רבות נכתב על הדומה והשונה בין כתיבת היסטוריה לכתיבה בדיונית. בבדיון ידועה המנטרה המכוננת שצריך "להראות ולא לספר" ( (Showing not Telling, כלומר לתת לאירועים להכתיב ולדמויות להתנהל, ולהימנע ככל האפשר מסיכומים ותובנות ביקורתיות תוך כדי תנועה. הסיפור הוא הגיבור. אך בכל הנוגע לכתיבת היסטוריה, מדובר בהנחת עבודה מעט בעייתית.
מחלקות להיסטוריה ברחבי העולם מלאות בפלפולים שהעלו עובש על אודות השאלה מהי בכלל היסטוריה, איך צריך לכתוב אותה, והאם היא מוחשית ואובייקטיבית או בדיון מוחלט התלוי בנסיבות, ברצונות ובמניפולציות של מי שכותב אותה. כלומר, גם להיסטוריה יש "סגנונות כתיבה", אסכולות, גישות וז'אנרים. גם היסטוריה צריך לדעת לכתוב כמו שצריך.
סיימון שאמה הוא היסטוריון מוערך, שמאחוריו מספר דו־ספרתי של ספרים ומאות מאמרים, והוא מעין דיוויד אטנבורו של התחום, עם תוכנית קלאסית ב־BBC. הכרך השני של הפרויקט שלו, "הסיפור של היהודים", שראה אור לא מכבר בעברית, מתאר את תקופת ימי הביניים, עד ראשית הציונות ותחילת העליות לארץ ישראל בסוף המאה ה־19. זאת לאחר שהכרך הראשון תיאר את ההיסטוריה היהודית מראשיתה ועד סוף המאה ה־15, והכרך השלישי עתיד לתאר את המשך השתלשלות סיפורי היהודים מאותה נקודה, בואכה המאה העשרים ועד ימינו. חשוב לציין כי לפני הקריאה בכרך הנוכחי, הכרחי לקרוא את החלק הראשון. החלק השני איננו מתחיל כספר בפני עצמו, אלא כמו הקלטה שמישהו הפעיל מחדש בדיוק במקום שבו הסתיימה בלילה הקודם.
מדובר בהחלט בפרויקט מרשים, כפי שהוא גם יומרני. במקום להתמקד בסוגיה אחת, בתקופה אחת, אפילו באדם אחד – שאמה נכנס לפוזיציה של מספר כל־יודע בעל יכולת זיכרון פנומנלית, המשוטט על פני הפרטים הבלתי נגמרים של תולדות היהודים. משימה אלמנטרית לכאורה מצד אחד, אבל מאידך – בלתי אפשרית. אלא שגם אם אפשר לכלוא את הסיפור היהודי במסגרת טקסטואלית אחת, רחבת יריעה ככל שתהא, השאלה העיקרית היא איך לעשות זאת.
כולם סובייקטיביים
יחד עם היסטוריונים כקרלו גינצבורג ונטלי זימון דייוויס, שאמה נחשב לאחד ממייצגי אסכולת "ההיסטוריה התרבותית החדשה", שהתפתחה בשנות השבעים. אסכולה זו מתמקדת בסיפור ההיסטורי מנקודות מבט אנתרופולוגיות שלא נחקרו לדידם מספיק, כגון משפחה, יחסים בין המינים, שפה ועוד. לפיכך הוא מטמיע עצמו בנקודת המבט של "פשוטי העם", באמצעות מציאת דימויים של בני התקופה המתוארת, ופחות במסמכים ובהיסטוריה קלאסית מאז'ורית המסופרת מנקודת מבטם של "המנצחים". כלומר המלכים, המצביאים, אנשי הדת והממסד.
לא פעם הואשם שאמה בסובייקטיביות ופופוליזם, אבל אלו האשמות משונות; כשמדובר בכתיבת היסטוריה, המאפיינים הללו דווקא יכולים להתגלות כחיוביים. ראשית, כבר מזמן היסטוריונים התפכחו מאשליית האובייקטיביות והודו בכך שכולם סובייקטיביים אינהרנטית. ו"פופוליזם" היא מילה שתמיד ישתמשו בה כדי לתאר את התיווך בין המחקר הקשיח, האקדמי, לבין הנגשתו, אם בסדרת טלוויזיה ואם בספרי עיון רכים.
דא עקא, עם כל כישרונותיו של שאמה, כתיבה דרמטית אינה אחת מהן, מה שהופך את קריאת הספר לחוויה לא פשוטה, לרוב מייגעת. גם בתוך האסכולה הספציפית של "ההיסטוריה התרבותית החדשה" ישנם סגנונות, ושאמה מתאפיין כמי שנוטה לצוף, ולפעמים לטבוע בחומר, משום שהוא נטול עוגן, עיוור בלב ים בלי מגדלור. הוא נוטה לסכסך בין עיקר וטפל, לזרות פרטים בכל רגע, לא לדעת מתי לעצור, לנתח, לבקר, לכנס בתוך קונטקסט רחב, ופשוט לספר את הסיפור, כמו בדיון.
מעניין להזכיר בהקשר זה דוגמה הפוכה – יובל נח הררי. בנפרד מהביקורת המהותית על ספריו, כתיבתו של הררי סוחפת יותר. הוא תמיד נוטה להתכנס לתובנות, לחפש את המשמעות הגדולה, את המהות. הפרטים תמיד ישרתו אותה, בין אם היא פוליטית או אידיאולוגית. אצל שאמה זה הפוך: הסיפור והפרטים הם החזית. המשמעויות הן בעורף, והן מעטות מאוד. האנשים הם החשובים ולא התהליכים. וכשהוא כבר עוצר כדי לנשום, להתבונן ולמסגר, בדרך כלל הערותיו הן די אלמנטריות, מובנות מאליהן, לא מרעישות לרגע. כמו למשל "אם יש לתולדות עם ישראל איזו משמעות אצילית החורגת מתיאור העובדות כהווייתן, הרי המשמעות הזו היא בוודאי הגירוש: קיטוע ונדודים" (עמ' 121).
יהודים נדירים
יש משהו בפרויקט המקיף הזה ששב ומציף לתודעה אנקדוטות עורפיות של התרבות היהודית. על פי רוב, צרכנו את ההיסטוריה התרבותית הזו באמצעות הנרטיבים הגדולים, ודרך תקופות מובחנות ואירועים מכוננים כמו חורבן בית ראשון, האנטישמיות האירופית, השואה, הציונות וכיו"ב. שאמה מביא דווקא את הסיפורים המינוריים, את האנשים שלא היו מנהיגים דגולים שהשפיעו על מצב היהודים, אבל כן היו אנשים נדירים בעלי יכולות וכישרונות, בעיקר בתחום התרבותי, ושבמובן מה אולי כן השפיעו על תנועת המטוטלת הגדולה. אלא שגם אם כך הדבר, הוא לא מתכנס לתובנה ולא מחבר את הנקודות הללו.
אחד הסיפורים המרתקים הוא סיפורו של דוד הראובני, בן המאה ה־16, יהודי תמהוני שקדחת המשיחיות פשתה בו ויצא למסע מגלומני בקרב חצרות המלוכה האירופיות. "ויש מחזק את ליבם, כי הם מאמינים בי אמונה שלמה, כמו שהאמינו ישראל במשה רבנו עליו השלום. ואני אומר להם בכל מקום אשר נגיע בו כי אני בן המלך שלמה, ולא באתי לכם לא באות ולא במופת ולא בדרך קבלה, כי אם בעל מלחמה אני מנעורי ועד עתה, ובאתי לעזור ולעזרת המלך ועזרתכם, ונראה איך תהיה הדרך אשר השם ידריכני בה אל ארץ ישראל" (34). לא ברור אם תמימות או טיפשות הביאה אותו להאמין כי יוכל לכרות ברית עם שליטים נוצרים באירופה כדי להילחם במוסלמים ולכבוש את ארץ ישראל, בלי ממש צבא או ממון. כך או כך, הראובני היה אפיזודה חולפת ומרתקת, והוא סיים את חייו באופן צפוי תחת מאכלת האינקוויזיציה.
דוגמה מאלפת נוספת היא סיפורו של דניאל מנדוזה, אלוף אנגליה באגרוף במשך שלוש שנים בסוף המאה ה־18, זאת אף שהיה נחות מבחינה פיזית. הוא שקל כ־70 ק"ג, והתמודד בזירה כנגד ענקים במשקל 100 ק"ג. בכל פעם שעלה לזירה היה זה כמו דוד שיוצא נגד גוליית. כך מרפרף שאמה על פני יהודים מוכשרים כאלה ואחרים, כמו דונה גרציה נשיא (אשת עסקים מופלאה מהמאה ה־16), משה מנדלסון, המלחין סלמונה רוסי, ממציא שפת הסימנים רודריג פרר ועוד, ובכולם הוא טובע בפרטים.
הנה עוד הבחנה בין סופר להיסטוריון: סופר יכול בפסקה אחת להרטיט, להבהיר ולהמחיש ממד מסוים של דמות כזו או אחרת; היסטוריון כמו שאמה יכול לכתוב עליה עשרות עמודים, אפילו מאות, מלאים בפרטים טפלים, כאילו בלע תוכי, לתאר אותן ממעוף אותו התוכי בחייכנות סלחנית, אבל לרגע לא להתקרב להבנה עמוקה שלהן. לא הבנה ספרותית, לא הבנה מהותית ולא הבנה נפשית.
הרצל בהר הזיתים
פרספקטיבה היסטורית אמורה לתעדף את חשיבותם של פרטים ושל אמירות. משונה למשל להתעכב יותר מדי על מכתמים כמו זה של שמואל אושקי, שכתב ב־1553, בספרו "ניחומים על תלאות ישראל", כי "לב האסון שלנו, הגלות שלנו, העונש שהושת עלינו לנדוד בעולם באימה ובחרדה, הוא בעצם ברכה בתחפושת, שהרי כשפיזר אתכם בין העמים הוא מנע מהעולם לחסל אתכם; כי אם ממלכה אחת קמה עליכם לכלותכם באירופה, ממלכה אחרת באסיה משאירה אתכם בחיים" (84). לכתוב אבחנה כזאת, אינטליגנטית כשלעצמה, כנראה היה אפשר רק עד המאה ה־20. ככל שהיא מצמררת ואירונית כך היא גם חסרת חשיבות. וכאלה כאמור יש תועפות.
עם זאת, יהיה מעניין ביותר לקרוא את הכרך השלישי. לא בכדי סיים שאמה כרך זה בביקור של הרצל בהר הזיתים בירושלים. "בבת אחת קם ועמד לנגד עיניו כל מה שצריך לעשות. העיר הקדומה תנוקה מתנועת כלי הרכב, מן הרוכלים מאחזי העיניים, מן הלכלוך והמחלות… איש לא יהיה שליט, אבל בכולם יטפלו וכל המקומות הקדושים יטופחו. זו תהיה ירושלים של מפגש מלכד לבני כל הדתות וגם לחסרי הדת. אבל לצידה, מחוץ לחומות הגיר, היהודים יבנו עיר חדשה לגמרי… אם רק תרצו בכך, לא יהיה זה חלום" (798).
יש משהו בסיום הזה שהוא עוצר נשימה. על כל מה שיקרה לאחר מכן כבר נכתבו ופורסמו תילי תילים של כתבים. בניגוד לתקופות קדומות יותר, שבהן שאמה יכול היה להתפלש כילד בארגז החול של הזוטות, לגלות את הבלתי ידוע, את הנשכח, ולנסות להפיח בו חיים, נראה שכאן יהיה חייב לנחות מהר. כפי שהרצל נחת.
הסיפור של היהודים
חלק שני; להשתייך: 1900־1492
סיימון שאמה
מאנגלית: אביעד שטיר
ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2021, 920 עמ'
