הדס, לוחמת פלמ"ח צעירה, נותרת אחרונה מהכוח שלה שהושמד בקרב לטרון, וקוראת לעזרה במכשיר הקשר. האם מישהו ישמע אותה ויחוש לעזרתה? בסיפור המצהיר על עצמו שהוא בדוי אך מתבסס על דמויות אמיתיות, יש צורך במשנה זהירות. מה אמיתי ומה בדוי? הדסה למפל האמיתית ראויה לאזכור ולהצגה קצרים, ולכן אפתח סקירה זו במעט פרטים ביוגרפיים על אודותיה.
הדסה (הלינה) למפל, נולדה בפולין בשנת 1929. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נדדה המשפחה מזרחה כדי להתחמק מהגרמנים. בשנת 1942 עלתה הדסה ארצה במסגרת "ילדי טהרן" ונקלטה בקיבוץ גבעת־ברנר. לאחר התגייסותה לפלמ"ח וסיום קורס אלחוטניות הצטרפה לשיירות משוריינים, ולאחר מכן עברה לחטיבה 7 שנלחמה בלטרון במבצע בן־נון ב'. הדסה הייתה בכוח הפורץ שספג אש קשה, והיא נותרה עומדת אחרונה מכל הלוחמים עד שנפגעה גם היא מאש הירדנים. טרם מותה הספיקה לדווח על הפגיעה ועל כך שכל הכוח נפצע, וקולה הוא האחרון שנשמע בקשר. את פקודת הנסיגה שקיבלה כבר לא יכלה לבצע. הדסה למפל נקברה בקבר אחים ביד הרצל. היא השאירה אחריה צרור מכתבים ויומן, שחלקם תורגם ויצא לאור כספר על ידי בן ציון תומר, וכך מתאפשרת הצצה נוספת לעולמה.
הרומן של מיר־תיבון פותח באותו קרב אחרון ובקריאת הקשר האחרונה, ומשם חוזר אחורה לעבר הרחוק יותר ולעבר הקרוב – יום או יומיים בלבד לפני אותו קרב. מכאן הוא מתקדם בכמה צירים בקצב שונה, אולם כולם יתנקזו לאותה נקודה שבה הדסה תקועה לבדה בזחל"ם והירדנים מתקרבים, הנקודה שבה הזמן קפא.
הציר הרחוק יותר מתאר את סיפורה של הדסה מאז עלייתה ארצה, ושני הצירים הנוספים הם סיפוריהם של שני בחורים בני גילה, נתן וגבי, המתחרים על ליבה. כילדת חוץ, הדסה תמיד הרגישה חריגה וגם הבנים לא ממש חיפשו את קרבתה, אולם דווקא אופייה המיוחד הוא שבסוף משך אותם אליה. סיפורו של נתן מבוסס גם הוא על דמות אמיתית, אולם בנוגע לגבי הדברים עמומים בהרבה. נתן הוא בן הקיבוץ הסמוך למושבה ולכן היכרותו עם הדסה מוקדמת וארוכה יותר, אולם גבי הוא שראה את הדסה לאחרונה במסגרת הצבא.
בציר הקרוב יותר, נתן, שכמעט שכח מהדסה, מקבל ממנה מכתב באמצעות גבי, נזכר בה ומחליט לעזוב את הכול, כלומר את המשלט שבו הוא נמצא וללכת לחפש אותה, כאשר הקורא יודע שזהו מסע נגד הזמן. גבי מתחרט מיד על כך שבכלל העביר את המכתב, ונחוש גם הוא לנסות להגיע להדסה. בין גבי לנתן מתקיים מעין עימות מוסווה. שניהם חשים שהם נאבקים על ליבה של אותה נערה, ומנסים כל אחד בדרכו לזכות בה. שיגעון האהבה ואימת המלחמה יגרמו בהמשך להחלטות לא פשוטות של שניהם, אולם אלו יגיעו אך ורק בסוף הסיפור. ומה מבחינת הדסה? האם ליבה היה נתון לאחד משני מחזריה? אין דרך לדעת.
סימטריה מלאכותית ומאולצת
אפשר היה לעצור את התיאור כאן כדי להבין במה עוסק הספר: סיפור קרב לטרון, שאמנם כבר נכתב עליו רבות, אבל הפעם מזווית אחרת – מנקודת מבטם של שלושה צעירים, שלכל אחד מהם חלומות ויעדים שברצונו להשיג, והמלחמה טורפת חלומות אלו. כאן אפשר היה להמשיך ולציין שהכתיבה טובה וקולחת, ללא רגעי שעמום או תיאורים מיותרים. מעט הפרטים הביוגרפיים הידועים משולבים במסכת שטוותה המחברת, אך לקורא מן השורה אין אפשרות להבחין בין אמת לבדיון ועל כן עליו להתייחס למכלול כולו כאל בדיון. כתוצאה מכך, אף שהסוף המר ידוע, הרי שהאופי הבדיוני עשוי לאפשר סוף שונה ולכן המתח נמשך לכל אורך הספר.
אבל לו הייתי עוצר כאן, הייתי מטעה אתכם. שכן לספר יש חלק נוסף – עלילת־משנה שעד כה לא הזכרתי. בעלילה זו מופיעה דמות צעירה נוספת, אימאן, נערה ערבייה מהכפר הסמוך, בת גילה של הדסה פחות או יותר, שגם לה יש חלומות. לא חלומות מסובכים, אולי שיקנו לה נעליים. אפשר לנחש לאן עלילה זו מתפתחת, אך הם אינם מסתכמים בגירוש ובנכבה של בני הכפר הערבי, אלא שהדברים גרועים אף יותר.
שילובה של עלילת־משנה זו בעייתי בעיניי משלוש סיבות. נתחיל בזו הספרותית. איני רואה תועלת וצורך בעלילת המשנה. היא אינה משרתת את העלילה הראשית. ההצטלבויות שלה לרוב מלאכותיות, והיא מפריעה לסיפור העיקרי. לו היו מוציאים את כולה מהספר, הוא לא היה ניזוק כהוא זה.
הסיבה השנייה היא היסטורית. שכן אם הסיפור מתרכז בהדסה, הצבת דמותה של אימאן מולה עושה להדסה עוול. אמת, גם לערבים היו חלומות, אולם כדאי לזכור ולהזכיר שחלומם הגדול, שעוד לא לגמרי נזנח, היה להפוך גם את ארץ ישראל ליודנריין. בוודאי שבתקופת מלחמת השחרור החזון היה להמשיך מה שהיטלר לא הצליח לעשות באירופה, בעידודו ובפיקודו של רוצח ההמונים אמין אל־חוסייני.
לכן קשה לי להבין את הצורך ואת ההצדקה ביצירת סימטריה מלאכותית ומאולצת כל כך. אולי היא נובעת מסוג מסוים של צדקנות. גם מלחמת ששת הימים, מלחמת מגן מאין כמותה, הפכה לפשע מתוכנן של כיבוש, מתקפה פראית של צה"ל המלווה בפשעי מלחמה. זה התיאור למשל בסרטם המעוות של מור לושי ודניאל סיון "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים".
האמת הפשוטה, שנאצר התרברב מעל כל במה אפשרית כיצד בקרוב הוא מוחק ומשמיד את ישראל, נשכחה. מתברר שגם מלחמת השחרור בדרך לסבול מגורל דומה; להיזכר לא כמלחמה שלא רצינו בה, שבה הותקפנו על ידי צבאות של מדינות שאפילו לא גובלות בשטחנו, ושמטרתה הייתה לסיים את מה שהנאצים החלו – אלא בתור נכבה שנייה.
הסוואה מניפולטיבית
הספר כולל הקבלות נוספות, ונראה לי שמקורן נעוץ במניעים אישיים מעט, שיובנו לקורא בסופו. הכוח שגירש – וגרוע מכך – את תושבי הכפר, הוא מגבעתי. שוב מציבים את הפלמ"ח מול גבעתי, אלו מול אלו, כאשר אנו אנו הפלמ"ח לכאורה טובים ומוסריים יותר.
דבר דומה מתבצע כיום נגד מתיישבי יהודה ושומרון, לאור ההפרדה המלאכותית בין המלחמה, שעדיין נתפסת כמוצדקת, ב־47־48, ובין המלחמה ב־67 שכבר מזמן מתוארת כפשע חסר הצדקה. והנה ספר זה מוכיח כי גם טענה זו נופלת. נתן הפלמ"חניק, למשל, מודה ביושר שכאשר שמע שהכפר גורש פרצה שמחה גדולה על כך שהתפנו אדמות חקלאיות מעולות למושבה ולקיבוץ, ובתחילת הספר מוזכר שגם הפלמ"ח פוצץ בתים של ערבים על יושביהם כאשר היה בכך צורך.
למרות ביקורת זו, שאפשר לטעון כנגדה כי דווקא חשוב להציג את המכלול ואת הצד השני, הסיבה השלישית לבעייתיות בעלילה הנוספת בספר היא אולי החמורה מכולן. אין באמת מניעה לכתוב ספר על הנכבה ועל סבלם של הערבים במלחמת השחרור, אין גם סיבה שלא לכתוב על תופעות קיצון חריגות ולא מוסריות שנעשו בידי חיילי צה"ל, אולם מה שאסור לעשות הוא להטעות את הקורא. בנקודה זו עלי להדגיש שהאשמה אינה מונחת רק על כתפי הסופרת אלא גם, ואולי בעיקר, על כתפי ההוצאה לאור. ספר, כמוצר, הוא יותר מהטקסט שכתב הסופר, והמפגש הראשון של הקורא איתו הוא באמצעות הקנקן – קרי העטיפה והתיאור בגב הספר.
נתחיל בכך שעל העטיפה מופיעה דמות שהיא למעשה חיילת אחרת בפלמ"ח – רעות שחורי־קרייזמן, ולא תמונתה של הדסה למפל. דבר זה מבלבל מעט את הקורא ומערער עוד יותר את ההבדל שבין הבדיה למציאות, הבדלים שאותה עלילת־משנה ממשיכה לטשטש. חמור מכך, בגב הספר לא נמצא שום אזכור לאותה עלילת־משנה. הנערה הערבייה אימאן וכפרה הצליחו להסתתר שם היטב. השילוב של עיוות היסטורי עם סימטריה מלאכותית שאינה נצרכת לרומן, והסוואתה מעיני הקורא, נראים לי כסוג של אינדוקטרינציה. בסיום הקריאה הרגשתי שנעשתה עלי מניפולציה.
התיאור בעטיפת הספר הוא מעין חוזה בין הסופר לקורא. הוא אמנם שיווקי ומיועד לעורר עניין, אבל עליו לתאר את מה שהקורא יקבל. בספר שלפנינו, די היה להוסיף משפט אחד על הציר העלילתי הנוסף בו, אבל משפט זה לא הופיע, הקורא לא קיבל את המידע המלא, ובעיניי את האזהרה שצריך היה לקבל. ביקורת זו ממלאת אפוא את תפקיד הטקסט שבגב הספר, ואם הגעתם עד הנה – ראו הוזהרתם. ואם קראתם אזהרה זו והחלטתם שהדבר אינו מפריע לכם, או שמא אדרבה, דווקא יש לכם עניין רב לקרוא על הצד השני במלחמה, הרי שצפויה לכם הנאה רבה יותר מהספר מזו שהייתה לי.
הדס בקצה הלילה
גלי מיר־תיבון
עם עובד, 2021,
244 עמ'
