנות מהרווחים העצומים שבריבוי הדעות. לעומת זאת, קשב לגוונים השונים של השבטים המרכיבים את העם היושב בציון, עשוי להפוך את ישראל למעצמה וליצור קפיצת התפתחות נוספת. אחדות הריבוי תביא לכלכלה סוציאל־דמוקרטית מאוזנת עם בשורה לעולם, תמשיך ליצור חדשנות – הנובעת בין השאר ממכלול האילוצים המלווים את חיינו כאן, באי קטן בתוככי המזרח התיכון – ותיצור גם חברה בריאה יותר המאזנת בין מזרח למערב ובין חילוניות לדתיות, תוך מתן כבוד רב ומקום אמיתי לכל השבטים המרכיבים אותה.
חזון כמשימה קולקטיבית
ספרו של שביט קל לקריאה. הוא קצר, מורכב מפרקים קצרים וחדים, מנוסח בתמציתיות, ולא משעמם או מטרחן לרגע. הוא נע במהירות מסקירה היסטורית־סוציולוגית לתיאור בעיות ההווה, ולהצגת פתרונות. כפובליציסט מצטיין שביט מנסח את הדברים בדיוק במידה הנכונה: יסודית אך לא מפורטת מדי, שיטתית אך לא מעיקה.
את הספר אפשר לבקר הן מימין והן משמאל. שביט, שעזב את השמאל הישראלי, קורא לו להתעורר במהירות ומטיח בפניו את המציאות שהוא מתכחש לה ומתקשה לעכל אותה: ישראל השתנתה, וזה לא משהו שאפשר להחזיר לאחור. הוא קורא לשמאל להיות קשוב יותר לקולות העולים מן הפריפריות השונות, ולהבין כי רק עבודה הרמונית ומלאת הערכה כלפיהם תיצור ברית חדשה שתביא לשגשוג. לא תמיד נעים או קל לשמוע ביקורת כזו. גם אוזן ימנית ביקורתית לא תאהב חלק מהניסוחים של שביט. כשהוא מזהיר מפני "השתלטות" השבטים שמהווים היום מיעוט על המדינה, הוא נשמע כמי שלא השתחרר לחלוטין מעמדתו ההגמונית, ובסופו של דבר מבקש לשריין ולבצר את מעמד דור המייסדים גם לדורות הבאים.
כפי שיודע כל פובליציסט טוב, אם מבקרים אותך משני הצדדים – כנראה אמרת משהו נכון. "בית שלישי" הוא ספר פוקח עיניים. הוא מעניק הסתכלות־על על ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, מצביע היטב על בעיותיה, וגם הצעתו לפתרון נדמית בעיניי כמו צעד בכיוון הנכון. אמת, ניסוחי החזון, ובעיקר האופנים השונים של הוצאתו אל הפועל, לוקים לטעמי בנאיביות מסוימת ועדיין לא מנוסחים בצורה בשלה דיה. ייתכן שאי אפשר לצפות ליותר מזה: ניסוח מדויק של חזון צריך להתבצע קולקטיבית, על ידי המונים שיעסקו בסוגיה, ולא בניסוח חד־פעמי בספר, חשוב ככל שיהיה.
"בית שלישי" אולי לא יהפוך למניפסט שינסח את חזונה של מדינת ישראל, אבל הוא בהחלט ראוי להיות אחד מספרי החובה לקריאה בעבור כל מי שמדינת ישראל יקרה לליבו ומבקש להיות חלק מהשיח הזה, משום שהוא מציג את המפה כולה בהוגנות, בבהירות ובתמציתיות. הרעיונות שבספר עשויים לשרת חבר כנסת המבקש לנסח את חזונו האישי, כמו גם מדריך בתנועת נוער המבקש ליצור שיח מתקדם, והם מתאימים לאנשי ימין ולאנשי שמאל, למבקשים סקירה מהירה וגם למעמיקים. בכך טמון יתרונו הגדול.
בית שלישי
מעם לשבטים לעם
ארי שביט
ידיעות ספרים, 2021, 224 עמ'
