תעשו מקום לנשים שאינן אימהות

אין לי ילדים. הנה, הנחתי את זה כאן.

אני דודה למופת, אפילו דודה־רבתא, אחות נהדרת, ילדה מסורה וחברה נאמנה. אבל אני לא אמא.

לפני כמה שנים בפגישת מחזור ביקשו שכל אחת תספר על עצמה. הראשונה התחילה: "אני אמא לארבעה ילדים, הגדולה בת והיא ב… השני בן והוא כבר.. הבאה בתור המשיכה אותו הדבר: יש לי חמישה ילדים. הבכור כבר… השנייה ב… והשביעית…"

התלבטתי מה לומר כשיגיע הסבב אליי. ואז חייכתי ואמרתי שאני עוד רוצה לבקר ביפן וללמוד ערבית. צחקו, רציתי לבכות. ברשימת השמאות שעשינו באותו ערב, אלו היו חלק מהפריטים שלי שבין השאר מגדירים אותי איפשהו ברצף החיים, בלי המובן מאליו של אני במאית ותסריטאית, יוצרת תוכן ומרצה לקולנוע בכל מיני פינות על הגלובוס. ואז הסבב שהמשיך אחריי נמשך פתאום להרגלים ולחלומות שעוד לא מומשו.

בתור נערה, התוכנית שלי לחיים הייתה סדורה: אני אעבוד בטלוויזיה ויהיו לי ארבעה ילדים, בדמיוני היו להם שמות ופנים ואפילו בגדים. נורמן רוקוול לא היה מיטיב לצייר את אותה האידיליה ששרטטנו, אני וחברותיי, באותן שנים. אבל החיים החליטו אחרת ומצאתי את עצמי מערערת על הסדר החברתי הזה שאנחנו אמורות להיות אפויות בתוכו כמו עוגיות בתבנית סיליקון. לא התכוונתי, ככה התגלגלו החיים.

מההרצאה שנתתי בים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם, ועד מרומי האנאפורנה בנפאל, אחת השאלות הראשונות שאני נשאלת היא בני כמה הילדים שלי. אפילו ראג', הפורטר־סבל המסור בגבהי ההימלאיה התעקש לקרוא לי כל הדרך "Mom" ואמרתי לו שאין צורך, אבל הוא התעקש שכך הוא מכבד אותי. ויתרתי ונצבטתי מכל קריאה כזו בהרים.

מרגע יציאתנו לעולם שואלים אותנו שאלות לפי סדר: בתיכון אם יש חבר, אחר כך מתי מתחתנים ואז מה עם ילדים בצירוף מבט בוחן לבטן, ומתי לילדים כבר תהיה חברה ומתי היא־הם־הן יתחתנו? העולם עוסק במצבך הביולוגי־רגשי־משפחתי־פסיכולוגי ומגיע למסקנה אחת. את אנוכית אם את עושה ילדים לבד, ואנוכית אם את לא עושה בכלל. חברה לקחה אותי כמעט בכוח לרופאה פרטית מפורסמת שדנה איתי על האופציות בענייני ילודה שעומדות בפניי, איזה מתַקשר אומר לי שאני נענשת בחיים הללו כי לא הבאתי ילדים לעולם. בתקופות של פיגועים היינו אנחנו, החברות־ללא, משביעות זו את זו שאם מישהי מאיתנו תמות, חלילה, שלא יכתבו בעיתון את הגיל שלנו ושלא יעזו לכתוב במודעת האבל "יושבים עליה שבעה הוריה, אחייניותיה ואחייניה".

יומיים בשנה אני מתרחקת מהרשתות החברתיות ויוצאת עם חברים לטיול: באחד בספטמבר ובפורים. הקרובים אליי יודעים שאני לא אוהבת את הימים האלו, עם שלל הילקוטים והתחפושות.

הדור שלי חי בתוך מציאות מתהווה שלא הייתה בעבר והיא האפשרות ליצור משפחות אחרות, אבל בתווך קיימת קבוצה גדולה מאוד של נשים וגברים נטולי־ילדים לא מתוך אידיאולוגיה אל־הורית של הימנעות מהבאת ילדים לעולם, כי אם היו מתחתנים בגיל צעיר ודאי היו מביאים ילדים בששון ובשמחה, אלא מתוך שהחיים התגלגלו אחרת.

אני לא נמנית על הנשים שבחרו באל־הורות, אבל אני גם לא נמנית על הנשים שהחליטו להביא ילד מתרומת זרע. וכמוני יש כל כך הרבה, אולי אפילו הרוב, אבל לא תשמעו אותן. הן מתחבאות ומצניעות את הדיון, גם אם הן נמצאות היום בזוגיות טובה. כשיצאתי לחפש מי מהן תסכים להתראיין התקשיתי למצוא. גם כשהבטחתי ששום פרט מזהה שלהן לא ייכתב, הן לא רצו, כי הובכו או אפילו כעסו עליי ששאלתי. ואני מבינה את זה היטב, כי מי רוצה לדבר על החלל הכואב?

גם אני לא רציתי להציף אותו או להיות מזוהה איתו, וברור שאעדיף לכתוב על אחרים ולא על חיי שלי הפעילים והשמחים כמו שמשתקפים בדרך כלל ברשתות החברתיות. אבל באחת מנסיעותיי הליליות שמעתי ברדיו שיחה אישית עם קולט אביטל, שמילאה שלל תפקידים דיפלומטיים בכירים, וכמובן נשאלה האם היא מתחרטת שאין לה ילדים. היא אמרה שלא, הנסיבות של חייה והאפשרויות אז לא התאימו לה. אחרי הריאיון חשבתי שהגיע הזמן שאשמש לפה עבור אחרות שמבקשות להניח על השולחן את העובדה שהן לא אמהות, באומה שבה הערך העליון הוא משפחה וילדים, ולא מתוך התנגדות לכך, להפך, אלא שהבחירה בחד־הוריות פחות מתאימה להן. כיום יש לגיטימציה להגיד "יצאתי מהארון", או אפילו חלילה "איבדתי ילד", אבל לא להביא ילד לעולם הוא אחד הטאבואים הגדולים בארץ והגיע הזמן לסדוק גם אותו. לפניכם מונחים מונולוגים עדינים מתוך שיחות עם שלוש נשים, חילוניות ודתיות בנות ארבעים־חמישים שהסכימו לדבר עבור אלו שלא מעזות להוציא קול. הן מוצלחות, חכמות, מצחיקות, אקדמאיות, יפות ומלאות חיים – העשירון העליון של נשים איכותיות, ובמקרה הן גם ללא ילדים.

לא סימנתי וי: המונולוג של ט'

אף פעם לא הייתי במערכת יחסים זוגית טובה, ובשנות הארבעים שלי פשוט הבנתי שכבר לא יהיו לי ילדים. החלטתי לספר להוריי שחיים בחו"ל, הייתי עם אמא שלי בשדה התעופה וסיפרתי לה, היא הייתה מדהימה ואמרה שכבר הבינה וידעה. בכלל הוריי מעולם לא לחצו עליי, לא בהקשר של זוגיות ולא של ילדים. אבל מסביב זה לא כך. זהו אחד הטאבואים הגדולים בארץ והגיע הזמן לסדוק גם אותו. פעמים רבות אני מרגישה בלתי־נראית. אם יש לך גבר בחיים, אפשר לסמן וי, או אם את אישה ובזוגיות עם אישה, גם אפשר לסמן וי, את אישה שמגדלת ילדים לבדך, גם וי, אבל אם את אישה ללא ילדים – זה כבר לא בסדר. זו לא קטגוריה ולא אופציה ואני צריכה להצדיק את הקיום שלי בפני אחרים. למשל, אין לי זמן מסומן כמו אצל משפחות: היריון ולידה, כיתה א', בר מצווה, חתונה, אין לי את סימני הדרך האלו שהחיים קשורים אליהם ולכן אני צריכה לסמן לעצמי זמנים, ולאנשים לא קל להבין את זה. הם חושבים שזה כמו לחיות בחלל בלי הקשר, וזה ממש לא נכון כי יש לי חיים מלאים. בכלל החיים בארץ סובבים לחלוטין סביב הילדים. איחולי שנה טובה הם תמיד סביב המשפחה, השאלות הקבועות: "מה, הגעת לפה לבד?", "את גרה פה לבד?", "מה, אין לך משפחה?" יש איזשהו סדר ואני מערערת עליו. "מה, את לא רוצה ילדים?" שואלים אותי, וכשאני עונה היום שלא, לא מבינים אותי. הרבה שנים חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר כי אני לא ממש עורגת לילד ואני רואה את הדרך המורכבת והקשה שנשים עוברות כדי להביא ילד, ושאלתי את עצמי האם אני אנוכית שאני לא מנסה. אבל לא רציתי להיות אם חד־הורית, אני חושבת שלא הייתי טובה בזה.

לשמחתי מצאתי קהילה שיש לי בה מקום ונוכחות, הפכתי להיות עמוד תווך בתוכה במובן של מנהיגות. אני גם דודה להרבה מאוד ילדים שהם אפילו לא אחיינים שלי, גם עבור ילדיה של אחת מחברותיי הטובות, אם חד־הורית, אני דודה בכל המובנים. החיים שלי מאוד עשירים ומספקים ואני חוגגת אותם, אבל יש ימים שבהם אני מרגישה בדידות גדולה וגלי עצב. אני מקבלת את העובדה שבאיזשהו שלב זה לא קרה והפך להיות המציאות, אך מאחר שזו המציאות שלי אני יכולה לבחור, הדבר נמצא בשליטה שלי. וכך אני כל יום בוחרת מחדש, וכשיש תקופות, כמו בחגים, שזה לא פשוט, החלטתי לייסד לי מנהגים משלי. בערב ראש השנה, למשל, אני אוהבת שביתי פתוח ואני מארחת באופן קבוע מספר משפחות שהן חלק מחיי. גם בקורונה לא היה פשוט, תדמיינו ששבת נכנסת בשעה ארבע ואת לבד ובשקט והשעות נוקפות, אבל אני לא הולכת בתוכי למקום של "אילו הייתי עושה כך וכך" או "מה היה קורה אם", אני מלאה בחיים עצמם ומתמקדת תמיד במה שיש לי ולא מרגישה שחסר לי בגלל שאני נטולת ילדים. אני לא בהכחשה אבל גם לא מתמקדת בזה, כי לאן זה ייקח אותי? אבל כן, יש רגעים כמו באירועים של חברים, שאני שמחה איתם בכל ליבי כי אני מכירה את הילדים האלו מרגע שנולדו, ואז, ברגעים הללו זה צובט. ושוב, אני לא טוחנת את זה בתוכי ולא עסוקה בזה.

אמא בלי ילד: המונולוג של ח'

ברירת המחדל אצל בחורה דתייה שלא מתחתנת הוא שאין. את לא בוחרת שלא יהיה לך ילד, זה לא אל־הורות ולא בחירה שלא להיות אמא, אלא האם להביא ילד לבד. אין לי דילמה האם יהיה לי ילד או לא יהיה לי ילד, אלא השאלה שלי היא האם אעשה את זה לבד או לא. האם יהיה לי ילד בלי אבא, האם לילד שלי יהיה רק הורה אחד ומה אם יקרה לי משהו. האם יהיה לי ילד שכנראה לא יהיו לו אחים, ומה עם הסימביוזה הזו עם הילד? האם זה בסדר להביא ילד לעולם כשאולי אשאיר אותו לבדו בגיל צעיר יחסית? ומה עם החוויה שלו לגדול רק עם אמא? אני בין לבין, בשלב של הדילמה ואני עדיין שואלת – ומה אם לא יהיו לי ילדים? תביני, מי שמגיעה לשאלות הללו נמצאת בגיל מבוגר, אלו לא שאלות של גיל עשרים.

זו עמדה שאני מתקשה להיות בה ולאחרונה ניסיתי להביא ילד לבד ולא צלח. אני כל כך מוכנה וכל כך רוצה, שיש רגעים שאני מרגישה אמא בלי ילד. שהדבר הזה חסר, ואיך יכול להיות חסר מה שלא היה לי? האם אני מצטערת שלא עשיתי את זה בגיל ארבעים? כן. אני חושבת שמי שלא מביאה ילד לבד, זו לא סיבה אחת אלא זו מערכת שלמה של סיבות שבגינן זה לא קורה. אני לא עשיתי כי קיוויתי. רציתי בדרך המסורתית שהיא האוטופית עבורי, כמו שאני תופסת משפחה: אמא, אבא וילדים, העדפתי שלילדים שלי תהיה משפחה. דבר נוסף הוא הקולות שמשמיעה החברה שיושבת לי על הצוואר. כרגע הם בתוך הראש שלי ואני אצטרך להתמודד איתם אם אצליח בכל זאת להרות. אני שומעת את ההאשמות שמופנות אליי כי לא התחתנתי, ובתוכן ההנחה שאילו הייתי נישאת ממילא היו לי ילדים (מה שלא בטוח בכלל). אבל לא מופנית כלפיי האשמה על כך שאין לי ילדים, כי בחברה הדתית פעמים רבות זה נתפס כקשור במצב הזוגי שלי – אם את דתייה ויש לך בן זוג, אז הזוגיות אמורה להניב ילד. בניגוד לאחרות שמרגישות שהקיום שלהן לא לגיטימי אם אין להן ילדים, אני לא מרגישה כך. כפי שאני תופסת את החברה הדתית ואת הציפיות שלה ממני, אז אם אני נשואה רצוי שיהיו לי ילדים, ואם אני לא, אז שלא יהיו לי. במובן הזה אני עונה על הציפיות של החברה, אני בחורה דתית טובה בעולם הדתי שאני באה ממנו. אמנם יש סביבי משפחות אחרות, אבל זו לא הקהילה שאני חיה בתוכה. בבית הכנסת שאני הולכת אליו לא מקובל שאגיע כאם יחידנית, זה לא המקום המתאים, והקולות האלה מתנגשים בתוכי כל הזמן.

בחרתי בסופו של דבר לא להישאר במקום הזה וניסיתי להרות ולא צלח, אני מניחה שיהיה לי מאוד קשה אם לא יהיו לי ילדים. הנקודה שבה התהפכתי והחלטתי לנסות התרחשה כשלא הפסקתי לבכות בתקופה שהרגשתי שעם הגיל אני מגיעה לקצה הזמן שבו אני אאפשר לעצמי להביא ילד לבד ושהדלת הזו עומדת להיסגר, וקצת לפני גיל ארבעים הרגשתי רעב של הגוף לילד, לא לגבר. חודשים ארוכים חוויתי תחושה ברורה מאוד שזו לא רק אני, אלא הגוף עצמו נכסף לזה. וכחלוף הזמן הרגשתי הקלה כשזה נרגע מעצמו, אבל ככל שהגיל דחק בי הגיע רעב רגשי אז החלטתי לנסות, כי הבנתי שאין עוד אפשרות. האופציה של "לא", הפכה להיות קשה, תובענית ורגשית יותר ויותר.

הייתי במפגש קפה עם חברות והשיחה הייתה ערה ומלאת צחוקים ודי מהר הפכה לשיתוף חוויות מההריונות על כל פרטיהם וזה הלך ותפח ונעשה בלתי נסבל, עד שיצאתי לשירותים לחצי שעה ולא הייתי מסוגלת לחזור. לעיתים, כשאני מסוגלת להשתתף, אני מדברת על חוויות הילדוּת שלי. כל הנושא הכאוב הזה הוא נושא פרטי ולכן לא מדברים עליו. חד־הוריות היא מצב של "יש" ומצב כמו שלי נתפס כ"אין", ולכן נשים לא מוכנות לדבר על כך. גם אם נשים החליטו שלא להיות חד־הוריות והן שלמות עם חייהן, זה עדיין מקום כואב, וצריך לדבר על כך שלא ירגישו לבד בחוויה, שגם הן חלק מקהילה, יש להן מקום ושילכו בזקיפות קומה. חשוב להבין את המקום הזה בו נשים צריכות להתמודד בכל יום מחדש עם השאלה האם להביא ילד או לא. החיים שלי היום טובים ואני לא מוכנה להתנצל על כך שאחרי מערכות יחסים שלא התאימו למבנה הנפשי שלי אולי שילמתי מחיר, אבל אני לא רוצה לריב עם עצמי יותר.

שלא יישאר לבד: המונולוג של ש'

במהלך שנות השלושים שלי התחלתי לחשוב על הורות יחידנית ובדקתי את האופציות של תרומת זרע ושל הורות משותפת. נכנסתי לאתרים שמחברים בין אנשים לצורך הבאת ילד אבל ראיתי כמה זה מסובך. את מביאה ילד עם אדם שאת לא מכירה. אין לי מושג איך האדם הזה יתנהג ואיך אוכל לתת לו לשמור על הילד שהוא בבת־עיני. להביא ילד לבד מאוד הפחיד אותי, חששתי מכך שהוא עשוי להישאר לבד, כי אני יתומה משני הורים עם משפחה קטנה לא מהארץ. עבדתי בתוכי על הפחד הזה. עשיתי דמיון מודרך והלכתי לטיפולים כדי לעמוד מול החשש הזה והבנתי שכנראה אני לא מרגישה את הצורך. כולם סביבי לא הפסיקו לומר לי כמה אני אהיה אמא נפלאה ותהיתי אם הם צודקים ואני טועה ואני סתם פחדנית. השאלות לא הניחו לי, אבל הבנתי שכנראה אין לי הצורך להיות אמא בכל מחיר, אולי כי באתי ממשפחה שהתפרקה כל כך מהר – הוריי נפטרו כשהייתי בת עשרים, ולא היה לי דגם טוב. חברה גם אמרה לי שעד שאין לי ילדים יש תחומים שבהם אני לא מתפתחת בכלל והיא צודקת, כי כשיש לך ילדים את מתמודדת עם עצמך ללא הרף. ועל זה שאלתי את עצמי: "מה, עוד עבודה???. לא רק עבודה טכנית בגידול ילדים, גם המהות והאחריות? אז אולי היום אני כבר לא רוצה בסופו של דבר.

פעם אפילו פנה אליי בחור מקסים מתוך האתר של הורות משותפת וביררנו את הנושא בינינו כדי לבדוק התאמה להיות הורים, ובמהלך הבירור הוא הודה פתאום שהוא בכלל לא רוצה ילדים. אז לְמה? לאחרונה חשבתי לעצמי בצחוק שאולי, אם אני כבר לא מביאה ילדים, אולי אפנה אליו בתור דייט לזוגיות.

לפני חמש שנים עוד רציתי, אבל היום טוב לי מאוד בחיים שלי, יש לי קרוב לעשרים אחיינים ואני דודה כל כך נהדרת שהם ביקשו שלא אתחתן כדי שאמשיך להיות שלהם כל הזמן. אני מאוד נהנית איתם ומאוד שמחה לחזור אל השקט שבבית שלי. אולי אני חרדה רק מהקשיים שבהבאת ילד ופחות חושבת על האושר שילד מביא איתו. יש לי חברה שמתכננת להביא ילד כי היא לא רוצה להיות לבד בעתיד ואני חושבת שיש בזה משהו אנוכי. את מביאה אותו מלכתחילה כדי שיהיה לו תפקיד בחיים שלך? אני מנסה שלא לשפוט אותה, אבל לי זה לא נכון, גם אם אשתמש בכל הכלים שיש ברשותי כדי לברוא לו חיים טובים. לפעמים מטיחים בי שזה פינוק שלא ילדתי, ואני עונה, וגם אם זה פינוק, אז מה? מעולם לא הרגשתי אגואיסטית שלא הבאתי ילד, אולי אגואיסטית שהייתי יכולה יותר לסייע לאחרים, אבל לא בהקשר של ילד.

עד גיל שלושים בכלל לא עסקתי בזה כי בחו"ל זה לא עניין שעוסקים בו, גם לא בעולם היהודי. אבל מאז שאני בארץ לא מפסיקים להיכנס לי לרחם. בחו"ל אף אחד לא שאל אותי מעולם למה אין לי ילדים. זה כל כך אישי ואינטימי, אבל פה שואלים בלי להתבלבל כמה את מרוויחה, ולמה אין לך ילדים. יש לי קרובי משפחה ששואלים אותי ללא הרף מה איתי, מתי גם אני אביא ילד? אבל זה מעצבן ומעייף למרות שזה בא מתוך דאגה ואהבה אליי.

לפעמים אני מרגישה שעבורי נכון יותר לטפל ולחבק ילדים במצבי מצוקה מאשר לגדל ילד ביולוגי שלי. בין שאר עיסוקיי אני גם ליצנית רפואית ומסתובבת במחלקות רבות, ביניהן גם מחלקות ילדים. באחת המחלקות פגשתי ילדה בכיסא גלגלים, היא לא הייתה משותקת אבל לא רצתה או יכלה לקום ממנו וחודשים רבים היא הייתה שקועה בתוכו. כמות שהיא, בכיסא, רקדתי איתה ללא הפסקה ופתאום היא קמה וירדה ממנו והתחילה להסתובב איתי במעגל כשסביבנו התהוו מעגלים נוספים של ילדים, זה עדיין מצמרר אותי כשאני נזכרת בזה. בחיפושיי אחרי זוגיות נמשכתי תמיד לאלמנים עם ילדים כי כנראה יש בי הצורך לעטוף ילדים אחרים, מעין משחק אינטימי בתוכי שכשאני עוטפת אותם הם משיבים לי אהבה. אני יודעת שגם כשאת משקיעה את כל מה שיש לך בהבאת ילד וטיפוחו לבדך, זה אקט גדול מאוד של אהבה. במשפחות המודרניות היום, כשהנושא פתוח על השולחן ונאמר לילד "רציתי כל כך להביא אותך וילדתי אותך כי אני אוהבת אותך", הילד מקבל תשובות, אבל לי לא מתאים האופן הזה.

בכל בחירה שלא אעשה בחיים תמיד יהיה מי שישאל אותי למה ככה ולא ככה. החיים שלי הם שלי, העולם יכול לדבר אבל ביומיום שלי אני בתוך החיים שלי, לא של החברים ולא של המשפחה. אני לא יכולה לחשוב כל הזמן מה אחרים חושבים עליי, כי אחרת לא אחיה את החיים שלי. כשאני משתחררת מהשאלה הזו, של מה יגידו ולמה יש לי או אין לי ילדים, יש תחושת חופש גדולה מאוד, ומהמקום הנקי הזה אני עושה את הבחירות שלי.