היינריך מנדלסון, צעיר יהודי מגרמניה, מתחבא באמסטרדם במקום מסתור זעיר שבנתה עבורו במיוחד משפחתה של חברתו ההולנדית מארטי דה־יונג, ושם הוא ממתין חסר ישע ליום שבו הנאצים יתפסו ויהרגו אותו. ציפייתו של מנדלסון לבואם של הנאצים הזכירה לי במקצת את זו של המתאגרף השוודי אולה אנדרסן ב"הרוצחים" – סיפורו הידוע של ארנסט המינגוויי – הממתין בהשלמה לרוצחים שיבואו לחסלו.
ניצן ויסמן כתב רומן עב־כרס, העוסק במתח שבין הציפייה של מנדלסון למה שהוא רואה כמוות ודאי, ובין ניסיונותיה של חברתו לעודד אותו שלא ייפול ברוחו. האמריקאים כבר נכנסו למלחמה, והיא מבקשת ממנו "שיתאזר בסבלנות", אבל בעיניו סבלנות היא רק סוג של "מוות איטי" (עמ' 124). "חמישים דרכים למות, שלו איטית במיוחד" (193), הוא כותב ביומנו, ואומר למארטי: "אולי באמת יותר טוב שה'מופים' (כינוי לנאצים) יהרגו אותי" (514).
היומן שכותב היינריך במחבוא עשוי להזכיר לקוראים במשהו את היומן של אנה פרנק. ההשוואה אינה מקרית ואף מתבקשת: מדובר ביומן שנכתב במסתרים, הימים ימי מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי, והפחד מפני מלשינים גדול. והעיקר, העלילה מתרחשת באמסטרדם, העיר שכונתה בעגה היהודית "המוקום", המקום. "במשך מאות שנים של רדיפות ברחבי אירופה הייתה אמסטרדם עבור היהודים לא סתם 'מקום', אלא המקום… ובמשך הזמן, מתוך אחווה… החלו גם אזרחי אמסטרדם הלא יהודים לקרוא לעירם המוקום. ונדרש רוע יוצא דופן להפוך את המוקום של כולנו לתופת שהוא עכשיו" (194).
אולם למעט כמה מהניואנסים הללו, מדובר בסיפור שונה לחלוטין. אצל ויסמן, היומן של היינריך הוא רק מוטיב אחד בעלילה עשירה ומורכבת, העוסקת בנושאים מגוונים: סיפור של פליטות ושואה מחד גיסא ואהבה מאידך גיסא; תיאור אותנטי ומשכנע מאוד של החיים היהודיים והחיים בהולנד בצל הכיבוש הנאצי; ובנוסף, דיון חשוב בשאלה עד כמה העם ההולנדי עצמו, לפחות בחלקו, שיתף פעולה עם הנאצים, ואפילו עד כמה גם מקצת מהיהודים עשו זאת.
צריך ללמוד מהפלדה
גיבורי הרומן, הכולל 17 פרקים, הם שלושה צעירים: הולנדית אחת (מארטי דה־יונג) ושני יהודים (היינריך מנדלסון וזיגי פפרמן), שהעלילה מסופרת בקולותיהם, אבל יש בו גיבורי־משנה נוספים. הרומן מתרחש ברובו במשך כמעט תשעה חודשים, בין השנים 1942 ל־1943, עם קפיצות בזמן לתקופות אחרות. היינריך מנדלסון נמלט מלייפציג והגיע לאמסטרדם. הוא חולם ללמוד ספרות באוניברסיטת ליידן, ושואף להפוך לסופר כמו כמה מהיוצרים הנערצים עליו – דנטה, פסקל ופרוסט.
בלילו הראשון באמסטרדם, רטוב מגשם ורועד מצינה, בעודו מחפש מקום לינה, הוא מגיע באקראי למסעדה בשם "המלח הזקן". המסעדה פורחת גם בימי הכיבוש, משמשת מקום מפגש בין נאצים וגורמים מקומיים, בחלקם מפוקפקים, ומציעה לאורחיה שירותים מוצנעים נוספים. בעלי המסעדה, תיאו ואשתו, אינם חובבי גרמנים כלל, ובטח שלא האחיינית מארטי, צעירה הולנדית נאה הלומדת בקונסרבטוריון למוסיקה וחולמת להיות זמרת אופרה. בשעות הפנאי שלה היא משמשת כמלצרית במסעדה של דודיה, שאחד מלקוחותיה הוא קצין נאצי בשם דיטר, שספק מחזר אחריה ספק רואה בה בת שיח בנושאי ספרות, אמנות ומוזיקה. דיטר מספר לה שהוא הממונה על איסוף החפצים והעיזבונות של יהודים, "ואל מול העושר הבלתי נתפס הזה, אי אפשר להאשים אותי שלפעמים אני מרגיש כמו אותו הנזל רעב, האובד ביער עם גרטל, שמגיע לפתע לבית שקירותיו עוגות וממתקים וחלונותיו שוקולד…" (29).
מארטי היא גם זו המקבלת את פניו של הפליט היהודי ומתאהבת בו. מארטי מתנגדת לנאצים כמו אביה, מנהיג פועלים וקומוניסט, שנשלח כעובד כפייה למספנות בגרמניה, והטיף לה ש"צריך ללמוד מהפלדה כיצד להתכופף בלי להישבר" (26). את התפיסה הזו היא מנסה ליישם בימי הכיבוש. האב גירש מהבית את בנו טוני, אחיה של מארטי, מכיוון שבחר לשמש כקצין משטרה והפך למשתף פעולה עם הנאצים.
מארטי הרומנטית מסדרת להיינריך עבודה כעוזר טבח במסעדה השייכת לדודיה, ומקווה שלסיפור האהבה שלהם, הנמשך ארבע שנים, יהיה סוף טוב. אלא שהנאצים פותחים במסע הציד שלהם אחר היהודים, וגם היינריך נדרש להתייצב ב־15 ביולי 1942 לרישום לקראת הגירוש הצפוי. מארטי אינה רוצה לאבד אותו, ומפצירה בדודה תיאו שיסייע לו למצוא מקום מקלט. תיאו בונה לו כוך נסתר וזעיר בתוך המשרד שלו, מתחת לאף של כולם, בתקווה ששתי הפקידות הוותיקות שלו, המכונות "הציפורים הזקנות", לא יפצו את פיהן וילשינו.
כסף תמורת יהודים
התנאים בצינוק הזמני שבו מסתתר היינריך אינם כה גרועים לעומת מרתפים ומקומות מסתור אחרים שבהם ניסו יהודים להתחבא בימי השואה. פעמים אחדות בשבוע מארטי באה לבקרו, מציידת אותו במרקים טעימים ומרעיפה עליו מאהבתה, אך מפצירה בו שייזהר. "מי ששומר על הכללים… הכללים ישמרו עליו", היא מייעצת לו, ומאמינה לתומה ש"גם אם יעצרו את כולם, עדיין אהובה יהיה האחד שיינצל".
עם כל הערכתו למאמציה של אהובתו להצילו, היינריך מתקשה להמשיך לחיות במסתור. הוא סובל מקלאוסטרופוביה, וחש בעצמותיו שקיצו קרוב מתמיד. את המחבוא הוא מגדיר כ"ארון מתים", ואת עצמו כ"אונדרדאוקר", צולל, "נרדף שיורד אל מתחת לפני המים… המת־החי" (50). "אלה הם החיים בצוללת", הוא כותב ביומנו, "שאסור להזיז בהם כיסא, ואסור לפתוח חלון, אסור להסיט וילון, ואסור להפיל דבר, ואסור לבכות, וגם לא לצחוק" (88).
הרדיפות אחר היהודים מחריפות. מארטי עדה לא פעם למחזות שבהם הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם מקרב ההולנדים צדים בלילות יהודים שמתחבאים מפניהם, והיא חוששת, כמובן, גם לגורלו של היינריך. בכל פעם שהיא באה לבקרו, היא מתפללת שפשוט יהיה שם. באחת הסצנות ברומן, המתרחשת באישון לילה, היא רואה כיצד המשטרה לוכדת חמישה בני משפחה אחת, שהתחבאו כולם בחדר אחד בדירת שכנתה, הגברת דן־בוש. השכנה קיבלה בצע כסף בעבור שירותיה, וכשנגמר למתחבאים הממון היא מאסה בהם והסגירה אותם. דן־בוש מספרת לקטינקה, אמה של מארטי, שהבלשים דרשו ממנה להסגיר יהודים אחדים לשלטונות, אחרת גם היא תישלח למחנה עבודה בפולין. היא מפצירה בה שתסגיר לאוזניה בסודי סודות שמות של יהודים מסתתרים, אך קטינקה מסתייגת מכך. "איזו אישה איומה", מתקצפת מארטי בצאתה מביתם, אך אמה סלחנית יותר: "לא לנו לשפוט אנשים בחולשתם".
כדי להעסיק את עצמו שלא תיטרף דעתו, היינריך קורא ספרים, ומתרגם את "התופת" מתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה, בחירה המייצרת השוואות מתבקשות בראשו בין זו של דנטה לתופת של המלחמה. הוא שואל את עצמו "את מי מעניין התופת של דנטה כשהחיים עצמם הפכו לתופת… שלא לדבר על התופת הקטן שלי" (196).
מתאו הקטן כותב היינריך וידויים, כמו אוגוסטינוס מתאו הזעיר, וידויים המשופעים בהרהורים פילוסופיים על מצבו של האדם בכלל ועל מצבו של הצולל בפרט. בנוסף הוא כותב גם חיבור פרוזאי בשם "תמונות מחייו הקצרים של היינריך מ'". עיסוקיו מצליחים להסיח לרגע את דעתו, אך שוב ושוב הוא נתקף במרה שחורה ומשוכנע שמבקשי נפשו יגיעו בכל רגע. הוא מרגיש שהוא הולך ומשתגע, ומחשבות אובדניות פוקדות אותו. עלילת הרומן, המסתעפת לכיוונים שונים, שומרת על מתח עד לסיום באשר לשאלה מה יעלה בגורלו, והאם מארטי אכן תצליח במשימתה להצילו מעצמו ומהנאצים.
להביס את הנאצים באגרוף
העלילה המקבילה ברומן עוסקת בסיפורו של פליט אחר מגרמניה, זיגי פפרמן, שהוא מבחינות רבות היפוכו הגמור של היינריך. בניגוד אליו, זיגי, שהתחשל באגרוף ובקטטות רחוב, הוא צעיר תחבולן הנחוש לשרוד בכל מחיר. הוא מנסה להיחלץ בכל דרך מהתיאטרון היהודי באמסטרדם – נקודת האיסוף שאליה מובאים בהמוניהם היהודים המיועדים לגירוש למחנות ההשמדה, ושכעת מתרחש בו מחזה אכזרי במיוחד. זיגי, שהובא לשם אף הוא אחרי שנתפס בידי שני ציידים הולנדים אלימים ששברו את צלעותיו ופחסו את אפו, מנחם את עצמו ש"כל עוד אתה על הרגליים… הקרב נמשך והניצחון אפשרי" (139). הוא חולם להביס בקרב אגרוף את הנאצים, כפי שג'ו לואיס הביס ב־1938 בקרב האגרוף המפורסם את מקס שמרלינג, חביבו של הפיהרר.
פרקים אלה ברומן שונים ברוחם ובכתיבתם מהפרקים העוסקים בהיינריך, ששורה עליהם רוח מהורהרת ופילוסופית. סיפורו של זיגי אינו קשור לכאורה לסיפורם של מארטי והיינריך, ורק בתום הרומן יתברר שגורלותיהם קשורים זה לזה.
"מקום" הוא רומן קלסטרופובי מאתגר ומעורר מחשבה, המצליח להעביר לקורא תחושת מחנק ואימה. ויסמן שולט בחומרי הסיפור והתקופה, וניכר שכתיבתו מבוססת על ידע מעמיק. זהו ספר בעל אוריינטציה פילוסופית, העוסק בשאלות קיומיות על חיים ומוות וכל מה שביניהם, בוחן מושגי יסוד כמו מקום, מרחב וזמן, ועוסק בבחינת הטוב והרע מעיניהם של הגיבורים, המצטטים מאמירותיהם של פילוסופים מפורסמים. זהו רומן אפי רחב יריעה מהזן הישן והטוב. ניכר שוויסמן חושב וכותב כמו הקלסיקונים של פעם.
עם זאת, הרומן העשיר בתוכן סובל גם מכמה מגרעות. אם לא די בכך שהספר ארכני, הוא סובל מחזרות לא מעטות, חלקן בהחלט מוגזמות, שמוטב היה להימנע מהן. לא פעם סצנות המופיעות בפרקים של מארטי חוזרות על עצמן גם בפרקים של היינריך וחוזר חלילה, וגם ב"תמונות" שכותב היינריך יש חזרות רבות על היומן שהוא עצמו כתב. גם הפרקים של זיגי, שהם לכאורה עצמאיים, סובלים מחזרות פנימיות.
אילו החזרות הללו היו נמנעות והספר היה קצר יותר, היינו עשויים לקבל את אחד הרומנים המשמעותיים ביותר שקראתי בספרות המקור בשנים האחרונות. גם כך מדובר ברומן חשוב ומומלץ לקריאה, המציג סופר שראוי בהחלט להכיר, בתקווה שדור הקוראים קצר הרוח של ימינו יסגל לעצמו אורך נשימה מספיק הנחוץ לקריאתו.
מקום
ניצן ויסמן
כנרקת זמורה, 2021,
560 עמ'
