הבנים של המשורר יקיר בן־משה מקבלים חינוך טוב. כמעט כל שירי ספרו השישי מתארים כיצד אביהם מפגיש אותם עם שירה, אמנות ומוזיקה; איך הם משוחחים על העולם, היופי ומה שהתרבות פועלת בהם. ילדים הם משוררים, בחוויית העולם החשופה והתהייה עליה; מעטים ההורים הפנויים לשמוע ולענות. ״שריקת שומר הלילה״ הוא מסע ההתחקות של המשורר אחר קסם הגילוי של הילדים את האמנות והעולם. זוהי שירה של חינוך ילדים וחניכה עצמית של המשורר, שבעקבות מבטם הוא חווה את העולם והספרות מחדש.
שירי הספר נכתבים בשורות פרוזה רחבות וריתמיות. יש משוררים הכותבים בפרוזה בגלל זלזול וחוסר היכרות עם אמנות השיר; לא כך בן־משה, המכיר את עבודת הפואטיקה היטב ככותב וכעורך. שירה היא הלך רוח, דינמיקת מפגש בין הנפש פנימה לחוץ. כדי לכתוב אותה לרוב יש לחוות בחריפות נוראה את קצות הקיום, מה שמוליד צירופי לשון עזים וחדשים.
היומיום הביתי, הבריא והמאושר, היה במשך רוב חיי אדם משאת נפש; מעטים האנשים – והמשוררים – שזכו להתכנס עם אהובתם בבית, לגדל ילדים ולחיות בנוחות יחסית. שירי יומיום ואושר נזקקים פחות לקצות השפה החדים; משוררים אמיתיים אינם מדללים את החוויה, אלא מעמיקים את לשון היומיום.
כך בספר שלפנינו: בכל הכרוך באבהות, השירים נכתבים במראית עין של פרוזה, במעשה שכמעט מזכיר את ההיפוך של לשון סגי־נהור, הננקטת בפחד מעין הרע. על נס החיים מדברים בלשון כמעט דיבורית, בשפה שבה המשורר גודר עצמו כדי שלא יעלה על גדותיו. כשהוא מעז לכתוב על עצמו – על אכזבה אישית והזקנה הקרבה – הוא מעז להשתמש בלשון ובצורת השיר המוכרים יותר.
לא כל השירים בספר טובים, וחלקם – בעיקר לקראת סופו – נוגעים במתיקות שכוחה יפה לשגרה ופחות לשירה. אך ברובו זהו ספר מרגש, הכותב בעת ובעונה אחת שירה על היומיום ועל האופן שבו שירה נחווית מחדש, נכתבת ונקראת.
זֶה נִכָּר מִשָּׁעָה לְשָׁעָה. כְּשֶׁהַבֹּקֶר בּוֹטֵשׁ אֶת הַלַּיְלָה אֲנִי בָּא לְהָעִיר אֶת הַיְּלָדִים. תְּחִלָּה אֶת מִיכָאֵל. אַחַר כָּךְ אֶת אִיתָמָר. בַּעֲדִינוּת אֲנִי מְלַטֵּף אֶת רֹאשָׁם, מַעֲבִיר אֶת הָאֶצְבַּע עַל דְּיוּנַת הַלֶּחִי וְלוֹמֵד אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת: חָתוּל לָבָן חוֹמֵק בֵּין צִלְלֵי הַמֵּצַח. עֵץ אֵיקָלִיפְּטוּס מַסְתִּיר שְׁאֵרִיּוֹת חִבּוּק מֵאֶמֶשׁ. בִּזְהִירוּת אֲנִי מְפַלֵּס דַּרְכִּי בֵּין חֲלוֹם לַחֲלוֹם, נִזְהָר שֶׁלֹּא לִדְרֹךְ עַל אֲבָנִים חַדּוֹת, שֶׁלֹּא לְדַרְדֵּר שְׁלָגִים – וְשׁוֹקֵעַ לְתוֹךְ אֵדִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל מִשְׁאָלוֹת: אִיתָמָר לוֹמֵד בַּחֲלוֹמוֹ לִמְחֹק אֶת אוֹתִיּוֹת הָא"ב, מִיכָאֵל צוֹלֵף חִצֵּי אֵשׁ בִּשְׂדוֹת הַחִסּוּר וְהַכֶּפֶל. זוֹ הַהוֹרוּת שֶׁלָּנוּ? בְּדִידוּת עַל בְּדִידוּת? שְׁנֵי בָּנַי מַעֲבִירִים אֶת לֵילוֹתֵיהֶם לְבַד, נִלְחָמִים בָּאוֹר וּבָאֹפֶל, זוֹרְחִים וְשׁוֹקְעִים בָּעֲלִיּוֹת וּבַמּוֹרָדוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה. אֲנִי מַבִּיט בָּהֶם עִם בֹּקֶר, שְׁקוּעִים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמָם, בְּלִי מִלִּים קוֹרְאִים לִי לְעֶזְרָה, וְאֵינִי עוֹשֶׂה דָּבָר.
שריקת שומר הלילה
יקיר בן משה
מוסד ביאליק,
89 עמ'
