בחצר פנימית בשכונת נחלאות התאספו לפני כשלושה שבועות כמאה צעירות וצעירים לאירוע שכונתי קהילתי ("אלולאות") לציון הכניסה אל חודש הרחמים והסליחות. במשך שעתיים וחצי, הקהל – בליל ירושלמי של ראסטות ושרוואלים, תספורות בצלאל וסנדלי שורש – נותר מהופנט לאמן שעל הבמה, מארק אליהו. לפי ההבעה שעל פניו, זה נראה ממש כאילו זו ההופעה הראשונה שלו, וניכר שכמו הקהל – גם הוא נהנה מכל רגע.
המוזיקה שלו היא מערב פוגש מזרח, וייב יהודי שהולך לטיול בהרים של הקווקז ובהודו. ולצד הכישרון המוזיקלי הפנומנלי שניחן בו, אליהו מרשים מאוד ביכולת שלו לקיים הופעה שכונתית נונשלנטית, ובאותה רצינות והתרגשות למלא סיבובי הופעות לא קטנים מעבר לים. והשילוב הזה הוא שהפך אותו לאחד האמנים המוערכים בסצנת מוזיקת האינדי בישראל.
"כאדם צעיר לא עניין אותי יותר מדי מה אנשים אחרים מסביבי חושבים ואם הם אוהבים את מה שאני עושה או לא. התאהבתי בכלים האלה והלכתי עם מה שעניין אותי"
לאט אבל בטוח, "בדרכו שלו" כפי ששר פרנק סינטרה, אליהו מקלף בעשר השנים האחרונות עוד ועוד שכבות של אנונימיות, ועובר מהשוליים אל השדרה היותר מרכזית של המוזיקה הישראלית. עכשיו, גם האמהות והאבות של הקהל שישב מולו בנחלאות כבר מכירים אותו.
נראה שאתה מאוד נהנה שם, על הבמה.
"ההופעות בשבילי הן רגעי אושר עילאי שנחרתים בלב לנצח. זו לא סתם קלישאה, אני באמת מתכוון לזה. אני יכול להגיד לך שעל אף כמות ההופעות שקיימתי עד היום, מאות אם לא יותר, אני זוכר את התחושות מכל אחת מהן. כולל הופעות שהתרחשו כשהייתי נער ורק התחלתי לעלות על במות. אירחתי בהופעות שלי את המוזיקאים שאני הכי אוהב בארץ כמו ברי סחרוף, דודו טסה, ריטה, דיקלה ועוד מוזיקאים שאני אוהב ומעריך, ואלו היו חוויות בלתי נשכחות. בימים אלה אני עובד על שיתוף פעולה חדש ומאוד מרגש. לעשות מוזיקה בכלל ובמיוחד על הבמה – זה החיים בשבילי".
איך עברה עליך הקורונה?
"ב־2020 היו סגורים לי פרויקטים ענקיים שנבנו במשך תקופה ארוכה, והמון הופעות גדולות בעולם בוטלו. זו הייתה אמורה להיות שנה שבה נקצור הרבה פירות מפרויקטים שעליהם עמלנו תקופה. אבל בסופו של דבר בתקופה הזו נולדו דברים חדשים. השתכללתי מאוד בעבודה שלי, ואני עף על זה. עכשיו כשחזרתי להופיע קצת פה בארץ, המפגשים עם הקהל הם עוד יותר חזקים ובעלי ערך בשבילי.
"זאת תקופה של חוסר ודאות, ועם זאת בשבילי היא מביאה פרספקטיבה לגבי מה באמת חשוב בחיים. המשבר העולמי שנוצר גרם גם לי פתאום לעצור. מאז שאני זוכר את עצמי אני בתנועה בלתי פוסקת. הייתי בסיבובי הופעות בעולם במשך 20 שנה ופתאום לראשונה עצרתי. זה היה שוק פתאום לא לפגוש קהל. אבל העצירה הזאת נתנה לי המון דברים טובים כמו להיכנס פנימה ולדייק את עצמי כאדם. הגשמתי בתקופה הזאת מספר חלומות שישבו להם במגירה וחיכו, ובעיקר המון יצירה באולפן.
"עד אז יצרתי רק בתנועה – בנסיעה לאנשהו, בחזרה מהופעה, במלון בחו"ל. ובתקופת הקורונה הכול השתנה, פתאום זה היה לקום כל בוקר ולחזור לאותה יצירה, בלי ההפסקות האלה בין לבין. זה היה ממש חלום בשבילי. לאלבום האחרון שלי אפילו קוראים 'דרכים', בגלל דרך החיים שלי, ועכשיו אני מרגיש שקיבלתי קרקע ושהמוזיקה שיצרתי בתקופה הזאת היא מזוככת יותר מאי פעם. אני מרגיש שהצלחתי עוד קצת לדייק ולפתח את הסאונד שלי".
משופן ועד יפן
את הבסיס לסאונד שאליהו מדבר עליו אפשר למצוא בערוגות שצמח בהן. הוא נולד לפני 39 שנה בדגאסטן שבקווקז, מדינה קומוניסטית מוסלמית, ועלה עם הוריו לארץ כשהיה רק בן שש. הבית שגדל בו היה מוזיקלי מאוד – אמו מנגנת בפסנתר ואביו פרץ הוא בכובע אחד נגן טאר (סוג של גיטרה) מופלא ובכובע אחר חוקר מסורות של מוזיקה.
במשך השנים אליהו ואביו שיתפו פעולה על הבמות, בין היתר במופעים משותפים כמו "בין הרי הקווקז לישראל" במסגרת פסטיבל ישראל. אליהו מספר על בית שבכל צעד שדרכת בו נתקלת בכלי מוזיקלי וברקע נשמעו אינסוף צלילים – מוויוואלדי, שופן ובאך ועד מוזיקה מיפן, הודו או איראן.
הוא עצמו התחיל ללמוד כינור כבר כשהיה בן ארבע, וכשהיה בן 14 עשה את המעבר לכלים כמו סאז' ובגלמה. בדרך, בגיל ההתבגרות, לא פסח גם על סגנונות כמו טראנס. בגיל 15 עשה צעד יוצא דופן כשעלה על מטוס ליוון, כדי לבלות חצי שנה במחיצת מי שהיה אחד המורים המיתולוגיים שלו, המוזיקאי האירי רוס דאלי. אליהו גר בקומה העליונה בביתו של דאלי, והיה מוצא את עצמו בסשנים בלתי פוסקים של מוזיקה לאורך הימים והלילות.
הבחירות המוזיקליות שלך לא היו קונבנציונליות.
"כאדם צעיר לא עניין אותי יותר מדי מה אנשים אחרים מסביבי חושבים ואם הם אוהבים את מה שאני עושה או לא. התאהבתי בכלים האלה והלכתי עם מה שעניין אותי ועם התשוקה שלי. רגש מושך רגש, עניין מושך עניין, תשוקה מושכת תשוקה. זה יכול להיות שיעור טוב בכלל להורים, אם יש להם ילד שאוהב מוזיקה – לתת לו ללכת איתה עד הסוף. אני יכול להגיד שקיבלתי תמיכה וחום איפה שרק אפשר היה".
הפרק ביוון היה רק חלק ראשון מתוך מסעותיו של אליהו הצעיר במדינות נוספות בעולם. לצד כל המורים שעוד המשיך לשהות במחיצתם ולנגן איתם לילות כימים ("חזרות היו יכולות להימשך גם 17 שעות"), הוא צבר ביטחון ואמונה בצדקת הדרך.
"כשחזרתי לארץ אנשים שאלו אותי מה זה הקמנצ'ה הזה (כלי קשת שנפוץ באירן, אזרבייג'ן וטורקיה, י"ה) ומה יש לעשות איתו במוזיקה. בשלב ההוא עבדתי הרבה עם אבא שלי ומשם התקדמתי עוד עד שהגעתי ללמד תלמידים את הסגנון שלי. הרגשתי שאני רוצה ממש להחזיר את מה שהלוויים עשו בבית המקדש מבחינת מוזיקה. לא היה אז בעולם המיינסטרים שום דבר שקרוב לזה, והיום המצב שונה. זה נהדר".
"כשאני יוצר אני לא חושב על ז'אנר או כל דבר שיגביל אותי. בשבילי מוזיקה היא חופשית, מקום ללא גבולות. היא נוגעת בכולם ללא הפרדה של שפה, לאום, דת, ז'אנר, צבע, מין או כל דבר שמפריד בין בני אדם"
אבל מאחורי כל סאונד או כיוון מוזיקלי שאליהו בחר, דבר אחד נשאר ציר מרכזי בזהות שלו לאורך הדרך: ההתייחסות ליהדות – לאו דווקא דתית, אך תמיד תרבותית. הוא העלה במהלך השנים מופעים כמו "שירת היהודים ההרריים" במסגרת פסטיבל הפיוט בירושלים, "מעגלים" בפסטיבל העוד הבינלאומי ו"המקאם היהודי" עם הפייטן הרב דוד מנחם בבית אבי־חי בירושלים.
"גדלתי בבית דתי ולמדתי בבית ספר דתי עד כיתה ט'. בילדות הייתי מרוגש מאוד בבית הכנסת. גם לא כזה סבלתי מהלימוד, מאוד אהבתי למשל את שיעורי הגמרא. למדתי טעמי מקרא בכל נוסח אפשרי: ירושלמי, קווקזי, אשכנז, מרוקו, תימן. נוף הילדות שלי שזור בנרטיבים של תהלים ושיר השירים. בשבילי היהדות זה השפה העברית המושרת במקרא. במהלך השנים השתתפתי גם בפרויקטים של המאסטרו פיריס (פרץ) אליהו, שבמקרה הוא גם אבא שלי, שהלחין יצירות פאר לספר היצירה, שיר השירים, תהלים וקריאות תפילה לפרויקטים שלו. ומהילדות אני זוכר בעל־פה המון תפילות פסוקים ומזמורים. זה הדי־אן־איי שלי".
השורשים האלה לא מגבילים אותך לפעמים?
"במוזיקה הנשמה מתעוררת וזה בהחלט יכול להתפרש כמשהו רוחני. בסופו של דבר כולם שרים לא־לוהים. הציפורים, החיות, בני האדם וכל הבריאה. לא משנה מאיזו דת מגיעים או מאיזה לאום. כששרים את הלב זה הכי קדוש בעיניי, וביצירה אני הולך עם מה שקורה בלב ובנפש. כשאני יוצר אני לא חושב על ז'אנר או כל דבר שיגביל אותי. בשבילי מוזיקה היא חופשית, מקום ללא גבולות. היא נוגעת בכולם ללא הפרדה של שפה, לאום, דת, ז'אנר, צבע, מין או כל דבר שמפריד בין בני אדם".
זה יותר יהודי או ישראלי, מה שאתה מתאר פה?
"אני לא יודע אם אני מכוון למקום יהודי דווקא, אבל ישראליות היא בהחלט מה שקורה עם המוזיקה שלי. יש משהו פה במדינה הזאת שמאפשר לדבר הזה שנקרא מארק אליהו להתקיים. האופציה להתחנך על מערב ומזרח בו־זמנית. באופן טבעי נוצרה פה תרבות שהיא בליל שלם של יהודים, אז ככה גם המוזיקה שלי היא כור היתוך של המון סגנונות והמון דברים. מכל זה נהיה צבע שהוא שלי ולא דומה לאף אחד אחר שראיתי בעולם. אבל בסוף אני לא יכול לחמוק מכך שהרבה מאוד מההשראה שלי – גם המוזיקלית אבל גם הרוחנית – היא מהעובדה שגדלתי בתוך בתי כנסת".
גדול בטורקיה
עד רגע לפני שהקורונה התפשטה ברחבי הגלובוס הוא מצא את עצמו מסתובב בעולם בפסטיבלים ובהופעות. במזרח אירופה ובארצות הבלקן החיבור למוזיקה של אליהו טבעי יותר בגלל החיבור והמודעות לסאונד ולכלים המסורתיים שהוא מנגן איתם ושם כבר צבר לעצמו קהל מקומי. באירופה המערבית החיבור של מארק הוא בעיקר לקהילות האינדי המקומיות אך גם במקומות כמו מקסיקו וארגנטינה אליהו רשם סיבובי הופעות מוצלחים בטח בקנה מידה המוכר לנו מהתעשייה המקומית כאן.
אבל הבית השני שלו בה"א הידיעה מבחינת קהל הוא טורקיה. גם בימים של מתיחות פוליטית בין המדינות הוא מצא את עצמו כמה וכמה פעמים מופיע באולמות מלאים מול אלפי טורקים, ובמקביל גם ביצע לא מעט שיתופי פעולה עם אמנים מפורסמים מאוד במדינה. "טורקיה היא באמת כמו בית מבחינת התחושה שלי", הוא מודה, "ההיבט הפוליטי לא קיים במערכת היחסים הזאת, זה לגמרי מחוץ ללופ. אני גם מתרחק מהצרה הזאת שנקראת פוליטיקה לשמחתי.
"הייתי בסיבובי הופעות בעולם במשך 20 שנה ופתאום עצרתי. זה היה שוק פתאום לא לפגוש קהל. אבל העצירה הזאת נתנה לי המון דברים טובים כמו להיכנס פנימה ולדייק את עצמי כאדם. הגשמתי מספר חלומות שישבו להם במגירה וחיכו"
"כולם יודעים שאני מישראל אבל אין עם זה שום בעיה. הדעות הפוליטיות שלהם יכולות להיות כאלו ואחרות, אבל עושים הפרדה מוחלטת בין העניין הפוליטי למוזיקה שאנחנו מתכנסים סביבה, ויש להם את האינטליגנציה באמת להפריד. הקהל שלי שם הוא משפחה בשבילי. בטורקיה המוזיקה שלי הפכה לחלק מהפסקול המקומי היומיומי, אני יכול לשמוע אותה כשאני מסתובב שם בשוק אבל היא מגיעה גם לקניון ולצינורות מרכזיים כמו לטלוויזיה ולרדיו. עשיתי שיתופי פעולה עם האמנים שמובילים את התרבות הטורקית כמו ג'אר אדריאן, שמופיע בפני עשרות אלפי אנשים ומושמע על ידי מיליונים. לתרבות הטורקית יש קילומטראז' עצום עם צלילים קדומים והיא מלאה בנשמה. יש שם מקום והערכה לאמנות ולעיסוק בה. זה כבוד גדול בשבילי להיות חלק מתרבות כל כך עשירה".
את הדרך שלך למקום הזה בנית בעבודה מאומצת מאוד. איך התחושה לפתוח טלוויזיה ולראות אנשים ששלושה חודשים של תוכנית ריאליטי מביאה אותם למאות אלפי אנשים בבית?
"אולי תתפלא, אבל אני בעד. זה דבר יפה שכישרונות צעירים שעובדים קשה מאוד פתאום מקבלים חשיפה והזדמנות לעורר רגש חיובי אצל אנשים רבים בעזרת הכישורים והמתנות שהם קיבלו מא־לוהים. החבר'ה שמגיעים לשם הם באמת כישרוניים וחלקם אפילו נהיו חלק מהפסקול הישראלי. אותו הדבר גם בקשר למוזיקה הים־תיכונית בארץ, מה שמכונה מזרחי. זה באמת מרגש לחיות בתקופה שהתרבות שלנו מקבלת משהו כל כך יפה וייחודי לנו, והטעם הישראלי הזה משפיע על אמנים ותרבויות מארצות אחרות.
"תראה, לא משנה לי מזרחי, פופ, רוק, אינדי – מה שזה לא יהיה, אם השיר טוב ויש בו רגש, אז הוא עובד. אני נהנה מכל מוזיקה שהיא טובה. אני כן יכול להגיד לצעיר שמתלבט עכשיו שהלימודים הם החלק הכי כיף בכל הסיפור הזה. זה מה שמפתח אותך כי זה עולם ללא סוף, אי אפשר ללמוד הכול אבל צריכים לנסות לקחת מה שאפשר. בתחילת הלימודים אשתו של המורה שלי הייתה מתחננת שאפסיק לנגן מרוב שהייתי שעות על הכלי. תן לי רק לנגן עוד ועוד".
הוא נשוי לעליה, מעצבת אופנה, שהכיר כשבאה לאחת ההופעות שלו, ולבני הזוג שלושה ילדים. המשפחה מתגוררת הרחק מההמולה הברנז'אית־מוזיקלית של תל־אביב – במושב אלוני־אבא שנמצא באזור טבעון. "לפני שעברנו לגליל גרנו בתל־אביב ועבדתי סביב השעון. מצאתי את עצמי לא במקום שלי. וכשנולד בני הבכור לפני 14 שנה החלטנו לעבור צפונה, וזה נתן לי הזדמנות לשחרר את כל מה שלא נכון לי ולהתמקד בעשייה שלי. המהלך הזה שחרר אותי מבחינה אמנותית ואפשר לי להתמקד במוזיקה שלי עוד יותר".
אז המרד של הילדים שלך יהיה ללכת ללמוד הנדסת מכונות בטכניון?
"אתה צוחק, אבל זה באמת קורה. הילד הגדול שלי ממש מתעניין בתוכנות ובמחשבים וזה נראה לי הכיוון שלו בחיים, הוא ממש אוהב את זה. אבל המוזיקה היא חלק מהחיים אצלנו בבית. יש לנו המון כלי נגינה בבית, אנחנו שרים ורוקדים, זה חלק מהחיים שלנו. מוזיקה היא דרך חיים לפני שהיא מקצוע. אני מקווה שהילדים שלי יעשו את הבחירות שלהם באופן חופשי ואין בי ציפייה שהם יהיו מוזיקאים. הייתי רוצה שהם יבחרו את הדרך שלהם מהלב. אני יודע שהמוזיקה תלווה אותם לכל מקום שילכו.
"הילדים ועליה מאוד מעורבים בכל תהליכי היצירה ומכירים לעומק את כל היצירות עוד לפני שהן יוצאות לאור. הילדים שומעים אותי לפעמים בפלייליסטים שלהם או מבקשים לשמוע מוזיקה שלי בנסיעות באוטו. זה ממלא אותי אושר וזאת המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל".
