כותרת הפרק הראשון בספר היא “היום הראשון”, אבל מאחורי הכותרת האופטימית הזאת לא מסתתרת התחלה חדשה ומבטיחה, אלא דווקא סוף ומוות. “היום הראשון” הוא ראשיתם של ימי השבעה בבית משפחת ארגמן בקיבוץ, האבלה על הבן עומר. רותה, האם, נמצאת שם כל הזמן, ואילו את חיים, בעלה ואבי המשפחה, נפגוש רק מאוחר יותר. בינתיים חברתה הקרובה של רותה מסדרת את הבית ומכינה כיסאות ותקרובת לזרם המנחמים הצפוי. בערך בתשע בבוקר מופיעות בחדר המסודר, לקלוט את הבאים, שתי הבנות התאומות של המשפחה, איילה ונעמה, המכונות בספר גם בכינויין היַלְדי: לולי ונומי.
נעמה ומשפחתה חיים בקיבוץ שבנגב לצד ההורים, ואילו איילה עזבה לפני שנים רבות וחיה עם משפחתה בבאר־שבע. אבל עכשיו, כשהתבשרה על האסון, היא חזרה מיד הביתה ומתגוררת אצל תאומתה. שתי הבנות שונות מאוד זו מזו במראה ובאופי. נעמה “עגלגלה ורכה, איטית, טובת מזג ומאירת פנים”, ואילו איילה “גבוהה ודקיקה, זריזה ואתלטית, חריפה ומהירת לשון, צופה על העולם בעין ביקורתית ובהומור עוקצני”. עם זאת, הן “קשורות זו בזו בעבותות של אהבה עזה והבינו האחת את אחותה בלי מילים, עד לעומק הרגשות הכמוסים ביותר”.
רוב שעות היום מלוות התאומות, לפעמים יחד עם בני זוגן וילדיהן, את ההורים בעומס של קבלת פני המנחמים. טור הבאים הסואן והבלתי פוסק כולל חברים מהקיבוץ – חבריהם של ההורים ושל הבנות – קהל בין־דורי גדול שבא לנחם, אם מתוך תחושת הזדהות כנה ואם לשם מילוי חובה טקסית לא נעימה.
באים גם חבריו של עומר, הבן שהתאבד. גם אלה לא מעטים, והם בעיקר מגוונים: חברים מהקיבוץ ומהצבא, וגם מתל־אביב, שבה חי כשנאלץ לגלות מהקיבוץ לאחר שמחלת הנפש שלו התגלתה כמתמשכת. באים אפילו חברים מן האשפוז, שמוזרותם הגלויה היא ראי ותזכורת מטלטלת לשינוי שחל בעומר בעקבות מחלתו. מופיעים גם אורחים פחות צפויים, כגון משלחת מן המועצה האזורית, וכן צעירים בני דורו של עומר שהקשר איתם נותק זה שנים רבות. כל ההמונים הללו ממלאים את הבית הקיבוצי הישן, לעיתים עד מחנק. המנחמים מציבים, איש איש בדרכו, אספקלריה מתקופות שונות לאישיותו המשתנה של עומר: מילד עליז ושובב, לחייל שמפגין אומץ ונחישות תחת אש, ועד לאדם שהולך ומשתנה ככל שמחלתו תופסת יותר ויותר את כל מהותו.
אימו ואביו של עומר, רותה וחיים, אבלים כל אחד בדרכו. רותה היא הפעילה והחברותית שבין שניהם. האבל שלה מוחצן ותובעני, והיא גם שוהה במחיצת המנחמים מבוקר עד ערב. לעומתה, חיים מסתגר, לא רק מפני המנחמים אלא גם מפניה של אשתו. לאורך רוב ימי השבעה הוא ישן בחדרו ובמיטתו של עומר, שואף אליו את ריחו של הבן שנותר בבגדים ובמצעי המיטה. האבל המופנם שלו דיכאוני יותר, אבל הוא גם נחוש יותר להתמודד ולהישיר מבט לאסון. הוא מתקשר כמעט רק עם הבנות, אבל גם עם מתיאו, ילד־חוץ ממוצא איטלקי בקיבוץ, שהיה ידיד נפש של עומר ואומץ על ידי משפחתו.
דמותו של מתיאו – גבוה, צנום וחיוור, שקט וחסכן במילים – בולטת בקהל המנחמים. מתיאו היה העד והשותף של עומר לחוויות הקשות שעבר לאורך חייו: תחילה בהטרדות המיניות שחוו בילדותם מצד מדריך נערץ במחנה לילדי הקיבוץ; ושנים רבות אחר כך בהתפרצות הראשונה של מחלת הנפש של עומר, שבעקבותיה אושפז לראשונה והחלה ההידרדרות שלא תהיה ממנה תקומה.
השלמה משחררת
תיאורים בכלל, של טבע ונוף בכלל ותיאורי אנשים בפרט, הם המאפיין המרשים ביותר בסגנון הכתיבה של אורנה ורכובסקי. התיאורים המפורטים מחיים את הדמויות ומאירים מאפיינים שונים – מאפיינים פיזיים ומאפיינים של התנהגות ושל מראֶה. כך מתוארת רותה, כשהיא כורעת תחת מעמסת זיכרונותיה מבְּנה המת: “רותה חדלה לסדר את המטבח… ידיה נשמטו לצדדים ועצרו על השיש, והיא יישרה אותן, נועלת את מרפקיה ונשענת בעורף מכווץ על זרועותיה… ללא תנועה הביטה בקיר… נשימותיה נשמעו באוזניה כבדות וחורקניות… ולאחר שתיקה ארוכה היא נאנחה שוב…”.
והנה התיאור המקביל, והפעם של חיים, האב, שמסתגר בחדרו של עומר: “כל הבוקר היה החדר של עומר חשוך… דלת החדר היתה סגורה, וקולות הבית… הגיעו אל אוזניו עמומים ולא ברורים… חיים שכב במיטתו של עומר, ולא היה בטוח אם הוא ער או ישן. המצעים היו טבולים בריחו של עומר… (הוא) התיישב, מתבונן סביבו בעיניים שהתרגלו לחשכה… על משענת הכיסא נתלה המעיל של עומר, מעיל כחול ישן ומהוה… חיים ניגש אל המעיל… ריחו של עומר, שמעורבים בו ריח סיגריות וזיעה, עלה מן המעיל, הציף את אפו ומילא את ריאותיו…”.
רותה היא לכאורה הפעילה בין השניים, אבל דווקא חיים, השקט והמסוגר גם בימים כתיקונם, ממלא את התפקיד ההורי המרכזי בסיפור: הוא זה שלוקח את עומר לאשפוז הראשון, והוא שנאבק אחר כך להשיב לבנו את מקומו בקיבוץ – ונכשל, כשאשפוז שני מבשר על עתיד של הידרדרות בלתי נמנעת. חיים גם מניע את התפניות הרגשיות לאורך שבוע האבל. את שיא כוחו ועומק מחשבתו אנו פוגשים בדברים שהוא משמיע קרוב לסוף הספר, באוזני אשתו: “’איך זה קרה לנו, חיים?’, לחשה רותה, ‘איך נתנו לו לעבור חיים איומים כל כך ולא הצלחנו לשמור עליו? משום דבר לא הצלחנו לשמור עליו… איזה מין אמא לא רואה שהבן שלה רוצה למות?’… חיים פקח את עיניו בכבדות… ‘הוא באמת רצה למות… זה לא היה התקף… הוא עשה את החשבון והוא ידע מה מחכה לו, והוא – פשוט – רצה – למות…’ – והוא המשיך להחזיק בידיה, מחכה לשווא לדמעות שיזלגו…”.
לדיאלוג הזה יש מקבילה, קטע דומה לכאורה, אבל המסקנה שעולה ממנו מנוגדת לגמרי. המקבילה הזאת מצוטטת בגב הספר: “האח שלך רצה למות, איילה, זה עד כדי כך פשוט, וזאת לא אשמתו של המגדל! הוא חיפש דרך ועשה מה שצריך לעשות כדי להצליח בזה, ולא השאיר פתח להצלה כי הוא רצה למות. ואם הוא לא היה מצליח בפעם הזאת, הוא היה מצליח בפעם אחרת… אי אפשר להאשים את כולם… זאת לא אשמת המגדל ולא אשמת השומר, וזו לא אשמת אף אחד… רק אנחנו שלא הצלחנו לעזור לו. רק אנחנו”.
גם כאן הדובר הוא חיים, ודבריו נאמרים באוזני בתו איילה. נראה כי דווקא הדברים שאומר חיים לאשתו הולמים נכון יותר את מהלך הסיפור ואת ההיגיון הפנימי שלו. באמצעות המסקנה הנחרצת שנובעת ממנו, הם מעלים אותו מן הבור הקלישאי של הנטייה החברתית להפנות אצבע מאשימה כלפי משפחת המתאבד.
ההאשמה־העצמית באוזני איילה מציעה לכאורה את הפרשנות ה”רשמית” הרעיונית־פסיכולוגית לסיפור, אבל היא מנוגדת לאמירה של האב חיים בדיאלוג עם רותה. הבחירה בה לגב הספר חוטאת לדעתי בראש וראשונה לייחוד שבסיפור של ורכובסקי, שבנוי בדייקנות דווקא לקראת המסר שבאוזניה של רותה; וחוטאת גם ליכולתה של הסופרת לשים בפי האב תגובה שמשקפת תבונה עמוקה והשלמה בוגרת־משחררת עם הבחירה החופשית, השקולה, של בנו עומר להתאבד; כמו גם מודעות לחוסר האונים ולקוצר יכולתם של הורים ושל הסביבה הקרובה למנוע את האסון.
קול שאינו נשמע
הניגוד הבולט בין המסרים המרכזיים, שבוודאי לא היה מכוון, מצטרף לכמה בעיות אחרות בספר, לטעמי. ראשית, לא אהבתי את שם הספר. השימוש במילת הריבוי המשובשת “עומֶרים” עילג ולא מושך, ואינו הולם ספר שמצטיין בכתיבה מרשימה ויפה ובסגנון שאיכותו אינה מובנת מאליה במקומותינו. מתחת לסגנון ולשפה המדויקת מסתתרות כמה חולשות עלילתיות. אחת מהן היא הניסיון לפזר את האשמה על שורה של אנשים, בעלי תפקידים בקיבוץ ואחרים. למשל, דרך סיפור ההטרדות המיניות במחנות הילדים.
הניסיון לקשור בינן ובין מחלת הסכיזופרניה של עומר (שמקורה, ככל הידוע, נוירולוגי־ביולוגי ולא סביבתי) ולהפנות אצבע מאשימה אל המטריד, שסולק מהקיבוץ בעקבות מעשיו, ומופיע לפתע מגלותו בהולנד בדמות “המושיע הקפיטליסטי” הסודי לבעיות הכלכליות של הקיבוץ – הוא בעייתי. כך נוסף נושא מיותר ועמוס דילמות מוסריות, לסיפור שגם כך עמוס דיו. ובכלל, ריבוי הדמויות ונקודות המבט שלהן, וריבוי האירועים שנדחסים לתוך המסגרת הסכמטית של ימי השבעה, גודש את הסיפור וגורם לקורא לחוש תחושת רוויה עד כדי עייפות.
מצד אחר, חסרה בסיפור דווקא דמותו של עומר. כולם מדברים עליו, אבל קולו־שלו כמעט אינו נשמע. הסיפורים והעדויות הם תמיד מכלי שני, בקולות שמתוך נימוס – בשל הנסיבות או בגלל אופיים של המדברים – הם מרוסנים, מושטחים ומרוככים, או נמלטים אל בדיחות וסיפורי תעלולים. איננו שומעים ישירות על ההתמודדות הנואשת והטרגית של עומר עם המחלה שהתפרצה לפתע ועם השינויים שגרמה, לא רק בהתנהגותו אלא גם ביכולותיו הקוגניטיביות, בכושר הביטוי שלו ובהופעתו החיצונית.
רק פעם אחת, כשהוא מסביר לחברו מתֵיאו את מצבו, אפשר להתרשם מעומק המודעות וההתבוננות העצמית שלו, והקורא חש הערכה רבה לאיש החולה שאיבד את אישיותו והפך למוזר כל כך. דווקא לנוכח הקטע הזה, שמעיד על הידע וההבנה של הסופרת לגבי מורכבויות המחלה והשלכותיה על קורבנותיה, מצער שהיא לא הקדישה מקום מרכזי יותר לעומר־בעיניו־שלו. יש כאן החמצה מצערת של הזדמנות ליצור יצירת מופת ספרותית ואנושית העוסקת בהתאבדותו של חולה נפש אהוב, לטובת סיפור מעט יותר סכמטי בנוסח “חברים מספרים על”.
כל העומֶרים שהיו לה
אורנה ורכובסקי
כנרת־זמורה, 2021, 319 עמ’
