ראש השנה הוא זמן של התחלה וסוף. אנחנו מתחילים שנה חדשה אבל במקביל מסכמים את הקודמת, רוקמים תוכניות לעתיד ומנסים להבין מה קרה בעבר, בוחרים את אנשי השנה היוצאת, ומנסים לנחש מי יהיו אלו שישפיעו על השנה הקרובה. בתווך, ראש השנה הוא גם אמצעו של תהליך. הקיץ עוד לא ממש נגמר וגם הסתיו לא ממש כאן, שנת הלימודים רק התחילה אבל תכף יוצאים לחופשה אחרי חופשה, עוד לפני שדיברנו על בידודים, והשנה האזרחית שבכלל נמצאת בשיאה.
ילדי שנות התשעים זוכרים ודאי את סדרת הספרים "מעגל השנה", שהביאה את מועדי ישראל לכל בית, עם ניקוד, ציורים ושפה מותאמת. על כריכת כל אחד מספרי הסדרה התנוסס מעגל החודשים, מתשרי ועד אלול, אבל למעגל, כמו שמסבירה לונה לאבגוד להארי פוטר בספר השביעי, אין התחלה ואין סוף. כל שנה היא התחלה והמשך, מבט לעבר וציפייה לנוכח העתיד.
בפרויקט זה פגשנו אנשים ונשים שנמצאים בהתחלה, בסוף ובמעגל. ילד שפתח השבוע בהתרגשות את כיתה א', ותלמיד שרק לאחרונה סיים כיתה י"ב, בחור ישיבה שחובש לראשונה את ספסלי בית המדרש ור"מ ותיק שנמצא בו עשרות שנים, חיילת שמתגייסת לצה"ל וכזו שבדיוק גזרה את החוגר, משפחה שיוצאת לשליחות ואחת שחזרה ממנה, וגם שתי נשים משני צידי מעגל החיים האמיתי – מדריכת לידה מצד אחד ומתנדבת בחברה קדישא מצד שני.
ניסינו להבין איתם את התהליך שבו הם נמצאים – הראשוניות והבראשיתיות לעומת הסופיות או הבשלות, ואת החיבור בין שני הצדדים. לא תמיד הוא עובר חלק, לפעמים דברים שרואים מצד אחד נעלמים או בלתי נראים מהצד השני, אבל תמיד הוא קיים, ואת החיבור הזה, בין ההתחלה והסוף, ניסינו להביא.
עמית אינדיג | מתחיל כיתה א' בן 6, אורנית
אתה מתרגש לקראת כיתה א'?
"בכלל לא. בעצם אולי טיפונת. כשסבתא קנתה לי את הילקוט והמחברות קצת התרגשתי".
אתה רוצה ללכת לבית ספר או שהיית מעדיף להישאר בגן?
"ברור שלבית ספר! אני כבר בוגר ורק ילדים קטנים הולכים לגן".
ממה אתה חושש בבית ספר?
"ממורה צעקנית".
למה אתה הכי מחכה בבית הספר?
"האחים הגדולים שלי אומרים שבית ספר זה סיוט אחד גדול וההורים שלי אומרים שיהיה לי גם כיף, אז אני מחכה לראות בעצמי מי צודק".
מה היית רוצה לשמוע מתלמיד שסיים כיתה י"ב?
"שיספר לי איזו כיתה הכי קשה".
למה הכי תתגעגע בגן?
"לגננות ולחצר וללהיות הכי גדול".
יש חברים שבאים איתך מהגן?
"כן, כל החברים מהגן. חלק יהיו בכיתה שלי וחלק בכיתה המקבילה".
איזו מתנה תקבל/קיבלת לכבוד העלייה לכיתה א'?
"קיבלתי מהעבודה של אמא תיק ובקבוק שתייה וקופסאות עם השם שלי. גם מבית הכנסת חילקו לנו מפית מיוחדת לארוחת עשר ולא הבנתי מה זה, אז אמא הסבירה לי שיש הפסקת אוכל ועל המפית שמים את הכריך".
לאיזה שיעור אתה הכי מחכה?
"עברית. אני מחכה ללמוד לקרוא כדי שאוכל להבין מה כתוב בספרים ובקומיקס, וגם שאוכל לראות עם האחים שלי סרטים של גדולים עם כתוביות".
איך בית הספר נראה בחלומות שלך?
"שבמקום לוח יהיו מסכים ובמקום עפרונות יהיו ממתקים וכל היום נאכל שוקולד".
אסף ינקלביץ | סיים כיתה י"ב בן 18, קדומים, למד בישיבה התיכונית "השומרון", קרני–שומרון
בסך הכול אתה מסכם 12 שנות לימוד כחוויה חיובית או לא?
"כן. חיובית מאוד".
מה קיבלת בבתי הספר שלמדת בהם שיעזור לך בעתיד?
"מהישיבה התיכונית קיבלתי המון, הרבה מעבר לתעודת בגרות, למדתי איך להיות בן אדם טוב וערכי. למדתי איך אפשר למזג את חיי התורה והעבודה בצורה הטובה ביותר".
מה אתה מאחל לילד שמתחיל עכשיו כיתה א'?
"מאחל לך שתמצא את הכיף ואת העניין בכל דבר אפילו בלימודים (תאמין או לא אבל אפשר), תנצל את 12 השנים האלו לא רק בשביל לימודים ותעודת בגרות, תשקיע במשפחה ובחברים. תלמד מכישלונות ואל תנהג ביהירות בגלל הצלחות. ובקיצור תיהנה מכל רגע, אלו שנים מיוחדות".
מה אתה יכול לייעץ לו או לספר לו?
"אל תילחץ. אתה מכיר את עצמך הכי טוב, יודע מה קשה לך ומה לא, איפה אתה צריך עזרה (ולא להתבייש לבקש) ואיפה אתה יכול לעזור, תדע לנצל את הלימודים כדי להצליח כמה שאפשר".
יפעת חובב | דולה בת 35 , ירושלים
למה דווקא דולה?
"האמת שהמקצוע הזה בחר בי. בלידה הראשונה עברתי חוויה טראומטית. אחריה הלכתי ללמוד להיות דולה, והבנתי שהיו חסרים לי כל כך הרבה כלים. בלידה של בני השני לקחתי את המורה שלי, ה־דולה, ופשוט זכיתי לחוויה מתקנת, לידת ריפוי. ילדתי את עצמי מחדש, והבנתי שאני במקום הנכון".
מה הכי קשה בעבודה?
"חוסר הוודאות, פתאום נעלמים בשבתות וחגים או באירועים משפחתיים. גם העייפות, כשלפעמים נמצאים בלידה אורכת 30 שעות רצוף".
ספרי על מקרה בלתי נשכח בעבודה.
"וואו, יש כל כך הרבה. זוג שליוויתי אחרי שני ניתוחים קיסריים והיא ילדה כנגד כל הסיכויים בלידה טבעית. לידות קשות תמיד מרגשות. שום דבר לא מובן מאליו. בחדר לידה קורים ניסים כל הזמן. מרגש להיות נוכחת ברגעים המטורפים של החיים. אני כל הזמן בודקת מה שצריך ומשתדלת לא לקחת שום סיכון. אם אישה בוחרת ללדת בבית אז שתהיה שם גם מיילדת בית".
אם לא היית דולה, מה היית עושה?
"תכננתי ללמוד עבודה סוציאלית, וגם כדולה קיבלתי את כל החבילה. אני מלווה נערות בסיכון שנכנסו להיריון; יש נשים שמתמודדות עם דיכאון אחרי לידה ואני מפנה לגורמים הרלוונטיים; הרבה עיסוק בדימוי גוף של נשים; יש זוגות שהפניתי לייעוץ זוגי. בקיצור חצי עו"סית".
היית יכולה לשים את עצמך בנעליים של מתנדבת בזק"א?
"וואו, ממש לא. הייתי בוכה כל הזמן. קשה לי עם סוף ופרידות. ולצערי גם יצא לי ללוות לידה שקטה זה שבר את ליבי. יותר כיף לי להיות בכובע של הדולה ברגעי התחלה של החיים, השמחה וההתרגשות".
שתיכן עוסקות במקצועות שנמצאים בהתחלה ובסוף של החיים, נראה לך שיש דברים משיקים או חופפים בין המקצועות?
"בעיקר אדרנלין והלא נודע. וגם בכי, רק שאצלי זה בכי של שמחה התרגשות ופורקן. ושם זה בכי של עצב, כאב ובדידות. ולא עלינו בלידות שקטות זה סוף המסע של הלידה וגם זה חלק ממעגל החיים".
מרגלית יחד | מתנדבת בחברה קדישא ובזק"א בת 55, קריית–ארבע
מה את עושה ולמה בחרת בזה?
"אני עוסקת ברפואה אלטרנטיבית. כשהילדים גדלו התחלתי להתנדב במשטרה ובשיטור הקהילתי, במד"א כחובשת בכירה ונהגת אמבולנס, בחברה קדישא כמטהרת נשים לאחר הפטירה, ולאחרונה גם בזק"א.
"מאז ילדותי נמשכתי לעולם הרפואה. אי אפשר להסביר את זה, וכנראה אם יכולתי לבחור אז, הייתי היום רופאה. מה שמושך אותי בזק"א זה עניין החסד של אמת. זו לא סתם אמירה, הכול נעשה לכבודו של המת ולשם שמיים. עם כל המורכבות והקושי בשטח יש משהו, מעלינו, שנותן את הכוחות להמשיך. הקב"ה טבע בי את היכולת לראות מראות קשים ובכל זאת לעשות מה שצריך. ראיתי כחובשת לא מעט מקרים של תאונות, התאבדויות, גופות שנמצאו. אלו דברים שזק"א מטפלת ממש יום־יום, ותמיד יש צוותים שרצים להתנדב".
ספרי על חוויה מיוחדת במהלך העבודה.
"המפגש עם המשפחות מאתגר ורגיש, ולכן תמיד חשוב לי לחזק אותם, לתמוך ולהקשיב. הם יודעים שאנחנו האחרונים שראינו את היקרים להם. אני זוכרת מקרה של ניצולת שואה שטיהרנו, וריגשה אותי מאוד ההתחושה שהיא סגרה מעגל וזכתה לטהרה בארץ ישראל, ונחה על משכבה בשלום אמיתי ובידיים אוהבות".
מה יש במקצוע הזה שהופך אותו למשמעותי עבורך?
אמי חינכה אותנו שלידה ופטירה הן אותו מעגל חיים ואין מה לפחד מהמוות. כשאחיותיה נפטרו היו שאר האחיות דואגות לטהרה. לכן היה לי קל יותר להתחבר לנושא בעצמי, וחשוב לי להעביר את המסר הלאה".
גם את וגם הדולה עוסקות בהתחלה ובסוף החיים, יש דברים משיקים או חופפים בין המקצועות?
"בהכשרתי אני גם דולה והתרגשתי עם נשים רבות בלידתן ב"ה, אך יש משהו אחר באותה דממה של הטהרה, יש חרדת קודש בליווי של הנפטרת, זאת סגירת מעגל".
נעה שרבט | מתגייסת לחיל המודיעין בת 18, רעננה
למה בחרת להתגייס?
"האמת שבהתחלה רציתי להתנדב לשירות לאומי, תמיד רציתי לעבוד עם נוער בסיכון, וגם כי בתוך תוכי ממש פחדתי מהצבא – מהמערכת הגדולה ובעיקר מבחינה דתית. רק כששמעתי הסברים על התהליך של הגיוס מארגון "אלומה", ובמקביל התקדמתי בשלבים בצבא, והתקבלתי לתפקיד שרציתי, החלטתי בכל זאת להתגייס".
ממה את חוששת ולמה את מצפה?
"אני חוששת מהכול. מהכניסה לתפקיד, שאני לא יודעת לאן אני נכנסת, מהתפקיד עצמו, מהרצון לשרת בצורה הטובה ביותר ומהחשש לא לעמוד בדרישות של הצבא. וכמובן קיים הפן החברתי, שזה תמיד חשש בפני עצמו. אך כל התחלה חדשה באה עם פחדים וחששות, ובסוף הציפייה הגדולה היא לשרת".
מה את מאחלת לעצמך לקראת הגיוס והשירות?
"אני מאחלת לעצמי שבשנים הללו אתקדם ואתרום מבחינה מקצועית בתחום שבחרתי בו. בנוסף אני מקווה שלא אתאכזב מבחינה חברתית, כיוון שכל חיי הייתי בחממה דתית וזאת הפעם הראשונה בחיי שאהיה חלק מחברה מעורבת. אני מקווה לשבור סטיגמות ולשמש דוגמה לבנות דתיות שרוצות להתגייס לצה"ל".
מה היית רוצה לשמוע מחיילת שהשתחררה, לקראת הגיוס שלך?
"הייתי שמחה לשמוע מה היא מרגישה שהיא תרמה ובמה הצבא תרם לה, ברמה הדתית, מידות אופי, אחריות ומנהיגות.איזה תהליך היא הרגישה שחוותה, והאם היא השפיעה על החברה ברמה הדתית או שהיא הושפעה".
הודיה בן־אודיז | השתחררה לאחרונה משירות כלוחמת בכיפת ברזל בת 23, כפר–חנניה
מה היו החששות שלך מהצבא?
"החששות היו שלא אסתדר עם המערכת, שלא אמצא את עצמי וארגיש שאני לא משמעותית. היו גם חששות בפן הדתי כגון שירות משותף, היחלשות דתית או פגיעה בערכים שעליהם גדלתי.
בדיעבד אני יכולה להגיד שהשירות חיזק אותי רוחנית, כי לראשונה היה עליי לעמוד על העקרונות והערכים שלי ולהבין עד כמה הם באמת חשובים לי".
איך את מסכמת את השירות?
"באופן כללי, אני יכולה לסכם את השירות כחוויה משנה, מבגרת, מעצימה ומשמעותית".
מה קיבלת בצבא שיעזור לך בעתיד?
"הצבא נותן כלים רבים בהרבה תחומים; אחריות, תחושת מסוגלות, חברות וגישה לדברים שונים. הצבא פיתח בי את החוסן הנפשי ואת תחושת השליחות. אני חושבת שהשנים הללו הן למען המדינה נטו, אבל בסוף מגלים כמה היא נותנת לך. השירות הצבאי נתן לי יותר מאשר אני נתתי לו".
מה את מאחלת לחיילת שמתגייסת עכשיו?
"אני מאחלת לכל הנוער שמתחיל שירות, בין אם צבאי או לאומי, שתצליחו לממש את עצמכם, שתיהנו במקום שתגיעו אליו, שתצליחו, והכי חשוב – שתצליחו להיות משמעותיים.
אני ממליצה מאוד לנצל את הזמן הזה כדי לצאת מאזור הנוחות, לעבוד על מידות ותכונות שונות, להכיר אנשים עם אורח חיים שונה משלכם ולחפש לעשות את המקסימום האפשרי, כי עכשיו תורכם".
האבא: פרופ' אלון הרשקו | מנהל מחלקה פנימית ומחלקת קורונה בהדסה עין־כרם בן 56, ירושלים
למה בחרת להיות רופא?
"השיקול המרכזי בבחירת מקצוע היה למצוא עיסוק שיאפשר לי להתבטא. ברפואה יש שילוב של לימוד, יחסי אנוש, קבלת החלטות ויצירתיות מחקרית".
מה הכי קשה בעבודה?
"האתגר הקשה ביותר הוא ניהול הזמן. צריך להספיק למלא את כל המשימות וגם להשאיר פנאי למשפחה ולעצמך".
ספר על מקרה בלתי נשכח או מטופל שנקשרת אליו במיוחד.
"קצרה היריעה מלתאר. אחת החוויות החזקות היא ליווי חולה בימיו האחרונים, בטיפול רפואי המשלב הקשבה וכיבוד רצונותיו".
איך זה לעסוק במקצוע עם כל כך הרבה אחריות לחיים של אחרים?
"האחריות היא משקל כבד שיושב על הכתפיים בכל יום ובכל שנייה. צומחים לתוכה לאט ובהדרגתיות. תחילה כסטאז'ר ובהמשך כרופא מתמחה, בכיר ולבסוף מנהל מחלקה, ועדיין קשה לדמיין את גודלה".
אם לא היית רופא, מה היית עושה?
"ללא ספק הייתי הולך ללימודי מזרחנות. אני עדיין מתכנן לעשות זאת כשאפרוש".
מה אתה מאחל לבת שלך, שנמצאת במסלול שלך?
"אני מאחל לה לקום כל בוקר עם תחושה של משמעות עמוקה במה שהיא עושה. המשמעות נותנת כוח לעמוד בכל האתגרים, קשים ככל שיהיו".
אתה רואה בה ממשיכה שלך, או שהיא לגמרי במקום משל עצמה?
"אני אוהב לראות גם את ההמשכיות וגם את המקוריות והחדשנות שלה".
הבת: הדס הרשקו | סטודנטית לרפואה שנה א', בת 25, ירושלים
למה בחרת ללמוד רפואה?
"תמיד הייתה לי תחושה שאלך ללמוד רפואה כי זה תחום שעניין אותי, זה התבטא עוד בבחירת מגמות בתיכון. יש כמה סיבות שונות לבחירה זו ואחת מהן היא שגדלתי להורים שאוהבים את המקצוע שלהם".
האם זה מקצוע מבחינתך, או משהו גדול יותר כמו הגשמת ייעוד?
"אני חושבת שזה מקצוע שמשלב עתיד אקדמי, מחקר והזדמנות לעזור לאנשים. זה מה שרציתי לעצמי מגיל קטן".
מה הכי מפחיד בעתיד כרופאה?
"מה שהכי מפחיד אותי זה שהשגרה העמוסה תקשה עליי לשלב עיסוק בתחביבים, ובעיקר כושר גופני".
אם לא היית הולכת ללמוד רפואה, מה כן?
"אם לא הייתי לומדת רפואה, כנראה הייתי הולכת ללמוד חינוך. אני עוד חושבת שאולי מתישהו בעתיד אני אנסה לשלב את זה בחיי".
אבא שלך עודד אותך להיכנס למסלול שלו?
"אמא ואבא שלי עודדו אותי להתקבל ללימודי רפואה ועדיין ממשיכים לעודד אותי ועומדים לצידי במהלך הדרך".
את רואה בעצמך ממשיכה שלו?
"יש הרבה מעלות שאני רואה באבא שלי ואני מאחלת לעצמי להיות ממשיכה שלו במובן הזה. אבא שלי הוא אדם סבלן, שקול, ויודע להגיד את הדבר הנכון גם במצבים קשים תוך אהבה וכבוד למקצוע. אנחנו אנשים שונים, וככל הנראה זה יתבטא גם בעולם הרפואה כאשר אבחר דרך שונה משלו".
שהם עבו | שיעור א', תלמיד בישיבת בני עקיבא אור־עציון בן 18, נווה–דניאל
למה בחרת ללכת ללמוד בישיבה?
"ישיבה היא המקום הטוב ביותר ללימוד תורה, ואני רוצה ללמוד תורה ונהנה מזה".
מה הישיבה תיתן לך על פני מקומות אחרים?
"אין מקום טוב יותר מישיבה כדי לבנות את האישיות. לישיבה לא באים כדי להתנדב, ללמוד או להילחם, אלא כדי לבנות את האישיות הפנימית ומתוך כך לעזור לכל עם ישראל. בניית המידות והערכים, לדעתי, עושה טוב יותר בעולם".
מה אתה מפסיד בכך שאתה בישיבה ולא במקום אחר, אם בכלל?
"אני לא חושב שאני מפסיד משהו. בכל תקופה בחיים יש דבר שנכון יותר לעשות. הדבר היחיד שאני מפסיד הוא זמן, שנים, אבל לא הייתי קורא לזה מפסיד, אלא מרוויח, כי אני מרוויח שנים נפלאות".
אתה רואה את עצמך נשאר בישיבה להרבה שנים, או רק לתקופה ההכרחית וממשיך הלאה?
"אני חושב שאשאר הרבה שנים, לא בטוח שבאופן רציף ומלא אבל גם אם לא אשאר בישיבה עצמה, היא תמיד תלווה אותי בחיים, זאת המטרה".
מה היית רוצה לשאול ר"מ ותיק בישיבה, על התקופה בישיבה, ומה היית רוצה לשמוע ממנו?
"האם כשהוא הגיע לישיבה הראשונה הוא ראה את עצמו ממשיך ללמוד וללמד בישיבה לשארית חייו? בנוסף, הייתי רוצה לשמוע מהרב שהוא שמח מאוד ללמד בישיבה ושהוא חושב שבשבילו זאת הייתה הדרך הטובה ביותר".
הרב אביגדור שילה | ר"מ בישיבת בני עקיבא אור־עציון בן 74, מרכז שפירא
למה בחרת להיות ר"מ בישיבה? בחרת מלכתחילה להגיע להיות ר"מ או שזה קרה מעצמו?
"הבחירה הייתה בחירה מודעת, מראש, ראיתי בזה ייעוד וכיוונתי את עצמי לכיוון הזה. לא התגלגלתי לזה במקרה ולא בגלל שלמדתי ולמדתי בסוף נהייתי ר"מ, אלא רציתי בזה וברוך ה' זכיתי".
זה תפקיד חינוכי בעיניך או לימודי בלבד?
"תפקיד משולב. גם חינוכי וגם לימודי".
אם לא היית ר"מ בישיבה, מה היית עושה?
"השאיפה השנייה הייתה להיות רופא".
מה הכי קשה בעבודה, וממה אתה שואב סיפוק?
"המתח המתמיד בכל יום ויום שיהיה שיעור מוכן עבור התלמידים. עם זאת, אני שואב סיפוק רב כשאני רואה את בוגרי הישיבה שישבו שנים בבית המדרש יוצאים לחיים וקוצרים את הפירות, ואני שואב סיפוק רב כשהתלמידים מבינים את מה שהם לומדים, אחרי עמל ויגיעה".
זה תפקיד לכל החיים, או שיגיע השלב שבו תחליט להפסיק, לצאת לפנסיה, לנוח?
"מאחר שאני ר"מ מזה 46 שנים ברוך ה', לא נראה לי שיגיע היום שבו אפסיק להיות ר"מ וללמד. עבורי זהו הייעוד לכל החיים כולם".
מפרספקטיבה של עשרות שנות לימוד, מה אתה רוצה לאחל למי שמתחיל היום שיעור א'?
"אני רוצה לאחל לתלמידים שמתחילים ונכנסים בתקופה זו בשערי בית המדרש, שימצו את הפוטנציאל הרוחני והלימודי שקיים בהם, ויעלו מעלה־מעלה בתורה, בגדלות בתורה וביראת שמיים".
משפחת יחיאלי | יוצאים לשליחות במונטריאול מטעם בני עקיבא העולמית דרור (33), תמר (32), נטע (3), הראל (1)
למה בחרתם לצאת לשליחות?
"שנינו מגיעים מרקע בחינוך והדרכה, ולתמר תמיד היה חלום לצאת לשליחות. ההורים של תמר הכירו בדרום אפריקה ועלו לארץ, וחינכו את ילדיהם לאהבת הארץ ולחשיבות הקשר בין עם ישראל בארץ ובתפוצות, לכן תמיד הייתה לה הסקרנות להכיר קהילות שונות בחו"ל ולהתחבר אליהן. דרור היה פעיל בבני עקיבא, ולכן כשעלה נושא השליחות היה לו ברור שזה משהו שירצה לעשות".
על מה אתם מוותרים ביציאה לשליחות?
"דרור מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית, ואנחנו בעצם שמים את הקריירה שלו על "הולד". כשנחזור לארץ הוא יצטרך להשלים את ההתמחות כשרוב המתמחים בגילו יהיו כבר בשיא הקריירה שלהם.
דבר חשוב נוסף זה החגים עם המשפחה ועל רגעים של יחד איתם, ובגלל ששנינו אנשים מאוד משפחתיים זה יהיה מאתגר".
השליחות היא מטרה שרציתם להגשים או משהו שהגיע באקראי?
"השליחות היא לגמרי מטרה שסימנו מראש. עוד לפני שהתחתנו אמרנו שזה משהו שאנחנו רוצים לעשות, ובשנתיים האחרונות עברנו הכשרות והכנות לקראתה".
מה החששות ומה התקוות?
"חוששים מהקור! שמענו שהחורף במונטריאול יכול להגיע ל־30° ואנחנו לא אנשים של קור! אבל בנימה יותר רצינית, חלק גדול מהחששות קשור לילדים – להסתגלות שלהם שם ושוב כאן, כשנחזור; למרחק מהמשפחה וגם לכך שכילדי שליחים הם גם בעצם הופכים לשליחים קצת בעל כורחם ונגררים איתנו לכל מיני אירועים ושבתונים.
אנחנו מקווים שנצליח להיות משמעותיים בשליחות, ליצור קשרים משמעותיים עם הקהילה ולהביא את הסיפור של ישראל למונטריאול. וכמובן שגם לנו כמשפחה זו תהיה חוויה והרפתקה משמעותית ומהנה".
מה הייתם רוצים לשמוע מהשליחים שחזרו, ומה אתם רוצים לשאול אותם?
"ישבנו עם השליחים שחזרו, והם עזרו לנו מאוד בהכנה לקראת מה שמצפה לנו. הם עשו עבודה מדהימה בפיתוח של בני עקיבא מונטריאול ואנחנו מקווים שנצליח להיכנס לנעליהם הגדולות כראוי".
משפחת לזר | חזרו משליחות במילאנו מטעם בני עקיבא העולמית אוריה (35), דבורה (34), אשל (7(, דרור (5), נעמי וכרמל (2)
למה בחרתם לצאת לשליחות?
"היציאה לשליחות במילאנו הגיעה אחרי שנים שהחלום היה ברקע. עם שני ילדים ורגע לפני ששקענו סופית במסגרות העבודה בארץ, הבנו שכנראה זו הזדמנות כמעט אחרונה להגשים את החלום".
מה יש בשליחות מבחינתכם, שלא הייתם מקבלים במקומות אחרים?
"סקרן אותנו מאוד להכיר ולהתחבר לקהילה יהודית מקרוב, להיות חוליה מקשרת בינה לבין הארץ והעם היושב בה. מעבר לכך השתוקקנו לחוויה משמעותית משותפת כזוג ומשפחה".
איך השליחות השפיעה על המשפחה?
אין ספק שזו המתנה הכי גדולה שקיבלנו בזכות השליחות. חוקי המשחק הרגילים בבית התרעננו. איזה דבר יפה זה לתת לילדים לעזור לנו עם האיטלקית כשנתקענו. כמה טוב זה עושה לביטחון העצמי שלהם לראות שאנחנו מתמודדים כמותם עם קשיים ומוצאים את העוצמות והכלים להתקדם".
על מה ויתרתם כשיצאתם לשליחות?
"הרדאר להבין מה עובר על היקרים לנו פעל בתדרים גבוהים. כל השליחות 'בדקנו את הדופק' של הילדים, ושלנו. כשאין משפחה או חברים טובים באזור, שאפשר לקפוץ אליהם רגע כדי להתאוורר, לעבד או לשקף משהו שעובר על הילדים, נדרשנו להיות זה למען זה ועבור הילדים בעצימות גבוהה, מה שקירב בינינו מאוד, חשף אותנו לחולשות וגם לעוצמות בכל אחד ועשה לנו 'קפיצת הדרך' בשיעורים חשובים מאוד בזוגיות ובהורות".
מה היו האתגרים שליוו אתכם בשליחות?
"ציפינו לאתגרים אך דבר לא הכין אותנו ללידת תאומים ולמגפה שהכתה בעוצמה. ההתמודדות המשותפת כתף אל כתף עם אנשי הקהילה חיזקה עוד יותר את הקשרים איתם והפכה את הפרידה מהם לקשה משציפינו. אנחנו מקווים עכשיו ליהנות משגרה 'משעממת' בארץ אבל בטוחים ששתלנו את 'השיגעון' לעם ישראל אצל ילדינו ועוד ניסע לבקר את הנכדים בקהילות יהודיות בעולם…"
