רומן עברי במבטא רוסי

מחבר הספר הזה, ישראלי הכותב רוסית, מכנה אותו "נובלה"; כבר ראינו בארצנו ספרים קצרים ממנו מכנים עצמם "רומן". בפרט השולי הזה, החיצוני לספר – שלאמיתו של דבר הוא נובלה ארוכה או רומן קצר – יש כדי לסמל את לב העניין. ברוסיה הארץ עצומה והנהרות רחבים כאגמים והספרות נגרשת כים והמילים ארוכות והלבבות מהלכים בגדולות והפתוס נשפך כוודקה. עצומים הם כידוע גם הרומנים הרוסיים. שונה היא נקודת המבט של הרוסי מזו של יליד ארצנו הזערורית שאליה הגיע. הוא רואה אותנו מבפנים־מבחוץ. ונותן פרופורציות. ועל כך – הספר.

מגיע משורר יהודי רוסי לארץ ישראל הקטנה שלנו, אל שפתנו קצרת המילים, והוא תקוע־תקוע־תקוע, חי בעוני, משיג אחרי שנים עבודת דחק כלבורנט בהדסה עין־רם, נדחה בידי אהובותיו, ודווקא משתדל להתאקלם. האיש, וָאדים שמו, לומד עברית, עושה ברית מילה אף שיהדותו הודבקה לו כאות קין מציק במולדתו, מצטרף לפוליטיקה העכרורית של ארגוני העובדים (אך מגלה שלא למען זעומי־משכורת כמוהו הם קיימים), ואומר שהוא מאמין בא־לוהים כי "אנחנו בישראל, כאן אי אפשר לא להאמין" (עמ' 165).

אמירה זו של ואדים מאירה את השיחות שהוא מנהל בראשו מפעם לפעם עם א־לוהים; שיחות שעל שמן נקרא הספר; שיחות עם יותר מקורטוב רוח שטות וקורטובַיים רוח ייאוש ומרי. הנה אחת, דמיונית במיוחד. "ואדים נעמד על קצה הבריכה, מנופף בידיים כדי לצלול, נאנח ונסוג: המים בבריכה נעלמו. ואדים מטה את צווארו, מתבונן – יש מים. ניגש, מתכוון לצלול – המים נעלמים. 'אתה צוחק עליי?' – 'נו, אתה עכשיו יהודי אמיתי?' עונה הא־לוהים, 'וכאשר יהודי ניגש אל המים, המים נקרעים'" (עמ' 68).

מיהו א־לוהים זה שוואדים משוחח איתו, באירוע הפנטסטי והסמלי הזה אבל גם באירועים ממשיים ויומיומיים? זה איננו א־לוהים של אמונה. ואדים די אנטי־דתי, עם כל מיני קושיות על הפרקטיקה והאמונה היהודית ברמה של מתבגר ישראלי שחושב שהמציא את האבן שא־לוהים לא יכול להרים. א־לוהים של ואדים הוא א־לוהים של הארץ שבה אי אפשר לא להאמין. הוא מין ייצוג, אומנם עילאי וחכם, של הישראליות־על־פי־וָאדים. עם הא־לוהים הזה, ועם בני האדם האלה, ואדים שׂורה.

ישראל שלו היא מקום קוצני ועם זאת תמהוני. ובאיזה אופן גם מקום רוחני, שבו, כפי שהוא מזכיר לכל מאן דבעי, המוני מלאכים צובאים מעלינו. הידיעות החדשותיות הקופצות תדיר אל הסיפור, ידיעות אמיתיות מסוף שנות התשעים ומתחילת העשור שאחריהן, מנוסחות באורח מנופח במתכוון, מוגחך קלות: מקום משונה עם אירועים הזויים. לאוניד לוינזון, מחבר הספר, שכגיבורו עלה ארצה ב־1991, מעביר לנו וריאנט מיוחד, רליגיוזי ואירוני בעת ובעונה אחת, של דמות העולה־שאנו־יורדים־לחייו – באמצעות כתיבה זרוקה קצת כביכול, היתממות מתמדת, ובעיקר בעזרת גיבורו.

ואדים, לבורנט בינוני ומשורר גרוע (לפחות בתרגום העברי שלפנינו), שובה־לב כאשר הסופר מטעין עליו את ההומור היבש שלו, הנונסנסי משהו, ונותן לו להטיחו ב"א־לוהים", לעיתים זה באיזה מפקד במילואים כמו במקרה להלן: "אל תצעק עלינו! – מתקומם ואדים – אתה יכול כמובן להשתמש בלשון ציווי, אבל כולנו פה פטריוטים" (עמ' 61). מי שקולט את התדר הזה, הספר בשבילו.

שיפוט מהיר
שלום אלוהים!
לאוניד לוינזון
מרוסית: חוה ברכה קורזקוב, טניה חזנובסקי, תומר שריג
כרמל, 182 עמ'