ב־1940 ראתה אור בתל אביב חוברת צנומה, פשוטה למראה: תרגום לעברית של "ארץ השממה", הפואמה הנודעת של המשורר האנגלי ת"ס אליוט. על החוברת, שיצאה בהוצאה בשם "סְפָר", מופיע שמו של המתרגם, ומי שייסד את הוצאת הספרים קצרת־הימים הזו: נח שטרן. בעמוד האחרון של החוברת נכתב שבקרוב יצא ספר שני בהוצאת "ספר", אך זה מעולם לא ראה אור: התרגום העברי לפואמה של אליוט מ־1922 היה לספר היחיד שיצא בהוצאה זו.
שטרן, ששם קץ לחייו ב־1960, עשרים שנה אחרי פרסום "ארץ השממה" בעברית, הוא דמות נשכחת בעולם הספרות העברית. בודדים מכירים את שמו; מתי מעט קראו את שיריו המעטים והעוצמתיים, שכונסו לאחר מותו בספר בשם "בין ערפלים". תחנות חייו של שטרן – אדם קשה לבריות, בעל נפש מסוכסכת, שמעולם לא מצא את מקומו בארץ – כוללות פסגות מרשימות כגון לימודים באוניברסיטת הרווארד ושירות בבריגדה היהודית, לצד שנים של שפל וטירוף, הרשעה בניסיון רצח וישיבה ממושכת בכלא.
כעת, קרוב לשישים שנים אחרי מותו, רואה אור הספר "פס רקמה צר" (עם עובד), שמכנס את תרגומיו של שטרן ליצירותיהם של שניים מגדולי היוצרים המודרניסטים במאה העשרים: ת"ס אליוט ווירג'יניה וולף. שטרן ביקש להביא לישראל את בשורת המודרניזם האנגלו־סקסי הרבה לפני שמשוררי דור המדינה עשו זאת; לצד "ארץ השממה" תרגם שטרן גם את "בן כושים", ספרו האוטוביוגרפי של הסופר האפרו־אמריקני ריצ'רד רייט, וכן מאמרים של וירג'יניה וולף, שעליה כתב את עבודת התזה שלו בהרווארד. אך שאיפותיו הספרותיות של שטרן נתקלו שוב ושוב במצוקותיו הנפשיות הקשות, בחוסר היציבות שלו ובבדידותו התמידית: הם שהפרו את כתיבתו ואת תרגומיו, אך הם גם אלו שניכרו אותו מסביבתו, סיכלו את השתלבותו בחוגי הספרות בארץ והביאו לקצו המר.
נודד בין חדרים שכורים
שטרן נולד ב־1912 בעיירה יאנובה שבליטא למשפחה דתית. בצעירותו למד בגימנסיון העברי שבקובנה, לצדה של לאה גולדברג. בקובנה הוא מתחיל לכתוב שירים, וכבר אז נודע כעילוי: שליטתו בעברית הייתה מרשימה, והוא מתחיל ללמוד אנגלית, מהגר לארצות הברית ומתקבל ללימודים בהרווארד – אירוע יוצא דופן עבור נער יהודי מליטא. הוא לומד בהרווארד במשך ארבע שנים וכותב תזה על וירג'יניה וולף, והעבודה זוכה בפרס השלישי בתחרות כתיבת תזות. באותן שנים הוא שומע סדרת הרצאות של ת"ס אליוט בכבודו ובעצמו, ששהה בהרווארד בין השנים 1932־1933. שטרן מתחיל לכתוב דוקטורט על שירתו של אליוט, אך בסביבות שנת 1935 הוא מחליט לעזוב את המסלול האקדמי המבטיח ולעלות ארצה.
"הוא היה ציוני", קובעת חוקרת הספרות ד"ר סיגל נאור־פרלמן, שכותבת כעת ספר על שטרן, "אביו היה פעיל במזרחי, ואחיו הגדול, אליעזר, עלה ארצה קודם לכן. לכך יש להוסיף את העובדה שהמשפחה שאצלה גר בארצות הברית החליטה להפסיק לממן את שהותו, ושטרן הבין שהוא צריך למצוא מקור פרנסה. הוא חשב שהחיים בארץ יהיו קלים יותר, ושהוא יוכל להשתלב בחוגים הספרותיים כאן".
אך בארץ ישראל של 1935 המציאות לא הייתה קלה עבור צעיר יהודי מופנם ומעורער כמו שטרן, והוא מתקשה למצוא את מקומו. הוא עובר מעבודה לעבודה: מייעץ לתיאטרון "האוהל", עובד כמתרגם בעיתון "דבר", מלמד בבית ספר ונודד בין חדרים שכורים. "בשורה התחתונה, הוא לא משתלב כאן", אומרת נאור־פרלמן, "לא רק מבחינה קיומית וחברתית, אלא גם מבחינה ספרותית. שיריו הראשונים מתפרסמים בכתב העת 'גיליונות' של יצחק למדן, שהיה כתב עת מאוד אקלקטי שאסף משוררים שונים זה מזה. את רוב השירה שלו הוא מפרסם ב'דבר', אך לא בכתבי עת. באותה תקופה, כתבי העת היו מאוד חשובים לעיצוב של המשורר עצמו, של השירה שלו והפואטיקה שלו. לנח שטרן לא היה בית פואטי".
בהמשך, בעקבות פנייה של משה שרתוק (שרת), מצטרף שטרן לבריגדה היהודית. הוא נוסע לאיטליה, נלחם בחזית, מאבד חברים וסובל מהלם קרב. ב־1946 חוזר שטרן ארצה, מתגורר במלון של יוצאי הבריגדה בתל אביב, מסתבך בפרשיות שונות ומתקשה לשמור על מסגרת יציבה של מגורים ועבודה. מתל אביב הוא עובר לקיבוץ נען, שם הוא נקלע לפרשייה רומנטית אסורה ומסולק מהקיבוץ כעבור זמן קצר. ואז מגיע שטרן לקיבוץ רמת רחל.
בליל שבת אחד, ביוני של שנת 1953, משוטט שטרן בשבילי הקיבוץ ומגיע לביתו של אליהו סקולסקי, ספרן הקיבוץ. שטרן חונק את סקולסקי, לכאורה בניסיון לרצוח אותו: הוא מורשע בבית המשפט, ונגזרות עליו חמש שנות מאסר. בסוף שנות החמישים הוא משתחרר מן הכלא, בודד וחסר כול, ובהמשך מתאשפז בבית חולים לחולי נפש בבת ים. בספטמבר 1960 שם קץ לחייו בשרֵפה.
מרים אילתי, אחייניתו של שטרן, זוכרת דוד יפה תואר, סקרן וכישרוני, שצייר לה ולאחותה ציורים ולקח אותן להופעות בקיבוץ. "את נח פגשנו לעיתים לא קרובות", היא אומרת, "הוא היה בא לבקר אותנו בקיבוץ גבעת ברנר שבו גדלנו. אני זוכרת כיצד הוא היה מצייר לנו בקלות, כלאחר יד, ציור של תרנגול יפה, גדול, צבעוני, שמילא את כל הדף. הייתי אז בת שמונה או עשר. הקשר בינו לבין הוריי המשיך והתקיים, כולל בשנים המרות, כשהיה צריך לבקר אותו בכלא. ההורים התמידו בביקורים, אך לא שיתפו אותנו בפרטים. הם היו נוסעים אליו לכלא בשעות היום, ואנחנו היינו מגיעות אחרי הצהריים, ולא ידענו שהם נסעו".
כנערה ידעה אילתי על ההסתבכויות של דודה, וראתה אותו גם אחרי שהשתחרר מן הכלא, שנתיים לפני שהתאבד. "אחרי שהוא השתחרר מבית הסוהר, מצבו הלך והחמיר", היא אומרת, "הוריי אספו עבורו כספים מבני המשפחה שגרו בארץ, ואחת לכמה חודשים הוא היה בא אלינו לקבל את הסכום הזה. אני זוכרת שהוא היה מוזנח, עם ריח חזק של זיעה, לא נקי ולא מטופח. הוא היה הולך עם מעיל שינל צבאי ארוך, והייתה סביבו אווירה מאוד כבדה. המראה הזה היה מנוגד כל כך למראה שזכרתי מילדותי: אדם מאוד נאה, רענן, עם שתי רגליים על האדמה ועיניים ערניות וסקרניות".
נזהר מסנטימנטליות
מדוע לא הצליח שטרן להשתלב בחוגים הספרותיים בארץ? התשובות לכך נעוצות ככל הנראה גם באופיו הקשה, אך גם בהעדפותיו הספרותיות הלא־שגרתיות בארץ ישראל של אותם ימים. "אין ספק שהוא היה אדם שהיה לו קשה להתחבר לאנשים", אומרת נאור־פרלמן, "הוא היה סגור מאוד, מדוכא, לא הצליח ליצור קשר. לכך יש להוסיף את הבחירה שלו בספרות שהייתה אז זרה בארץ. המסורת הספרותית העברית של אותן שנים הייתה מסורת רוסית וצרפתית, מסורת של השירה הניאו־סימבוליסטית של שלונסקי ואלתרמן. שטרן, לעומת זאת, מגיע מארצות הברית, הוא כותב כמודרניסט ומתעניין ביוצרים כמו וולף ואליוט, ואילו בארץ לא דיברו עדיין את השפה הזו. שטרן היה המשורר היחיד שעשה את הדרך ממזרח אירופה לארצות הברית כמודרניסט, ומשם לארץ ישראל, כשהארץ עוד לא ידעה להכיל את הכתיבה הזו.
דבורה נגבי, שערכה את הספר מטעם הוצאת עם עובד, הגיעה לכתביו של שטרן לגמרי במקרה: כשחיפשה חומר על וירג'יניה וולף מצאה ידיעה קטנה בעיתון מ־1960 על התאבדותו של שטרן, שם נכתב כי בשנותיו האחרונות עסק בתרגום מאמרים של וולף. שטרן לא השלים את העבודה על התרגום, והספר הראשון של וולף שתורגם לעברית, "אורלנדו", יצא רק ב־1964. נגבי גילתה בארכיון של עם עובד את תרגומיו של שטרן, ואז עלה הרעיון להוציאם בספר, יחד עם תרגומו ל"ארץ השממה" ושני מאמרים שכתב על וולף ואליוט.
"אני חושבת שהייתה לשטרן עין לספרויות ולחידושים שאנשים בארץ פחות היו ערים להם אז", היא אומרת, "ב־1947 הוא תרגם את 'בן כושים', שנתיים בלבד אחרי שראה אור בארצות הברית, ופירוש הדבר שהוא היה ער מבחינה תרבותית למה שקורה בעולם. הספרות שעניינה אותו לא הייתה הספרות שתורגמה כאן באותן שנים, והתמקדה בקלאסיקה היוונית והרומית וביוצרים כמו פטררקה ושקספיר. אם היה עניין בספרות בת הזמן, זה היה בספרות הרוסית, ובוודאי לא בספרות אנגלית או אמריקנית. גם השירה שלו שונה מן השירה שנכתבה באותה תקופה. שטרן היה נטע זר".
אהבה גדולה לארץ
תרגומו של שטרן ל"ארץ השממה" הוא כאמור התרגום הראשון לעברית של הפואמה הגדולה הזו, שנכתבה שנים ספורות אחרי תום מלחמת העולם הראשונה. התרגום היה מוצלח כל כך, עד שקם לו חיקוי: ב־1966 פרסם בחור צעיר בן 17 בשם מנחם בראון – לימים המשורר ומבקר הספרות מנחם בן – את "ארץ הישימון", תרגום לפואמה של אליוט שלמעשה התבסס במידה רבה על תרגומו של שטרן, והיה מעין עיבוד שלו. לימים, בריאיון לדליה קרפל ב"הארץ", הודה בן בכך שלמעשה העתיק את תרגומו של המשורר והמתרגם הנשכח, שהתאבד שש שנים קודם לכן: "התרגום לא היה תרגום", אמר ב־2002, "אלא עריכה שירית של גרסתו של שטרן". שמעון זנדבנק סבור שהאנקדוטה הזו מוכיחה עד כמה התרגום של שטרן היה מופתי.
"הסיפור על הפלגיאט מוכיח את ההצלחה של התרגום של שטרן", אומר זנדבנק, "מה שמפתיע בתרגום ל'ארץ השממה' הוא המודרניזם שלו: היכולת למזג שפה ארכאית עם ביטויים מודרניים. בן היה יכול להשתמש בסוף שנות השישים בתרגום של שטרן, והדבר התקבל כתרגום בן הזמן, משום שיש אצל נח שטרן משהו שבמידה רבה שקוע בלשון של השירה העברית של השליש הראשון של המאה, ויחד עם זאת כולל אלמנטים מודרניסטיים. לא כך באשר לתרגום המסות של וירג'יניה וולף: הן אכן כתובות בשפה ארכאית וקשה, ומיכל אלפון, עורכת התרגום, עשתה עבודה נהדרת בעדכון הלשון. קשה לי להסביר מדוע השפה שלו בתרגום לוולף ארכאית יותר מהשפה של התרגום שלו לאליוט, או בשירה שלו עצמו".
זנדבנק תולה את העובדה ששטרן נשכח באופיו הקשה. "הוא באמת היה אדם מופרע, עם בעיות נפשיות קשות מאוד", הוא אומר, "אני חושב שזו הסיבה שהוא לא השתייך לקליקות השולטות בשירה, ולא היה מיודד עם אלתרמן או שלונסקי. הוא עמד בחוץ.
"צריך גם לזכור שהוא כתב מעט שירים, והם לא יצאו כספר בחייו. יתרה מכך: אין בשירה שלו משהו מוזיקלי, קליל, שיכול לקסום לקורא המצוי. הוא לא לאה גולדברג. הוא משורר לא פשוט, וזו גם סיבה לכך שהוא נשאר בשוליים. אולי זו הייתה טעות מצידו לעלות ארצה, אבל הייתה לו אהבה גדולה למקום הזה. הוא לא רצה להיות אחד מן המשוררים היהודים־אמריקנים שכותבים בגולה. הוא רצה להיות חלק מן הארץ הזו".
"חשוב מאוד בעיניי לסמן את מקומו של נח שטרן על מפת הספרות העברית", אומרת סיגל נאור־פרלמן, "שטרן לא היה 'אחד הראשונים' שהביאו לכאן את הספרות האנגלו־סקסית המודרניסטית: הוא היה הראשון, עשרים שנה לפני כולם. כאן בארץ לא היו יכולים לקלוט את זה, זה היה מוקדם מדי. זה הפספוס הגדול שלו. זה נכון גם לשירה שלו. אם תקרא את השירים שלו משנות השלושים והארבעים לעומת שירים של משוררים אחרים שכותבים באותה תקופה, תראה מיד שהוא מדבר בשפה אחרת לגמרי. זה כאילו צנח חייזר עם שפה חיה, עשירה, ומדבר בשפה זרה. גם התזה שלו על וולף היא עבודה שאנחנו לא רגילים לקרוא היום באוניברסיטאות.
"כשאתה קורא את זה, אתה מבין איך צריך לכתוב על ספרות – שונה כל כך מהמדעיות והאמריקניזציה שהשתלטה על מדעי הרוח. הוא כותב תזה של 30 עמודים, כמעט בלי הפניות והערות שוליים, שיש בה חלקים פיוטיים, הבחנות מדויקות שרק שפה לא־אקדמית יכולה לתפוס. ברור לגמרי שיוצר, משורר, כתב את התזה הזו. תזה כזו לא הייתה מתקבלת היום בשום אוניברסיטה בישראל".
ארץ שממה בתרגומו של שטרן, 1940 מתוך הספר "פס רקמה צר", בהוצאת עם עובד
