"זה לא ספר זיכרונות אישי שלי, אלא סיפור של דור"

שיירת הג'יפים התארגנה במהירות ויצאה בדרכה לים המלח, שם עצרו המטיילים לתפילת שחרית, ומשם המשיכו אל הקניון הלבן החותך את הר סדום, ולא נתנו לשלט "אין כניסה" להפריע להם. הם התפצלו לארבעה טורי רכבים, וכל שתי שורות נסעו האחת אל עבר השנייה כשיושבי הג'יפ שרים בגרון ניחר "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם". ברוכים הבאים ל"מכינה קדם־צבאית אנשי יהודה", ולטקס החניכה שפותח את הספר "חלום לדויד" (הוצאת כנרת־זמורה), שהוא גם טקס החניכה של דעאל שלו, אז נער דתי מחיפה, כשהחל ללמוד במחזור השני של מכינת "בני דוד", שביישוב עלי וגם הזיכרון המשמעותי ביותר שלו מאותם ימים. "זה מתמצת את המהות של המקום. כל מחזור עושה את טיול החניכה הזה, אולי בשינויים קלים. זה מקפל בתוכו משהו מאוד עמוק על התפיסה של המקום. הג'יפים רוקדים "שאו שערים", כמו שדוד המלך רקד בחנוכת המקדש. רוקדים עם החומר כדי לרומם אותו לאיזו רוח. בסוף כל הסצנה הזאת היא קצת ילדותית ִאבל עם הרבה תום".

30 שנה אחרי כן, ישב שלו לשולחן הכתיבה וכתב את השנה המשמעותית ההיא מנקודת מבטו. זוהי אינה נקודת מבט חומלת, כפי שלעיתים הפרספקטיבה מאפשרת, אלא נקודת מבט שבאה חשבון עם אחד המוסדות החינוכיים המשמעותיים בהוויה הישראלית, שהצמיח מתוכו דור של מנהיגים והחל את מוסד המכינות הצבאיות. שלו, שכיום אינו חובש כיפה אך מגדיר את עצמו "על הרצף הדתי", מתאר את הציפיות האדירות שמונחות לפתחם של בני ה־18 ושברן – הגשמה לעומת הקרבה, זהות מול שייכות ומשיכה מינית מול פרישות, הן רק חלק מהן. "מאוד־מאוד מסקרן אותי לשמוע מה יגידו על הספר דווקא בהארץ ובמקור ראשון", אומר שלו. "יכול להיות שבשני המקומות יאהבו את הספר ויכול להיות שישנאו, כתבתי דברים שידעתי שלא לכולם נוח איתם ודברים שיכולים להכעיס. אני מניח שיגיעו תגובות כמו 'למה אתה מכתים את המוסד הזה, או את הרב סדן', או ההפך הגמור 'למה אתה מאדיר את החבר'ה בשטחים'".

למה חיכית 30 שנה כדי לכתוב אותו?

"כבר בתוך אותה שנה לא הרגשתי בנוח עם הרבה דברים. כך שאני לא איזה חסיד נאמן שהתפכח, לא הייתי בתוך זה. היו הסתייגויות, בוודאי שממרום השנים והגיל אתה רואה את הדברים ואומר 'זה מטורף שהיינו חלק מהדבר הזה', זה היה יותר מאשר ניסוי חברתי".

תסביר.

"הרבנים אלי סדן ויגאל לוינשטיין ניסו לבנות פה דור של דוד המלך. זה המודל, לא סתם קוראים למכינה "בני דוד", אדמוני, יפה עיניים, איש הספרא וסייפא. כאמור, מצד אחד זה מאד הצליח, כי אכן הציבור הדתי הגיע לעמדות מפתח בצבא, אבל מצד שני אנשים גם התגלו כעצמאים ולא פיונים על לוח שחמט כמו שהם ציפו".

עד כמה הספר נאמן למקור?

"זה לא ספר זיכרונות אישי שלי, אלא סיפור של דור. סיפור של 30 שנה. מהלך שהוביל לשינוי גדול במציאות. אפשר להתייחס לעולם המכינות כהצלחה מאוד גדולה. כשהתגייסתי לשריון לא היו בו דתיים, זה פשוט לא היה קיים, היום זה כמובן דבר טבעי בציבור הדתי. כך שראשי המכינות הניעו תהליך שהוא מצד אחד הצלחה גדולה ומצד שני כישלון עצום".

למה אתה רואה בזה כישלון?

"הרב טאו הוא רבם המוחלט של רבני המכינה, אבל אף אחד לא מצביע ל'נעם'. הרב לוינשטיין נאם את "נאום הסוטים" המפורסם, אף אחד מבוגרי המכינה לא מזדהה עם זה. באיזשהו מקום הם נשארו על הגבעה מאחור, במקום מאד סגור, הפנטזיה שלהם והמציאות הלכו למקומות אחרים. נפתלי בנט  הוא התוצאה הישירה של זה, של מהלך השתלבות הדתיים, של מה שהם רצו שיקרה, אבל הם לא דמיינו את זה ככה, הם רצו שזה יקרה בהנהגת הרבנים שלהם".

אי אפשר להתווכח עם זה שבסוף יוצאים משם לאורך השנים בוגרים ברמה גבוהה, שמגיעים להרבה מקומות בהנהגה הישראלית.

"יש הרבה מאוד יופי במפעל הזה ובכלל בציונות הדתית. אנשי המכינות הם האנשים הכי טובים והם נעדרו מהשיח התרבותי, לא נכתב שום דבר על המכינות ובטח שלא על סוג האנשים שאני מדבר עליהם. אני לא מנסה להאדיר אותם, אלא לספר את הסיפור שלהם. הציונות הדתית חיה בתוך דואליות בהגדרה, הם לא חרדים ולא חילונים. הם חיים גם בעולם חומרי וגם עולם דתי־רוחני. זה עומס גדול על כתפיים של כל אחד, ובטח עבור בני 18. הם מתמודדים עם דברים מדהימים ועם קשיים גדולים. רציתי להעביר את הדואליות הזאת, על הדברים הטובים והרעים שיש בה. מי שהקימו את מפעל המכינות אינם נבלים ולא קדושים, הם אנשים שעשו טעויות ועשו גם דברים טובים. הם הניעו מהלך, והם נשארו מאחור במהלך הזה.

"ראשי המכינות ענו על צורך בהשתלבות בחברה. אני ועוד הרבה אנשים שראיינתי עבור התחקיר לספר, הרגשנו שהתייחסו אלינו כגוש, ובתוך הגוש היינו פיונים שצריכים לשרת מהלך שחמט גדול. כשמזיזים כלים של מהלך גדול, לפעמים אנשים משלמים מחירים. מחירים שסוחבים עד היום".

זו שנה אחת מתוך מכלול של חיים. למה בעיניך היא כל כך משמעותית?

"זה גיל מאוד משמעותי, גיל שבו יותר פתוחים לקלוט רעיונות גדולים ואם הם נכנסים הם נטמעים. נוצרת בשנה הזאת קבוצת שווים – אנשים שאתה מעריך אותם והולך איתם דרך. הבת שלי הייתה במכינה לפני חמש שנים והחברים הכי משמעותיים שלה הם משם, זו שנה שהיא מעצבת מאוד".

אפשרות שנייה

אנחנו מקיימים את הריאיון בקפה בלב תל־אביב, לשם עברה משפחתו לפני חמש שנים ממצפה הושעיה. "היה לנו חלום שכשנזדקן נגור בתל־אביב, עד שהבנו שלא צריך לחכות, ועברנו לעיר הגדולה. הושעיה מקום מקסים, עם קהילה הומוגנית שבאיזשהו מקום זה דבר שמצמצם". בקהילת "יחד", שאליה משתייכת משפחתו כיום, "אין שני אנשים שדומים זה לזה", הוא אומר. שלו בן 50, נשוי לעפרה ואב לשלושה, מנכ"ל ובעלים של חברת תוכנה בתחום הטכנולוגיה הפיננסית, הוא נמנה על מובילי קהילת הפליאו בישראל, מרצה מוכר בתחום המטבעות הדיגיטליים, ובשעות הפנאי מתאמן בקרוספיט.

הוא גדל בשכונת נווה־שאנן בחיפה, במשפחה דתית לאומית "קלאסית" כהגדרתו, אבא מנהל בתעשייה, אמא עובדת סוציאלית, הוא למד בישיבת יבנה, ואת מגרש הכדורסל הוא חלק עם תלמיד אחר מהישיבה, ששמו נפתלי בנט. הסצנה הראשונה בספר מתארת את ריאיון הקבלה של דויד, גיבור הספר, למכינה. כשראשי הישיבה באים לבית הספר שלו כדי לאתר תלמידים לרעיון המהפכני שלהם. שלו זוכר את המפגש שהוא חווה בתור נער בכיתה י"ב ואת הלבטים שבאו בעקבותיו. "אנחנו לא משפחה חרד"לניקית, אז לא חשבתי ללכת לישיבה גבוהה. גם לא לישיבת הסדר. הרב לוינשטיין והרב סדן הגיעו אלינו לבית הספר, הם הציגו לנו מודל אחר, שלא דורש דווקא הצטיינות בלימודי ישיבה כמדד העיקרי, אלא מודל שמדבר גם לחבר'ה שהם יותר ארציים, היה בזה משהו מגניב, לא ידעתי מה זה".

איך הגיבו הוריך להחלטה ללכת למכינה?

"ההורים שלי התנגדו, היו אמירות בבית בנוסח של 'מי הולך לשם? רק אלו שלא מצליחים ללמוד'. זאת הייתה גם החוויה אצל רוב החברים שלי, התייחסו למכינה כאל אפשרות שנייה כזאת, אבל האמת שהגענו לשם מלח הארץ במובן הכי טוב של המילה".

שני רבנים מובילים את המכינה הדמיונית בספר, הרב אבי, שהדמיון בינו לרב אלי סדן ברור, והוא זה שמושך את התלמידים אל הגמרא, והרב תומר, מג"ד במילואים שדואג לשלוח את תלמידיו ליחידות הכי קרביות. "הייתה לנו חלוקה בין נערי יגאל, אלו שלא טובים בלימודי הגמרא, שמסונפים אליו, עם שאיפה להגיע לשייטת או לסיירת מטכ"ל, והצדיקים יותר שהולכים אחרי הרב אלי סדן. אני הייתי מבחינת הרב לוינשטיין בתחתית הפירמידה. שריון לא היה נחשב אז קרבי, לא הייתי מורעל ולא בכושר. מהמחזור שלי היו תוצאות מרשימות יותר – חמישה הגיעו לסיירת מטכ"ל ותשעה לגולני".

הוא איבד בצבא חברים למחזור, המפורסם שבהם הוא עמנואל מורנו הי"ד. "לא היינו חברים קרובים, הוא היה משהו מיוחד. ידענו את זה בעלי. הוא היה מאוד־מאוד צנוע. אני לא יכול לומר שהוא היה הכי חכם במחזור, אבל הייתה לו כריזמה טבעית נדירה שבאה עם צניעות מאוד גדולה. הוא בא עם הילה, והיה בחור מאוד מיוחד. הסופרלטיבים שנאמרים עליו אמיתיים".

המורכבות של המציאות

את תהליך הכתיבה הוא מכנה "היריון ארוך". לפני הספר הנוכחי הספיק להוציא שני ספרים מקצועיים, האחד בנושא תזונה, והשני בנושא הביטקוין. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו. "לכתוב פרוזה זה תהליך פנימי וארוך, אתה חייב להתחבר לדברים משמעותיים יותר בתוכך. אתה לא מספר עובדות על העולם, אלא מנסה לצייר את העולם, להגיד משהו אמיתי, שבו אתה מזהה את עצמך, את הסביבה שלך".

עד כמה נצמדת לזיכרונות שלך?

"אני חושב שאף סיפור בספר לא אמיתי ספציפית, אבל כל הסיפורים היו בהחלט יכולים להתרחש, או התרחשו ברמה כזו או אחרת לאורך השנים, לא ניסיתי להמציא פיקשן עם הדרמה הכי גדולה שיכולה להיות או הסיפור הכי פנטסטי, אלא לזחול מתחת לעור של האנשים שהכרתי מקרוב מאוד. זה לא הסיפור של אף אחד באופן אישי או תיעודי. ניסיתי לשקף הלך רוח גם בצד של הרבנים וגם בצד של התלמידים".

מה השתנה ב־30 שנה?

"היינו מנותקי קשר, לא היו טלפונים ואינטרנט ולכן היינו נאיבים הרבה יותר. גודל המשימה היה יותר דרמטי כי לא היו אז קצינים דתיים. הרגשנו חלוצים, היום בני נוער שהולכים לעלי מגיעים במוד יותר ישיבתי".

שם משפחתו של גיבור הספר הוא אלבז, והוא מתמודד עם גזענות ועם הקושי להיות "סוג ב", כמו למשל בעניין התפילה, כשהוא מכופף עצמו לנוסח האשכנזי המקובל במכינה. "זה משהו שהיה נוכח אצלנו עוד בישיבת יבנה", הוא אומר. "הייתה כיתה ישיבתית והייתה כיתה תורנית, שהייתה פחות 'נחשבת', ואליה נותבו בני עדות המזרח. זה היה אז סטנדרט, וזו תופעה שהחברה הדתית הבריאה ממנה מתוך החברים, לא בהשפעת ההנהגה. אותו דבר בעניין קידום נשים דתיות, זה לא הגיע מלמעלה אלא מנשים שבאו ואמרו 'אני מתגייסת' או 'אני הולכת ללמוד מקצוע פורץ דרך'. נשים הן כוח מאוד משמעותי, כוח מניע, הן פתחו את הדרך להרבה דברים. הנשים הן הקול היותר הגיוני וריאלי, עם הרגליים על הקרקע".

אתה באמת עוסק הרבה במערכת היחסים בין המינים.

"חברת הבנים היא עולם סגור מול העולם של הנשים הדתיות. ניסיתי לפתוח את הצוהר הזה כך שהקורא יוכל לחוות משהו מהחוויה הזאת, ועדיין להישאר נאמן למקור".

"בסוף, זה תופס נפח גדול אצל נער בן 18. חוץ מלהיות בסיירת מטכ"ל, מעסיקה אותו גם החברה שלו, או הנערה מהשבט. חלק זה טבעי בגלל הגיל, וחלק בגלל דרישות בלתי אפשריות של שמירת מרחק ונגיעה. מדברים איתך על משהו נשגב, הקמת בית, ובסוף מדובר בבחורים עם אהבות בוסר. יש חוסר היכרות בין המינים כשגדלים במסגרות נפרדות. לא ניסיתי להציע פתרונות, ניסיתי לשקף ולהגיד 'זו הסביבה, אלה ההורמונים ואלה המסרים, זה יכול ללכת לכיוון כזה, ויכול ללכת לכיוון אחר, זה יכול מאוד להצליח ויכול מאוד לא'. אשתי, אגב, מטפלת זוגית ומשפחתית, ועשתה דוקטורט על השנה הראשונה לנישואין בציונות הדתית־לאומית. הרבה פעמים אנשים לוקחים סוג של הימור. ואומרים לעצמם 'אוקיי, אני לא יכול להכיר אותה יותר, אני נורמלי, היא נורמלית, יהיה בסדר', זה חלק מהדפוסים שקיימים בציבור שלנו, ניסיתי לתת הצצה למורכבות של המציאות".

הרבה אחרי המכינה, בגיל ארבעים שלו הסיר את הכיפה. "באיזשהו שלב זה הפריע לי, כשהולכים עם כיפה הולכים עם דגל, והחברה מתייחסת לדגל שאתה מחזיק ולא מתייחסים אליך. אני רוצה להסתובב ולהגיד את הדעות שלי בלי שישפטו את הפריזמה שממנה אני בא, רציתי להשתחרר מזה".

בתו, אגב, למדה במכינה מעורבת, "במכינות המעורבות ההורים הדתיים מפחדים שהילד שלהם יצא חילוני, והחילונים מפחדים שיצא להם ילד דתי. בסוף כולם יוצאים דתל"שים". הוא אומר בחיוך.

אחרי אסון נחל צפית עלה לדיון שוב נושא המכינות, והיו שקראו לסגור אותן.

"אני חושב שעולם המכינות הוא עולם נפלא. זו פריבילגיה שיש לנוער בגיל 18, לפני הצבא, לעצור ולהתעסק בלימוד ובהתבוננות ובקשרים חברתיים. יוצאים מהמרוץ שנועד להשיג דברים ועוצרים, לפני האוניברסיטה ולפני משימות החיים. בסוף מה עושים במכינה? לומדים ומחזקים אלמנטים חברתיים. לראשי מכינות יש כוח עצום בידיים, הם מקבלים לידיהם ילדים בני 18, לא בכיתה ז' ולא ח', הם אנשים, בגירים, מותר להם לעשות הכול, ומצד שני הם רכים להשפעה כמו פלסטלינה. המשימה של ראשי המכינות היא להצליח לתת להם מקום לגדול בלי לרמוס את הדבר הטבעי שיש בהם, בלי להפוך אותם לפיונים, בלי לכופף את המציאות. הרי מה קרה בנחל צפית? היה שם ניסיון לכופף את המציאות, החזון מנצח את המציאות. במכינה שלי, במחזורים אחרים, קרה דבר דומה. החזון היה חזק מהמציאות, אמרו לאנשים ללכת לשם אפילו שזה לא התאים להם, אם החזון טוב זה סבבה, אבל אל תאנוס את המציאות לחזון שלך".

לאכול כמו פעם

שלו נמנה על קהילת הפליאו בישראל, ומנהל את הבלוג "מר קדמוני", העוסק בגישה התזונתית המכונה דיאטת פליאו. את המסע שלו לתזונה נכונה החל לפני 15 שנה. עד אז לא עסק בשום דבר שקשור לתזונה או כושר. "פגשתי חבר בלונדון, אחרי שלא ראיתי אותו שנתיים, וראיתי שמדובון הוא הפך לחטוב. שאלתי אותו מה הוא עשה, והוא אמר לי 'קרוספיט'". ז'אנר ההתעמלות התובעני טרם הגיע לארץ, אבל שלו נחשף לתחום, אימץ אותו בהמשך, ובינתיים, כעצת חברו, עבר לתזונה נטולת לחם. "ניסיתי בעצמי תזונה דלת פחמימות, ואימצתי את גישת הפליאו, ראיתי שזה מעולה, ועשיתי מיני־דוקטורט על הדבר הזה, כתבתי את הספר "הסוד הקדמוני".

אז מה אתה אוכל?

"בעיקר חלבונים וירקות. אוכל אמיתי, כל מה שאנחנו יכולים לדמיין את עצמנו צדים או מלקטים, בלי ברקוד ובלי אריזה. ירקות, דגים, בשר, כל המגוון שיש בעולם ולא בא עם עטיפה. זה מאוד פשוט. הסוד הוא לקחת אוכל אמיתי ולבשל אותו קצר, לשים ירקות בתנור עם שמן זית זה כמה דקות, לדחוף אסאדו לתנור לארבע שעות זה סיפור קצר מאוד. אוכל פשוט וטעים. זה מה שאנחנו מבשלים, וזה מה שהילדים אוכלים. כשאתה בן 15 או 20, תשתה בנזין ותהיה בסדר, אבל עם הגיל מבינים שצריך לשנות. אני לא דיאטן ולא תזונאי, אני אומר מה שההיגיון הפשוט אומר – אם נאכל את מה שהגוף בנוי לקלוט, נרגיש טוב, זה לא משהו שהמציאו במאה השנים האחרונות".

ב־2015, בעקבות הספר, יצר איתו קשר קורא, שביקש להודות לו על ששינה את חייו בפן התזונתי, וביקש לעניין אותו בתחום חדש, מטבע הביטקוין, שלדבריו, גם הוא, כמו הפליאו, פורץ דרך. "אמרתי לו 'תודה רבה, אבל אין לי זמן'. הוא התעקש. ראיתי שאנחנו בני אותו גיל, עוסקים באותו מקצוע. אמרתי לו 'יש לי שעה בבוקר ממצפה הושעיה למרכז, בדרך לעבודה', נדבר. שוחחנו שעה ובהמשך עוד 22 שיחות דומות. עולם מדהים ומופלא, סופר מרתק". ב־2018 פרסם את הספר "ביטקוין והעתיד הכלכלי שלך", שהיה למורה נבוכים בתחום.

אילו קווי דמיון יש בין הביטקוין לפליאו?

"בשני המקרים אתה צריך לחקור לבד את הנושא ולהבין, כי המדינה תלמד אותך מה שטוב לה. משרד החינוך עדיין מלמד את פירמידת המזון, דבר איום ונורא. אבל אנשים שלקחו אחריות ועשו ניסוי על עצמם עם שיטה אחרת, הגיעו למסקנה אחרת לגמרי. אותו דבר הביטקוין, קראו לזה "רעל עכברים", נגיד בנק ישראל הזהיר את הציבור ואמר "תתרחקו מזה". בשני המקרים יש חזרה למשהו בסיסי אמיתי של המהות, אוכל אמיתי, כלכלה אמיתית. לא יכול להיות שאנשים יגידו לך שהמבורגר מסייטן הוא אמיתי, בני אדם אף פעם לא אכלו את זה, לא יכול להיות שזה טוב לנו".

ועדיין ראינו כמה וכמה פעמים השנה שהמטבע נחתך בחצי משוויו.

"הוא כבר ירד בעבר 85 אחוז, כך שמ־50 אחוז אנחנו לא מתרגשים. הוא תמיד חזר מאי המתים. זו רשת שעובדת כבר 13 שנה וכל הזמן גדלה במספר המשתמשים שלה ובערך הכולל שלה. זו מפלצת שאי אפשר לעצור, דווקא בגלל שהיא מפוזרת, זה הכוח שלה. לא בשליטה של אף אחד, זה מה שנותן לזה עוצמה".