חודש אלול גורם לי להתגעגע. כשהייתי בישיבה התגעגעתי לצופים, כשהייתי בצבא התגעגעתי לישיבה וכשהייתי אחרי צבא התגעגעתי לצבא. ככה זה עובד. אולי הלחות הקרירה שמתגנבת מהשפלה ומקילה על עומס החום מעוררת את התחושה הזאת, כמו שלימד אותנו הרב ביגמן. אולי זו המסורת המוטמעת בנו ואולי פשוט התחלת השנה החדשה מאפשרת לנו נקודת מבט נוסטלגית על השלבים הקודמים בחיים שלנו. אבל השנה אלול מבחינתי היה ניטרלי כמעט לחלוטין.
את תחילת החודש העברתי עוד בפרו, ושצף האירועים לא אפשר לי להתרפק על העבר בנוסטלגיות. מה גם שלא הרגשתי בה שום צורך. סף הגירוי והחוויה שלי היה גבוה ממילא. אטרקציה רדפה אטרקציה, מה לי ולגעגוע, מה לי ולהסתכל אחורה? היה לי כל כך טוב בחודשים האחרונים. הרגשתי שלווה ושקט ואושר פנימי שבשנים האחרונות היו מבליחים רק בהפוגות.
ולא רק אלול לבדו. את ראש השנה אני עתיד לעשות בארץ יחד עם המשפחה. הגעגוע שנשמר אצלי עבורם מתפוגג כשאני חושב על החזרה לארץ. חברה טובה שלי שני אמרה לי שיש בחזרה סוג של הודאה בתבוסה. כשנוסעים, היא אמרה, התחושה היא של ניצחון. הצלחתי לצאת מכאן, אני לא אהיה שבוי ברצף החיים של עבודה ולימודים. אני נוסע רחוק ולא מתכוון לחזור. וזה באמת כך. מה לי ולראש השנה? מה לי ולישיבה בשטעטל היהודי בארץ ישראל כשהעולם כל כך גדול?
בימים האחרונים אני רואה בטוויטר – שכבר כמעט זנחתי לגמרי – כל מיני סלבס ואנשי תקשורת מעלים תמונות מסליחות ראשונות של אשכנזים ומסליחות ממש לא ראשונות של ספרדים. פעם הייתי מתרגש מכאלה ציוצים. "איזה יופי", הייתי אומר לעצמי, "סוף־סוף משהו שהוא לא רעל טהור". ועכשיו אני ניטרלי לגמרי. זה לא מכעיס אותי, פשוט הפרסומים האלה לא מעבירים בי לא רגש ולא רעד, ולא סלידה ולא אמפתיה. אני פשוט מרגיש רחוק מכל זה. במשך חודשים אני עסוק ביעד הבא ובנוף שעובר דרך זגוגיות המשקפיים שלי, למה שאהיה עסוק פתאום בשאלות של תשובה, ושל שנה חדשה ושל התחלות חדשות ושל החלטות חדשות ושל חשבון נפש ושל תפוחים בדבש? למה לא להמשיך לטייל?
בשבוע האחרון שלי לטיול עם הירשמן, הוא רק חיכה לחזור לארץ. הוא מרגיש קשר חזק מאוד ליוני, למשפחה לחברים, לתל־אביב שהוא כל כך אוהב. לצערו הרב הוא חטף קורונה בזמן שאני כבר הייתי בניו־יורק, וכך נגזר עליו להתבודד בפרו עד למתן תשובה שלילית. בכל התקופה הזאת הוא רק דיבר איתי על כמה הוא מרגיש טוב בארץ. "מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור", היה מצטט באוזניי. ואני מרגיש בדיוק להפך. מה טוב לנדוד וזהו. איזה סבבה זה לנסוע ולא להיות ולא להתמודד עם כל מה שצריך להתמודד, עם התסכולים והקיבעונות שלנו והלימודים שבפתח ועם כסף ומשפחה ומחשבות ורווקות מאוחרת לא עלינו כמו שאומרים במגזר. במסע כל כך ארוך אין קיבעון, כי שום דבר לא יציב ותמיד צריך להמציא את עצמך מחדש בהתאם למצב ובהתאם להפתעות בלתי מתוכננות.
תפילה לדרך
אם כבר מדברים על אלול ועל קיבעון, נראה לי שהדבר המשמעותי ביותר שמגביל אותנו בחיים זה התקיעות – חוסר היכולת שלנו לדמיין מציאות אחרת, מציאות שחורגת מהסיטואציה הדפוקה או הלא מספקת שאנחנו נמצאים בה. כשאנחנו מקובעים אנחנו נוברים בסיטואציה שלנו וחושבים כמה רע לנו או כמה המצב בלתי ניתן לשינוי, ואז אנחנו פשוט לא יוצאים. ובראש השנה ובאלול, כך נדמה לי, יש אפשרות של חידוש ושל יציאה מהמצב הזה. על זה אנחנו מתפללים, את זה אנחנו מבקשים ולזה אנחנו מייחלים. החזרה בתשובה שלנו או אמירת הסליחות הן גם תפילה לשנה שתוכל להזיז את הלוחות הטקטוניים שלנו וכך לשחרר אותנו.
בשבת האחרונה שלי בניו־יורק התארחתי עם יונה שבא ממונטנה לביקור מולדת בעיר, אצל בחור שלמד שנה מעלינו בישיבה, ששמו אדם. הוא גר כעת בלוד אבל גם הוא בא לביקור מולדת אצל ההורים. השיחה בסעודה הייתה מרתקת ונעה בין עיתונות לסופרים ישראלים, לאמריקאים ולפוסט טראומה של דור שלישי – בהתאם לעיסוקיהם של ההורים. כשחזרנו מבית הכנסת באפר־ווסט סייד, הרחובות היו ריקים פרט לקבוצות קטנות של יהודים שבירכו זה את זה בגוט שאבעס. יהודים עם חליפות מוצרות וכובעים, נשים בשמלות יקרות, חסיד אחד בשטריימל ויהודים היפים שחזרו מקרליבך. מזג האוויר שהיה דוחה ורטוב התהפך באחת לקריר ונעים, והרחובות נראו לי פתאום בבואה של ירושלים בערב ראש השנה. לרגע הייתה לי השלמה עם העובדה שאת החגים אעשה שוב בירושלים. לרגע הבנתי שאין צורך לברוח.
