לא במקרה מופיעות בגב עטיפת הספר "עיניהם צופות באלוהים" של זורה ניל הרסטון המלצותיהן של אליס ווקר ומאיה אנג'לו, מחברות "הצבע ארגמן" ו"אני יודעת למה הציפור בכלוב שרה", בהתאמה, ושתיים מהסופרות האפרו־אמריקניות הבולטות של המאה העשרים. הרסטון היא במידה רבה זו שסללה עבורן את הדרך, הסנונית שיצאה מהכלוב הממשי והמנטלי ובישרה על אביב ספרותי חשוב. הרומן הזה התפרסם לראשונה ב־1937. הרסטון גם פרסמה בחייה מחקרים, מחזות ומספר סיפורים, וביניהם שניים מבריקים במיוחד, Sweat ו־The Gilded Six bits.
אבל שם אחד בכל זאת נפקד מגב העטיפה והוא טוני מוריסון, שהיא אולי הבולטת, המתוחכמת והמבריקה ביותר מבין הסופרות הללו, ואולי זו שהקו המתוח בינה ובין הרסטון הוא הרב ממדי ביותר. כי בניגוד לווקר ולאנג'לו, הרסטון ומוריסון יצרו בין היתר הוויות חברתיות וקיומיות הרבה יותר מורכבות, שמה שכונן אותן הוא לאו דווקא הבינאריות בין המקרבן הלבן והקרבן השחור.
העולמות הקשיחים שהללו ציירו במילותיהן הם עולמות שלעיתים הלבן נפקד מהם לחלוטין. העבדות כבר נגמרה מזמן באופן ממשי, אבל עדיין הותירה אחריה אדמה חרוכה מבחינת אפשרויותיו של האדם השחור, ובעיקר מבחינת עולם המושגים שבאמצעותו הוא מתנהל. כלומר, האדם השחור אימץ לעצמו דרך קיום ומערך ערכים המתבססים על עוולות, גזענות, אלימות ותאווה לכוח ולממון. את אלה אבותיו לא הביאו איתם בספינות העבדים הנוראות מאפריקה, אלא למדו זאת היישר ממי שרק לא מכבר שחרר אותם לכאורה מכבליהם.
גוונים של שחור
דבר זה ניכר גם ב"עיניהם צופות לאלוהים", במיוחד בחלק שבו ג'ו, בן זוגה השני של ג'ייני, הדמות המובילה את הרומן, מגיע יחד איתה לעיירה אפרו אמריקנית שאין בה דבר מלבד תושבים היושבים שעות רבות במרפסות שלהם – מוטיב חוזר ונשנה בכתביה של הרסטון – כי כמובן אין בתי קפה או בתי מרזח או כל מקום אחר שאפשר לנהל בו אינטראקציות חברתיות ובעיקר לרכל ולשתות. ג'ו מיד משתלט על המקום, מפעיל את הגברים כדי שיעבדו עבורו, ואמנם מפתח את המקום, אבל מפתח בד בבד גינונים של שליטה וכוח שכמו הועתקו אחד לאחד מהמבנה ההיררכי הנפשי של הלבנים. כלומר ג'ו מאמץ את נקודת ההשקפה של האדם הלבן ובכך ממשיך להבעיר את לפיד העוול בין הזמנים.
עוד דוגמה מובהקת לכך היא דמות בשם גברת טרנר, שבשלב מסוים מקיימת קשרי ידידות עם ג'ייני, ומעוניינת שהיא תשתדך דווקא לאחיה ולא לבן זוגה השלישי טי קייק. גברת טרנר היא קרבן נפשי ומנטלי של תורת הגזע. היא אמנם שחורה, אבל שחורה מסוג אחר (גם הרסטון וגם מוריסון הרימו את השמיכה החד ממדית של "השחור", ופרשו ספקטרום רחב של גוונים, שבעקבותיו כמובן ספקטרום תואם של אינטראקציות ויחסי גומלין ועוולות), והיא מתווה מעין מערכת מדרג של צבעי עור, שלכל אחד מהם מערך התנהגותי מותאם. כלומר, טרנר היא שחורה והגזענות שיוצאת ממנה היא גזענות מופרכת ומעוותת המושתתת על רעיונות גזע שנשתלו בה תודעתית, אבל היא עצמה פיתחה אותם מעבר לכל דמיון, כי כפי שהסבתא של ג'ייני אומרת לה בתחילת הספר, "אנחנו השחורים, אנחנו ענפים בלי שורשים".
אבל הספר הוא קודם כול סיפור אהבה ייחודי, עם לא מעט כוח פמיניסטי, או בעצם קדם־פמיניסטי. ג'ייני היא בחורה בעלת חן מיוחד, חוצפה טבעית ואינסטינקטים לגבי עוולות, ואולי האינסטינקט המכונן ביותר שלה הוא לגבי האהבה, כי היא לא למדה בצורה מסודרת מה זו אהבה, לא מרומנים של ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה ובטח לא מהסבתא שגידלה אותה בעל כורחה. "אלוהים שבשמיים! זה הקוץ שאנחנו כולנו נתלות עליו ונתקעות עליו ככה בגלל זה. האהבה הזאת! בגלל זה אנחנו נסחבות ונגררות מזיעות וכל הזמן עושות הכל מצאת החמה עד צאת הנשמה. ובגלל זה הזקנים אומרים שאף אחד לא מת מלהיות טיפש".
הוויה חדשה
נוכח יופייה החיצוני היא בחורה מבוקשת, והגבר הראשון בחייה אמנם לא מכה אותה ומשתדל בכל כוחו לפרנס אותה, אבל משהו ביחס שלו אליה נראה לה לא נכון. הוא לא מתחשב בדעתה ודורש ממנה לעזור בעבודות פיזיות, עד שיום אחד גבר אחר, בעל כריזמה, אותו ג'ו שיקים עירייה מתוך שממת ביצות ושעמום, מפתה אותה לבוא אחריו. אבל גם הוא מתעמר בה, כולא אותה בחנות שהוא מקים בעירייה ודורש ממנה להיות אישה קטנה, ממושמעת ומובסת.
ואז מגיע טי קייק. וג'ייני כמו ניעורה לחיים. לראשונה יש גבר שרואה אותה, שאמנם עדיין מתנהל בעולם לפי חלוקה דיכוטומית בין גברים לנשים, ואף מכה אותה פעם אחת, אבל איכשהו זה הופך לרעש רקע. אבל איתו היא חווה סוף־סוף אהבה, כזו הגורמת לשים בצד את כל השיקולים הרציונליים, את כל המערך הקיומי שהוריש האדם הלבן בנוגע לבניית חיים ראויים, ופשוט נסחפת אחר תחושת החיות הזו, שגורמת לה גם לראות באור אחר את סבתא שגידלה אותה. היא מוצאת את עצמיותה, את נשיותה, את מקומה בעולם, מה שגורם לממד הפמיניסטי קצת לירות לעצמו ברגל – רק גבר עושה אותה מאושרת, כפי שרק גברים עשו אותה אומללה.
אבל זה באמת שיפוט מעט לא הוגן. בעולם של האפרו־אמריקנים של הרסטון, בניגוד לעולמות מאוחרים יותר שבנתה טוני מוריסון בכמה מספריה, אין לאישה שום אפשרויות מלבד גבר. וזה בעצם האסון הגדול שלה. אבל ג'ייני, בכל זאת, איכשהו, מצליחה להיאחז בהוויה מעט שונה. הוויה שרחוקה מאוד משוויון או מחשבה על שוויון, אבל הצעד הראשון לבניית הוויה חדשה הוא קודם כול השתחררות מההוויה המוצקה של הדור הקודם, ואת זה היא עושה. היא פועלת לפי האינסטינקטים שלה ותחושת חוסר הצדק הפנימית המקננת בה, ולא מקשיבה לממטרים של עצות לחיים ולזוגיות שמתנפלים עליה מכל עבר, כמעט בכל רגע, כמעט בכל צומת של בחירה.
פיוטיות מסוג אחר
ספרה של הרסטון נחשב בעיני רבים לאחד הספרים המכוננים של המאה ה־20. הוא נכלל למשל ברשימת מאה הספרים הטובים של מגזין טיים, ויש לכך עוד סיבה, אולי פשוטה, אפילו אלמנטרית. מלבד הממדים הטרום פמיניסטיים, הגזעיים והחברתיים שהוא טומן בחובו כמעט בכל אטום, הוא קודם כול פשוט כתוב נפלא. סגנון הכתיבה של הרסטון הוא ייחודי. וכאן המקום לשבח את המתרגמת, רעות בן יעקב, על עבודתה הקשה. למרות שהיא עצמה, כמו מוריסון, הייתה אדם משכיל, כלומר השכלה המונחלת על ידי האדם הלבן, היא מצאה דרך ביטוי שכמו עוקפת את הקונבנציות הפואטיות המוכרות. זו דרך ביטוי שיש לה מוזיקה משל עצמה, שלעיתים בטעות אפשר להגדירה כעילגת, אבל היא מוסיקה שמשקפת בקורלציה כמעט מושלמת את העולם שאותו היא מתארת, את אופן הדיבור הלא שגרתי של האפרו אמריקנים. וזו מוזיקה בעלת ממדים פיגורטיביים מרתקים ורגעים של פיוטיות מסוג אחר, כמו בתי שיר מלאי זיעה ורפש המגיחים מתוך הביצות, אבל איתם גם מגיחים נרקיסים חד פעמיים.
כמו כן, יש כאן עלילה שהיא לא צפויה לרגע. היא מלאה רגעים קשים וטראומטיים, ולקראת הסוף היא אף הולמת בקורא בגרזן איטי, אם כי לא מפרקת אותו לחלוטין. כמו ג'ייני, במין הוויית עוף חול שכזאת, היא בכל זאת לרגע לא נמלאת בייאוש, אלא יש בסיפור יצר חיות והקורא כמו אומר לעצמו: ג'ייני היא חתולה שתמיד נופלת על רגליה, והיא עוברת טרגדיות נוראיות, היא נותרת כמעט חסרת כול, אבל הודות לצורך הזה באהבה, הודות לאינסטינקטים המקננים בה ואפילו התמימות החצופה שלה – היא תשרוד, היא תשגשג, היא תיקח את עצמה מעבר לזמן הסיפורי של "עיניהם צופות לאלוהים". כדמות ספרותית, אבל גם כדמות סמלית ואייקונית, והרבה מעבר לשנות השלושים של המאה ה־20. אמנם אל עבר עולם הרחוק מלהיות מושלם בעבור דמויות כמוה, אבל בהחלט עולם של אפשרויות, עולם משופר יותר.
