השובינזם בועט: חמישה חטאים מהמסך הקטן

פרסומות סמויות

הגיבור יושב מול המקבוק שלו, לצידו פחית זירו, לראשו כובע של נייק. מאחוריו, בלי שנראה, עומדות החברות המסחריות החזקות ביותר בעולם. הן שילמו לא מעט כסף כדי שהמוצרים שלהן יקבלו זמן מסך, דווקא מחוץ להפסקת הפרסומות, כדי שהפרסום ייראה אגבי ואותנטי. בעולם המודרני, שבו אנחנו גם ככה מבזבזים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים, מגיעה לכולנו סביבה טלוויזיונית סטרילית. שתהיה לנו האפשרות להתמקד בעלילה, בדיאלוגים ובדמויות, בלי שפתאום יתעורר בנו חשק לא מוסבר לארוחת ביג־מק.

דמויות מוקצנות

קחו לדוגמה את ה"לוטוס הלבן", שזכתה לשבחים מקיר לקיר. בניסיון למתוח ביקורת חריפה ונוקבת על המעמד הלבן והפריבילגי בארה"ב, קיבץ היוצר אסופה של דמויות כל כך מופרכות, כל כך קיצוניות, עד שלא נותרה לצופה שום דרך להזדהות איתן. "הלוטוס" כמובן איננה היחידה. גם במציאות הטלוויזיונית של ימינו, שבה הטוב והרע מתערבבים ומחליפים תפקידים, היוצרים עדיין נוטים להדביק לדמויות שלהם תכונות קיצוניות כל כך, עד שהן הופכות להיות מנותקות לחלוטין מהמציאות.

השוביניזם עוד כאן

מהפכת מי טו הצליחה לטלטל את תעשיית הטלוויזיה. זה לא היה רק הרצון הגורף לעסוק בנושא החם של השנים האחרונות, אלא בחינה עצמית שכללה שינויים בתסריטים, בדיאלוגים, בליהוק וכמובן גם בהתנהלות מאחורי הקלעים. השינוי הזה כמובן מבורך, אבל דווקא לאורו, אנחנו חייבים לבחון באופן כללי יותר את היחס לנשים בטלוויזיה, שנותר בחלק גדול מהמקרים בעייתי, מחפיץ ומזלזל. בשעה שהגבר נדרש עדיין להיות בעיקר קשוח, האישה נדרשת בעיקר להיות יפה. כן "פגע וברח", אני מדברת גם עליכם.

מתקפת הריאליטי

זוכרים את הימים שבהם היינו מפעילים את הטלוויזיה בשעות הפריים טיים וזוכים לצפות בסדרות איכותיות? יופי, גם אני. בשנים האחרונות החליטו הזכייניות של "קשת" ו"רשת" להתמקד בז'אנר הריאליטי באופן כמעט בלעדי, ובשיטת הסרט הנע. נינג'ה ישראל יורדת רק כשמאסטר שף עולה, הישרדות תשודר מיד בסיומו של האח הגדול. ונכון, הרייטינג מוכיח שוב ושוב שעם ישראל עדיין לא מאס בז'אנר, מצד שני – אחרי "הקינוח המושלם", ברור שיש תכנים שמוטב היה שלא יראו משבצת שידור.

הנוער האובד

באחת הסצנות בסדרת הדרמה "ג'יני וג'ורג'יה", נראה תלמיד תיכון שבמחווה רומנטית לחברתו פוצח בריקוד סטפס במסדרונות בית הספר. סביר להניח שבחיים האמיתיים המעשה המשונה הזה היה גורר גל של צחוק במקרה הטוב, ולא את מחיאות הכפיים שהופיעו בסדרה. ובכן, זה מה שקורה כאשר תסריטאים בני 30 או 40 כותבים דמויות צעירות מהן בעשורים שלמים. ועוד לא דיברנו על הדיאלוגים שנכתבים לדמויות צעירות ונשמעים לרוב כל כך רחוקים שנות אור מהשיחות האותנטיות של עולם בני הנוער האמיתי.