השריפה הגדולה בהרי ירושלים בחודש שעבר לא הייתה הראשונה שאיימה על מפעל חייה של רני הולנדר־מואטי (33). בסוף נובמבר 2016, במקביל לשריפות הענק שהוצתו בכרמל, גם בהרי ירושלים לא היה רגע של שקט. מזג האוויר הקיצוני נוצל על ידי אלמונים שהציתו אש במוקדים רבים, וכשהיא התקרבה לפאתי היישוב – התבקשו תושבי בית־מאיר להתפנות מבתיהם.
"רק בנחלה שלנו ניזוקו ארבעה מבנים", משחזרת הולנדר־מואטי, "והמבנה שיועד למזקקה שלנו נשרף כליל. זה היה מתסכל – היינו בשלבים מתקדמים להפעלת המזקקה, כל התוכניות שהגשנו למשרד הבריאות וליתר הרשויות כבר אושרו, גם הציוד כבר היה מוכן להיכנס למבנה, ואז הכול נשרף. כן, היה לנו ביטוח אבל זה לא הועיל. בגלל שהאירוע הוגדר כפעילות חבלנית עוינת, חברת הביטוח לא מחויבת לשלם והאחריות עוברת למדינה, ואנשי מס רכוש – עד היום, חמש שנים לאחר מכן, אנחנו בדין ודברים איתם".
"אחרי שהמבנה שייעדנו למזקקה נשרף, זו הייתה תקופה מאתגרת – החלום קרס ובינתיים חייבים להביא כסף הביתה. קשה לי לעשות שני דברים בו־זמנית, אני אחת שמתמסרת טוטאלית למה שאני עושה, אבל באותה שנה שברתי לעצמי את התקרה"
ניכר כי רשמי האסון שהתחולל אז עדיין לא לגמרי הגלידו אצל הולנדר־מואטי, מבעלי "מזקקת הולנדר", והאישה היחידה בארץ שמחזיקה מזקקה משלה. "לקח לנו כשנה עד שהורשינו בכלל לגשת למקום מחדש – אתה חייב לקבל אישורים. בספטמבר 2017 חתמנו על הסכם הזיקוק הראשון שלנו, ייצרנו ברנדי לאחד היקבים, ותוך שבוע יצאנו לדרך – יציקת בטון, בנייה קלה והכנסת הציוד. עברה עוד שנה וחצי נוספת עד לקבלת רישיון יצרן מחודש, כשבינתיים ניצלנו את הזמן לניסויים בטכניקות זיקוק ולהידוק המתכונים לליקרים, אבל כל הזמן הזה לא הייתה לי פרנסה מהעסק. מכיוון שאני טכנולוגית מזון בהכשרתי, ניסיתי להתפרנס בתקופה הזו מכל מיני ייעוצים – למפעל חלווה בחווארה, למכוורת דבש. ממש המצאתי את עצמי מחדש בהתנסות חיצונית. זו הייתה תקופה מאתגרת – לכאורה בניתי את החלום, אבל הוא קרס ובינתיים חייבים להביא כסף הביתה. קשה לי לעשות שני דברים בו־זמנית, אני אחת שמתמסרת טוטאלית למה שאני עושה, אבל באותה שנה שברתי לעצמי את התקרה. בראייה לאחור, זו הייתה חוויה מעצבת ללמוד ענפים אחרים. גם כיום אני עוד מקבלת הצעות לייעוץ אבל אני כבר לא שם. כולי בעסק שלי".
חמש שנים היא שימשה בצוות הייננים של יקב תשבי. העובדה שהיא שומרת שבת סייעה לה להיות היחידה מהצוות המקצועי (לא כולל משגיחי הכשרות) שמורשה לטפל ולגעת ממש בתירוש ולהיות אחראית בפועל על ייצור מאות אלפי ליטרים של יין. אלא שאז היא החליטה לצאת לדרך משלה ולהקים מזקקת אלכוהול.
השריפות האלה חוזרות ונשנות. כבר התרגלת?
"וואו, לא מתרגלים לדברים כאלה. השריפה האחרונה ממש זרקה אותי חמש שנים אחורה. חבר, הכורם אבי יהודה, אמר לי אז 'משריפות צומחים', אבל הפעם זה גרם לי ממש להיאלם. הייתי בחופשה בצפון – ופתאום הנייד שלי מתמלא בתמונות של פטריות עשן מאחורי המזקקה. הרבה לקוחות וחקלאים הסמוכים אלינו התקשרו ואתה מרגיש שהדם ממש אוזל מהגוף, זה סטרס נפשי נורא גם כשלא נמצאים שם.
"מה שכן, הפתיעה אותי התמיכה שקיבלנו מכל מיני אנשים שאנחנו בקשר איתם – לקוחות, ספקים, אנשים פרטיים, חברים. כולם התקשרו לעודד אותנו. מצד שני כל ההודעות האלה מנציחות את המועקה – עד שדניאל, בעלי, לקח לי את הטלפון והשתיק אותו. בדיעבד היה חכם להתנתק. למרות ששוב פינו את היישוב, השותף שלי, מוטי בוקר, נשאר בשטח עם הבן שלו ודיווח לנו. רק בערב התברר שיצאנו מכלל סכנה – ברוך ה' הפעם הרוח הייתה לטובתנו ולוחמי האש עבדו מדהים. אנחנו נמצאים בערב ראש השנה ואני מתפללת ומקווה שהשנה נזכה להיחתם לשנה רגועה יותר, בלי סגרים ומגפות, בלי שרפות ופרעות".
משחת נעליים על סדין
מסלול החיים שלה לא שגרתי, ומאוד מוכוון מטרה. היא נולדה ברעננה, בת לדור שני של ניצולי שואה. סבא שלה, עקיבא הולנדר ז"ל, הקים עסק לציוד יד שנייה לתעשיית המזון, ובנו, ישראל, אביה של רני, הצטרף אליו כשבגר. "כן, נכנסתי לנעליים גדולות", היא מחייכת. "בכל מקום שאני מגיעה מכירים את אבא שלי ואת סבא שלי. גם אני, כמו אבא, גדלתי לתוך העסק – בזמן שילדות אחרות שיחקו בבובות, אני וטליה, אחותי התאומה, היינו מגיעות לחברה של אבא, בודקות ציוד, עוברות עלהשרי רשימות המלאי. כבר בגיל צעיר עשיתי רישיון נהיגה על מלגזה, ונהגנו להתלוות לאבא לכל ביקוריו במפעלי הלקוחות. זה היה כיף שלאבא יש עבודה מעניינת ושונה, ואני מקבלת סיורי VIP בכל המקומות השווים. זה הצמיח אותי באופן כזה שאין בי כיום שום רתיעה או חשש מלקבל מכונה ולשפץ אותה לבד. לא תמיד אני מכירה את התחום שבו התבקשתי לייעץ אבל מעולם לא חששתי מללמוד אותו. אגב, היום היוצרות די התהפכו – אבא שלי מגיע אליי למזקקה בימי שישי ומעביר סיורים מודרכים למבקרים, מספר את הסיפור המשפחתי ולא קשה להבחין בנחת שזה עושה לו".
"אני באה ממשפחה שהנשים בה פשוט עושות את מה שהן רוצות או צריכות, כשהכותרת פחות מעניינת אותנו. הנה, אתה תופס אותי עכשיו עם גריז על הידיים אחרי שפירקתי את אחת המכונות"
את הילדות שלה היא מתארת כפסטורלית. "אמנם הייתי חברה בבני עקיבא, אבל יותר מאלו שמגיעים כמעט רק לחודש ארגון. יותר עניין אותי טבע ולכן פעלתי כמש"צית – מדריכת של"ח צעירה. עשינו ניווטים, למדנו טכניקות הישרדותיות, על צמחים ובעלי חיים. היה כיף".
לאחר לימודי ביוכימיה ומדעי המזון בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ובסיוע הקשרים העסקיים של החברה המשפחתית, נסעה הולנדר־מואטי להתמחות מעשית בזיקוק אלכוהול בגרמניה, במתקני המזקקה הענקית "הרטינגר", בכפר שווכהוף (Schwechow), לא הרחק מהמבורג. על אף שהשואה הייתה נוכחת בחייה גם קודם לכן, ספק אם משהו הכין אותה לחוויה המטלטלת שעברה שם.
"זה היה בשעות הערב", היא נזכרת, "הפרופסור הקשיש שהוא גם הבעלים של אימפריית הזיקוק, הציע לי באדיבותו האמיתית להתלוות אליו הביתה לאחר שעות הלימודים כדי להמשיך לדסקס בנושאי השיעור ולהראות לי את אוסף השנאפסים (תזקיקי הפרי, ר"פ) הפרטי שלו. אני זוכרת את הבית שלו כמרשים מאוד – ענק ממדים, ארמון של ממש, אבל אז, אחרי שנכנסו לסלון, פתאום אני קולטת על הכוננית מסגרת עם צילום ישן שלו בשחור־לבן כשהוא לבוש מדים נאציים של תנועת הנוער ההיטלראי. לרגע קפאתי במקום ולא יכולתי לזוז. הרגשתי רעד בכל הגוף, ולקח לי כמה שניות עד שהצלחתי להתעשת. זה היה נורא – פשוט רציתי להיעלם משם".
זיכרון השואה המשפחתי היה זה שדווקא שימש לה השראה בהקמת המזקקה, שבה היא רואה את הגשמת חזונו של סבה. "סבא־רבא שלי, יצחק־אייזיק הולנדר ז"ל, היה בעלים של יקב ומזקקה בסלובקיה כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשאשתו, רוזה או בשמה היהודי – אלטע־איטל־לאה לבית שיינפלד, שימשה כייננית בפועל. האמת היא שהיא גדלה בבית שעסק באלכוהול והיא זו שהיתה המנוע מאחורי פתיחת היקב – אביה, ישראל־משה שיינפלד מטרנובה שבצ'כוסלובקיה, עסק בזיקוק ובמסחר מהבית והיא פשוט המשיכה אותו והקימה עם בעלה יקב בעיר נייטרא המפורסמת שהפך די מהר לשם דבר. "היקב, 'וינו נייטרא' שמו, פעיל עד היום, אבל כבר מזמן הוא לא שייך למשפחה. הקומוניסטים הלאימו אותו אחרי המלחמה וכל הניסיונות שלנו לחזור לשם ולתבוע את הרכוש חזרה עלו בתוהו", היא מספרת.
שיינפלד האבא ניסה לעלות לישראל, לאחר שהתאלמן, על סיפונה של האונייה פנצ'ו (Pentcho) הבלתי לגאלית שנסחפה בלב ים אל האי השומם כמילי שבדרום הים האגאי. "הניצולים, ובהם סבא־רבא שלי, כתבו במשחת נעליים על סדינים את האותיות SOS וגם בנו אותן מאבנים, ושתי ספינות חילוץ איטלקיות נשלחו אליהן מהאי רודוס, אחרי שמטוס איטלקי שעבר מעליהם הבחין בכתובת ודיווח למפקדה. אחרי שהות קצרה ברודוס, הועברו כל הניצולים למחנה הריכוז 'פרמונטי די טרזיה' שבדרום איטליה, שם הצליח סבא־שיינפלד לבנות מזקקה מאולתרת מלוחות פח זרוקים שאיתר. באלכוהול שהוא ייצר הוא שיחד הן את השומרים האיטלקיים והן את הנאצים שהסתובבו שם, ככה שממש אפשר לומר שבזכות האלכוהול הוא שרד ואף הצליח בסופו של דבר לעלות לארץ".
ומה קרה עם בתו רוזה ומשפחתה במהלך המלחמה?
"היקב של רוזה ובעלה (הולנדר) התפרסם בקהילה עוד לפני המלחמה, כששימש גם כבית המרזח המקומי שגם הגויים באו לשתות בו, לרבות אנשי המשטרה של העיר. בתחילת המלחמה היו יצחק־אייזיק ורוזה משחדים את מפקד המשטרה המקומית תמורת סכומי עתק כדי לקבל את רשימת המיועדים לטרנספורטים (משלוחי היהודים ברכבות למחנות המוות, ר"פ), וכך הם הזהירו את האנשים מראש והצילו אותם. יום אחד סיפר להם מפקד המשטרה שהם עצמם מיועדים לעלות על המשלוח הבא, אז הם עזבו הכול בזריזות וברחו לכיוון הונגריה. הם ניסו לחצות את הגבול כמה פעמים, נתפסו והוחזרו, ורק בפעם החמישית, בערב ליל הסדר, הם התפצלו והצליחו לחצות אותו. זה סיפור יציאת מצרים הפרטי שלנו, שאנחנו מספרים סביב שולחן הסדר כל שנה מחדש. דווקא בנם עקיבא, סבא שלי, נתפס ונשלח לאושוויץ (1944), אך שרד שם אחרי שגם צעד בצעדת המוות. אחרי המלחמה התאחדה המשפחה וחזרה לנייטרא ואז גילו שהקומוניסטים ששלטו באזור הלאימו מהם את היקב.
בעבודה. צילום: אריק סולטן
"בשנת 1947 החליטו עקיבא ואחיו יוסי להגר לאוסטרליה כדי לפתוח שם בחיים חדשים, אך לא לפני שיבקרו את סבא־שיינפלד בישראל. בהגיעם לארץ התנדב יוסי לפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני, ונהרג בקרב טנטורה (מבצע הנמל), ב־23 במאי 48', תשעה ימים בלבד לאחר קום המדינה. בעקבות מותו נשאר עקיבא בארץ והמשפחה כולה עלתה אחריו".
לפרנסתם הקימה המשפחה את מפעל "ענבי ציון" לייצור משקאות בבת־ים ולצידו פתחו חנות יין ואלכוהול ביפו, ולאחר זמן הקים עקיבא חברה לציוד מיד שנייה לתעשיית המזון, אך חלומו נשאר שיום יבוא ומישהו ירצה להקים מחדש את היקב ואת המזקקה המשפחתית. דווקא נכדתו הצעירה, רני, שכמעט לא זכה להכירה (הוא נפטר כאשר הייתה בת חמש) היא שנמשכה אל התחום והגשימה את החזון.
חיידק הזיקוק
בחזרה להתמחות של הולנדר־מואטי בגרמניה. היא הייתה אז רק בת 22 ונדהמה לגלות עד כמה סטיגמות אנטישמיות נחקקו בתודעת התושבים המקומיים. "הם היו בהלם כששמעו שאני ישראלית ויהודייה, וזכיתי אף לשמוע מהם תגובות כמו 'אבל איך זה יכול להיות? הרי יש לך עיניים כחולות ואף קטן'. התאכסנתי שם באותה תקופה במשק אורגני, ומטעמי כשרות בישלתי לעצמי את האוכל, ואת הביצים קיבלתי מתרנגולות החופש במשק. פעם אחת, אחרי שנאלצתי לזרוק חלק ניכר מהביצים שהכילו דם, ביקשתי מבעלת המשק עוד ביצים, ולתדהמתי היא אמרה לי 'מה הבעיה שלך עם דם בביצים? הרי יש לכם חג שאתם משתמשים בדם להכנת האוכל'. המדהים הוא שהם בסך הכול היו אנשים חביבים אבל העובדה שלא מתגוררים יהודים באזור כבר למעלה משמונים שנה, יחד עם דעות קדומות ששורשן בתעמולה אנטישמית, הביאו אותם לכאלו תגובות".
גם החוויות הללו לא הרתיעו את הולנדר־מואטי מלחזור לגרמניה פעם נוספת ולהשלים לימודי מאסטר בזיקוק במכון הגבוה לדיסטילציה של אוניברסיטת אוהנהיים בשטוטגרט. במקביל, החלה לאהוד את קבוצת הכדורגל של באיירן מינכן.
די נדיר למצוא אישה שאוהבת כדורגל, ועוד קבוצה גרמנית.
"זה משהו שאמא שלי חינכה אותי אליו מילדות. יש לנו קטע כזה במשפחה שכל הנשים אוהדות כדורגל, ובמיוחד את המועדון של באיירן. אמא שלי, אני, אחותי, בת־דודה ועוד כמה בנות – כולנו מעריצות של הקבוצה. אפילו נסעתי למינכן לראות משחקים שלהם, לבושה בחולצת המועדון. המשחקים שלהם בליגת האלופות זה זמן האיכות שלי עם אמא. אנחנו הולכות לאיזה בר של אוהדים ביחד לצפות במשחקים. ואגב, באיירן נחשב ל'מועדון היהודי' של גרמניה. לאורך השנים היו להם הרבה יהודים בהנהלת הקבוצה, וקורט לנדאואר, ששיחק בה בתחילת המאה ה־20 אפילו נבחר ליו"ר ההנהלה ולנשיא כבוד לפני השואה ושוב לאחריה".
את "מזקקת הולנדר" היא הקימה ביישוב בית־מאיר שבפאתי ירושלים, יחד עם בן משפחתה, מוטי בוקר, וכדי להיות קרובה למזקקה היא נאלצה לעזוב את שותפותיה בדירת הרווקות החמימה שבגבעת־שמואל ולעבור להתגורר בבירה. שלושה שבועות בלבד של קור ירושלמי הספיקו לה להכיר את מי שיהפוך שלושה חודשים לאחר מכן לבעלה, דניאל מואטי.
ואיך מתרגלת ילדת טבע שכמוך למנטליות הירושלמית?
"כשחייתי במרכז, לא הבנתי איך זה שבתל־אביב כל הזמן עובדים, אפילו עד תשע־עשר בלילה, ואצל הירושלמים בארבע כבר הולכים לבלות. אבל האמת? כשעברתי לירושלים זה מהר מאוד הפסיק להפריע לי… יש משהו הרבה יותר שפוי בקצב החיים פה. אני עוזבת את המזקקה אחרי הצהריים ומספיקה לבלות עם יהונתן, הבן שלי, שהוא בן שנה ושלושה חודשים, בגינה השכונתית, יחפה על הדשא. להיות עצמאית זה קשה ודווקא קצב החיים בירושלים הרבה יותר שפוי".
אין עוד נשים מזקקות בישראל. את אישה יחידה בעולם של גברים.
"אני באה ממשפחה שהנשים בה פשוט עושות את מה שהן רוצות או צריכות, כשהכותרת פחות מעניינת אותנו – הסבתא־רבתא שלי, רוזה, הקימה כאמור יקב ומזקקה עוד בסלובקיה, סבתא שלי הייתה מנהלת של בתי ספר לבנים (חורב בנים ורמב"ם בתל־אביב). אני לא רואה את עצמי כפמיניסטית, זו לא הכותרת שלי. אני פשוט עושה, וגם אם יש אי־אלו מכשולים – אז מתמודדים איתם. הנה, אתה תופס אותי עכשיו עם גריז על הידיים אחרי שפירקתי את אחת המכונות שאני מכינה לקראת קבלת הפרי החדש להתססה, והאמת, יש דווקא משהו מאוד מהנה להיכנס לחנויות 'גבריות' – חלקי חילוף, כלי עבודה וכולי – כשאת מג'ויפת כולך, הידיים שחורות, ולהפתיע את העובדים שם שבדרך כלל מפרגנים ונותנים לי הנחות שאחרים לא מקבלים".
ולא נתקלת בכל מיני קשיים או ביחס מפלה לאורך השנים?
"נכון שבעולם היין, לגבר דתי, למשל, שצריך לקבל אישור מארגוני הכשרות של היקב, יהיה קל יותר – רואים את הכיפה, את הציצית והזקן, ואילו אצלי – הייתי צריכה להביא אישורים מרבנים שמכירים אותי כדי שיעידו על אורח החיים הדתי שאני מנהלת על מנת שאוכל לעבוד פיזית עם היין, אבל למדתי לא להתעצבן מזה. כשעבדתי ביקב תשבי והעברתי סדנאות יין נתקלתי פעם בתגובות לא הולמות מגברים ששתו קצת יותר מדי, אבל מעולם לא הרגשתי מאוימת ולא חשבתי לשנות את הדרך שלי. התחלתי בגיל צעיר עם חצאית וקוקיות והיחס אליי היה עדין ומגונן, אבל זה היה בגלל הגיל, ואחרי שהוכחתי את עצמי מקצועית התקבלתי כשווה בין שווים. אבל אני באמת לא משחקת על הטיקט הפמיניסטי, לא מתעסקת בזה בכלל".
אחרי מחקר ופיתוח רציניים ומעמיקים, התחילה רני לזקק שנאפסים ממגוון פירות הארץ – תפוחים מרמת הגולן, תאנים מבקעת הירדן, אפרסקים, נקטרינות, ענבים, דובדבנים ולאחרונה אפילו שנאפס אתרוגים חדש. לצידם היא רוקחת ליקרים מתוצרי פרי טבעי בשילובי טעמים מסקרנים כמו "קוקוס ודלעת", "לימון וג'ינג'ר", "אשכולית אדומה וכשות" ו"תפוח, פסיפלורה ורום". כולם נהדרים, אגב. תודה ששאלתם.
בניגוד למזקקות ישראליות אחרות, דילגת על הוויסקי, הג'ין והוודקה הפופולריים והתמקדת בתזקיקי פרי.
"זה באמת תחום נישתי יותר ופחות מוכר בארץ, אבל אני, את כוסית השנאפס תפוחים הראשונה שלי קיבלתי מסבא עקיבא ז"ל כשהייתי כבת חמש, שבועות ספורים לפני שהוא נפטר, ומאז זה הטעם והזיכרון שמלווה אותי, ואני באמת מרגישה שאני ממשיכה במזקקה את המורשת המשפחתית הייחודית שלנו. אגב, לבני הבכור קראתי יהונתן־עקיבא על שם סבא, וכשהוא יגיע לגיל חמש אתן גם לו לטעום שנאפס תפוחים, מתוך תקווה שביום מן הימים גם הוא יידבק בחיידק הזיקוק וימשיך את המורשת המשפחתית".
