מאיה ויהודה דביר: "זו האמנות האמיתית, איך לספר סיפור שלם בפריים אחד"

דקה אחת אחרי תחילת הריאיון מאיה ויהודה דביר נושמים לרווחה. זה קורה בזכות העובדה שהחלטנו לדלג על שאלת "איך הכול התחיל". "כששואלים אותי מה השאלה שאת הכי לא אוהבת – אז התשובה היא זאת. די, הרי לא התחלנו אתמול", מאיה צוחקת. אבל העובדה הזו מעידה על מספר הפעמים הרב שבני הזוג סיפרו איך כל זה קרה, ועד כמה סיפור ההצלחה שלהם יוצא דופן. ובכל זאת, לטובת מי שפספס, הנה תקציר האירועים.

ההצלחה תפסה את מאיה ויהודה לגמרי בהפתעה. אי שם בשנת 2016 כשבני הזוג בוגרי בצלאל חיפשו דירה בתל־אביב ופרסמו ציור שבו הם נראים עם ארגזי קרטון בדרך לעיר הגדולה, במטרה לקבל המלצות מחברים ומחברים של חברים על דירות שמתפנות. הפוסט ובעיקר הציור זכו לפרגון, שיתופים ולייקים מעבר למצופה, מה שטרף את הקלפים וגרם להם להבין שיש פה משהו שכדאי להתעכב עליו ולחשב מסלול מחדש.

והם לא טעו: מאז הספיקו השניים להפוך לאמני קומיקס בעלי שם עולמי בזכות סדרת הקומיקס שלהם One of Those Days, שמציגה את הרגעים היומיומיים האישיים שלהם בציורים מלאי קסם שעולים בעקביות שבוע אחר שבוע לרשתות. הם מרצים בכנסי קומיקס ואנימציה בארץ ובעולם, כשמאחוריהם מיליוני עוקבים ברשתות ובפלטפורמות השונות שהם מקפידים לתחזק בעקביות ולהמציא את עצמם שם מחדש.

"בעולם הזה אי אפשר להיות שאנן. זה נראה מאוד זוהר ונוצץ מבחוץ שיש לך קהל, אבל אחת הסיבות שיש לנו קהל כזה גדול היא כי אנחנו עקביים. אם תפסיק להיות רלוונטי אז אנשים לא יעקבו אחריך ובצדק, לא כי הם מענישים אותך אלא כי הם ממלאים את החיים שלהם בעניין", מספרת מאיה.

מאיה: "חוק מספר אחד שלנו – אין דבר כזה להמציא רגע, אלה רק רגעים אמיתיים שקרו לנו. אנחנו חוזרים לכל הרגעים שהיו לנו בימים האחרונים ושואלים את עצמנו מה בא לנו לשתף הפעם"

גם את הרגעים האפורים של שגרת היומיום הם מצליחים לצבוע, תרתי משמע, באסתטיות, הומור וקריצה. ואם כל זה לא מספיק, במקביל להצלחה המקצועית הגדולה הם הספיקו גם להפוך להורים לשניים, אבל לחלק הזה עוד נגיע בהמשך.

מה היה החלום המקצועי שלכם לפני שההצלחה שיבשה לכם את התוכניות?
מאיה: "תכננו להגיע באיזשהו שלב לארצות־הברית ולעבוד עבור החברות הכי גדולות שיש – מארוול, דיסני ודומיהן. כיוונו את הקריירה שלנו לשם כי בתור אמני קומיקס זה מה שנראה לנו הטופ של המקצוע. ואז הגיעה הסדרה ופתאום אמרנו, רגע, זה הרבה יותר שווה לעבוד בשביל עצמך ולא בשביל חברות שאף אחד לא יודע שאתה זה שמצייר בפועל. הרי במקומות כאלה השם שלך לא קיים, אלא רק שם החברה.

"כשאנחנו נוסעים לכנסים אנחנו פוגשים אמנים אדירים, אגדות שאנחנו בעצמנו גדלנו עליהם, והם בכובע של מי שאנחנו רצינו ושאפנו להיות מבחינה מקצועית. הם אומרים שמזל שלא באנו, כי מעבר לעבודה הקשה, אם הם נניח רוצים להוציא ספר הם לא יכולים, החוקים שם לא מאפשרים את זה – ברגע שאתה מצייר עבור מישהו, הציור לא שייך רק לך. אז בהיבט הזה אנחנו שמחים שיצא ככה ולא לכיוון שכיוונו מההתחלה".

הזכרתם את עניין הקומיקס בארץ. בישראל להיות אמן קומיקס זה משהו שכמעט לא קיים.
מאיה: "זה מאוד נישתי בארץ. עולם הקומיקס עבר שינוי עם כל סוגי התכנים שיש בעולם, הרי הצורה שבה היינו צורכים תכנים השתנתה כי יש רשתות חברתיות. פעם היית קונה וקורא חוברות קומיקס. היום הקהל שצורך את זה כאן בדרך המסורתית של חוברות וספרים הוא מאוד ספציפי ומבחינת חנויות קומיקס בישראל מדובר על חנויות בודדות. כן יש מגזינים שמפרסמים קומיקס על בסיס קבוע אבל אי אפשר להתפרנס רק מזה, זה לא מספיק. אם אתה רוצה לפרוץ, להצליח ולהתקיים מאמנות קומיקס בארץ זה אתה לבד, בזכות עצמך".

מסביב לשעון

הם מתגוררים בקיבוץ בצפון והורים לשני קטנטנים: אריאל בת שנתיים ואיתן בן חצי שנה. את המפעל העצום הזה שהקימו בעשרים אצבעותיהם, הם מנהלים בעצמם מהסטודיו הביתי. האתגר בשילוב של הורות וקריירה שמוכר לכל הורה, מקבל אצלם משמעות קצת שונה. "נכון שאומרים 'או משפחה או קריירה' אבל אני מאוד נגד זה", אומרת מאיה, "החלום שלי זה שיהיה לי גם משפחה וגם קריירה, ואני לא מוכנה לוותר על אף דבר מהם. מה שכן, אנחנו מכירים בכך שזה קשה. טסנו המון כשאריאל הייתה בת כמה חודשים. הדברים לא באים זה על חשבון זה, אבל המשמעות היא שזה מאתגר ושיש תקופות שזה יכול להאט. למרות שבדיעבד אני חושבת מה עשינו ואז אני אומרת לעצמי 'רגע, לא אמרנו שאנחנו מאטים את הקצב?'"

איך זה להיות הבוס של עצמך? ועוד בזוג?
"אנחנו כל הזמן אומרים שזה לעבוד פי שלושה מכמות הזמן. אם אתה בבית והסטודיו שלך בבית אז תמצא את עצמך עובד כשהילדים ישנים. זה כל הזמן או עבודה או ילדים, אין הפסקה, גם בלילה גם ביום. בייחוד כשהעסק שלנו ברובו מחוץ לישראל אז אנחנו עובדים סביב השעון במשמרות".

מאיה: "אני ויהודה נותנים כִּיף אחד לשני – יהודה הולך לילדים או לישון ואני הולכת לעבוד והפוך, ואז אני מסיימת ויהודה קם לעבוד".

נשמע מתיש מאוד.
"העבודה עצמה לא מעייפת, אבל מרגישים עייפים מתשישות פיזית. אנחנו לא רואים את זה כעבודה. זה העסק שלנו, זה היצירה שלנו, לפני שהיו לנו ילדים זה ממש היה הילד שלנו. אנחנו מאוד־מאוד נהנים ממה שאנחנו עושים וזה לגמרי שווה את זה. אנחנו מרגישים הרבה יותר חופשיים מכל עבודה רגילה של תשע עד חמש שעבדנו בה בעבר, אפילו שהיה לנו אז הרבה יותר זמן. היום אנחנו קמים בבוקר ומחליטים מה לעשות, אין תחליף להרגשה הזו".

אבל הגבולות בין הבית למקצוע באמת מטושטשים.
"חד־משמעית, הגבולות מטושטשים. לא רק בהיבט שאתה לא יודע מתי לשים קאט לעבודה וללכת לעיסוקי הבית – אלא גם שהעבודה שלנו, הפרנסה שלנו, היא החיים שלנו, הקומיקס שלנו הוא ריאליטי על החיים שלנו במובן מסוים. אז על מה מספרים ועל מה לא מספרים, איך אנחנו מספרים את זה בצורה שנהיה שלמים איתה. זה בכל ההיבטים".

רגע, יולדים

אם הקומיקס הוא הריאליטי, כל ציור הוא פרק. ובכל יום חמישי בשעה 17:30 עולה לרשת ציור חדש, פרי מחשבתם. "זה נהיה כמו תוכנית טלוויזיה שמחכים לה, אנשים ממש מצפים לזה, אם אנחנו מפספסים אז אנשים מתחילים לשאול אותנו אם הכול בסדר".

למרות שהציור עולה לרשת בסוף השבוע, תהליך העבודה מתחיל בסטודיו כבר ביום ראשון. מאיה: "חוק מספר אחת שלנו – אין דבר כזה להמציא רגע, אלה רק רגעים אמיתיים שקרו לנו. ולכן התהליך עצמו מתחיל כבר בתחילת השבוע, אנחנו חוזרים לכל הרגעים שהיו לנו בימים האחרונים ושואלים את עצמנו מה בא לנו לשתף הפעם. רוב הפעמים כשאנחנו חווים רגע כזה במהלך השבוע, אנחנו פשוט אומרים 'על זה אנחנו מציירים בשבוע הבא'. אם זה לא קורה אז אנחנו יושבים וחושבים על אופציות מה לצייר. אחרי שאנחנו מחליטים, האתגר הוא לתמצת את הרגע הזה לציור".

איך עושים את זה?
יהודה: "זו האמנות האמיתית, איך לספר סיפור שלם בפריים אחד. זה משהו שלימדנו את עצמנו ופיתחנו את זה מכורח הנסיבות ומהצורה שבה אנחנו צורכים תוכן ברשתות החברתיות. אנשים צריכים לקרוא את זה תוך כדי שהם גוללים את הפיד מהר, ותוך כדי שהפיד עולה הם צריכים להגיד: זה מעניין אותנו מספיק כדי לעצור, לצחוק לעשות לייק, לשתף ולהמשיך הלאה. אנחנו קוראים לזה אמנות הפריים הבודד. אנחנו יושבים ועושים ביחד סקיצות, מדמיינים מה תהיה הקומפוזיציה".

יהודה: "ברגע שיש עוד אנשים שחווים את אותו דבר כמוך, אז אתה מבין שזה אנושי וזה בסדר. זה קצת קלישאתי להגיד אבל זה נותן איזו תקווה"

מאיה: "נכון ששנינו מאיירים, אבל יד הזהב היא של יהודה. יהודה יושב לעבוד ומצייר את הסקיצה, ברגע שהוא מסיים, אנחנו מאשרים אותה ביחד. אחר כך הדברים מתחילים לרוץ, שלוש־ארבע שעות והציור עומד. אני בדרך כלל נכנסת בסוף לדיוקי צבעוניות וטיפוגרפיה, אם יש צורך כמובן. בהרבה מאוד ציורים לא היה צורך, וזה אומר שיהודה השתדרג ממש. הוא כבר חושב בשביל שניים. אז הוא כבר יודע לחזות את ההערות שלי או את התוספות שלי ואז הוא כבר עושה את זה לבד".

יש נקודות בתהליך היצירה שאתם חושבים אחרת ואתם צריכים למצוא את הנקודה שמתאימה לשניכם?
מאיה: "בטח. זה קורה הרבה. למרות שאנחנו עובדים ביחד כבר הרבה שנים אז אנחנו באמת צוות טוב. אנחנו מבינים מה החוזקות של כל אחד ונותנים לכל אחד את הבמה שלו. אם יהודה אומר לי 'תקשיבי לי, זה עובד יותר טוב', אני עושה פרצופים לפעמים, אבל בסוף אני אומרת 'טוב בסדר, תעשה מה שאתה רוצה ואני שלמה עם זה'. אפילו שהוא לא מאמין לי שאני שלמה עם זה".

ואז מגיע יום חמישי ואפשר לראות איך זה מתקבל.
מאיה: "בדיוק. עד היום אנחנו לא באמת יודעים לצפות מה יהיה. בכל מקרה אין דבר כזה לא להעלות תוכן ביום חמישי, גם אם זה לא ציור אז זה משהו אחר".

יהודה: "אלא אם כן את יולדת".

מאיה: "גם כשאני יולדת אנחנו מעלים תוכן. בלידה האחרונה הכנו תוכן מראש, הכנו סדרת אונליין – פרקים קצרים שנותנים הצצה לחיים של אמנים. יום השידור הראשון היה אמור להיות יום הלידה המתוכנן. כשהגענו לבדיקה הרופאה אמרה לי 'תקשיבי, אם את לא רוצה ניתוח קיסרי את צריכה ללדת היום או מחר'. הסתכלנו זה על זה ואמרנו לה 'רגע שנייה, אמור לעלות לנו פרק ראשון בסדרה, אין דבר כזה לא להעלות ביום חמישי'. העלינו פוסט התנצלות שאומר  – חבר'ה, אנחנו מתנצלים, היינו אמורים לעלות עם הסדרה היום, אבל הילד רוצה לצאת'. אחרי כמה ימים כשחזרנו הביתה, עלינו עם הפרק הראשון".

עד הירח

בציורים שלהם, מאיה ויהודה לא מפחדים לגעת גם בנקודות רגישות יותר. בקשיים, ברגעים הפחות פוטוגניים של זוגיות והורות.

יש איזה רגע שאתם אומרים לעצמכם "וואו, זה יותר מדי חשיפה לרגע פרטי שלנו"?
מאיה: "אחרי שהחלטנו לצייר על זה – לא. אם החלטנו לצייר זה בסדר לחשוף. לא קרה מצב שפעם חשפנו משהו ואז אמרנו בדיעבד לא, זה לא מתאים".

גם בנושא הקושי להיכנס להיריון למשל?
"היה לנו קשה להחליט שאנחנו מתחילים לשתף ולדבר על הנושא הזה. לקח לנו זמן לקבל את עצם ההחלטה הזאת, אבל ברגע שקיבלנו אותה היינו לגמרי בתוך זה'".

יש משהו באיור של הרגעים הקשים שגם מקל את ההתמודדות?
מאיה: "בטח. הקומיקס שלנו ברובו מבוסס על הומור. זה התחיל ככה ואנחנו מאוד מנסים לשמר את זה. ככה אנחנו רואים את עצמנו ואת החיים. אגב, יהודה הוא בנאדם מאוד מצחיק וקליל, בהרצאות שלנו הוא ממש שחקן, זה מופע סטנדאפ. מה שאתה רואה באיורים שלנו זה ככה. הוא מתנהג ככה, הוא נראה ככה, הוא זז ככה.

"כשניגשנו לספר על הקושי של הכניסה להיריון היינו בקונפליקט, כי אמרנו 'אין בזה הרי שום דבר מצחיק, זה עוגמת נפש אחת גדולה'. שאלנו את עצמנו איך אנחנו משתפים דבר כזה בצורה הומוריסטית. סחטנו את המיץ של ההומור מהדבר הזה ועשינו משהו כמו חמישה איורים. ניסינו למצוא את הרגעים שאפשר להסתכל עליהם יותר בקלילות ולא להציג את הבאסה של הדבר. את הצד של הבאסה כולם כבר מכירים".

מאיה: "כשניגשנו לספר על הקושי של הכניסה להיריון היינו בקונפליקט, כי אמרנו 'אין בזה הרי שום דבר מצחיק, זה עוגמת נפש אחת גדולה'. ניסינו למצוא את הרגעים שאפשר להסתכל עליהם יותר בקלילות ולא להציג את הבאסה של הדבר"

ואז הציור הזה פוגש מישהו או מישהי שחווים את זה בעצמם.
יהודה: "ברגע שיש עוד אנשים שחווים את אותו דבר כמוך, אז אתה מבין שזה אנושי וזה בסדר. זה קצת קלישאתי להגיד אבל זה נותן איזו תקווה. זה לא באג שיש רק לי במחשב, אני צריך להמשיך לנסות לא לוותר ובסוף זה ילך. אם לא נמצא פתרון בדרך כזו, נמצא פתרון בדרך אחרת. אנחנו בני אדם, ובני אדם יודעים למצוא פתרונות לכול בסוף. אם הגענו לירח אז אנחנו יכולים להביא גם ילד לעולם".

ההצלחה הגדולה הגיעה עבורם בזכות הרשתות החברתיות, ואלה ממשיכות להיות האמצעי המרכזי שלהם לקשר עם הקהל. ולמרות זאת אפשר לזהות בחלק מהציורים ביקורת כלפי הרשתות החברתיות עצמן. אחד מהם הוא האיור שבו כל אחד עסוק בסמארטפון שלו, כשכל הסיטואציה מוגדרת כ"זמן איכות זוגי", או איור אחר שעוסק בדימוי גוף. "זה לא נולד מאיזושהי ביקורת מכוונת, אנחנו חיים את העולם המערבי, לא המצאנו איזה סיפור בשביל לבקר את התרבות המערבית. אנחנו פשוט ככה ואנחנו חלק מזה", אומרת מאיה.

"אנחנו אוהבים מאוד את הציורים האלה כי אנחנו מבינים שזו נורמה חברתית שלא ברור אם היא בסדר או לא, אבל אנחנו חייבים להתייחס אליה. זה לא כדי לצאת בביקורת כללית. זה לצאת בביקורת על עצמנו".

האלמנה מטרינידד

מיליוני העוקבים שלהם מפוזרים ברחבי הגלובוס וחלק ניכר מהעבודה השוטפת הוא הרצאות בכנסי אנימציה מסביב לעולם. הקורונה שסגרה אותנו בבתים שיבשה את התוכניות.

מאיה: "בשנה שעברה בוטלו לנו עשרה כנסים כאלה וזה היה מאוד מתסכל. זו ההזדמנות היחידה שלנו לראות את הקהל שלנו. לייבים זה נחמד אבל אתה רוצה לשמוע את האנשים. מה שנותן לנו את הכוחות זה המפגש, ההתרגשות, הידיעה שזה משפיע ומדבר אל אנשים. מפגש כזה נותן כוחות לעוד שש שנים".

"אנשים מרגישים שאנחנו שותפים למסע שהם עברו. בפסטיבל האחרון באנימיקס ניגשה אלינו בסוף מישהי שאמרה שאף פעם היא לא חשבה שהיא תבכה מאיור. היא התרגשה מאוד מאחת הסיטואציות שהיא ראתה שם".

סיפור משוגע שזכור לכם במיוחד?
יהודה: "יש המון סיפורים כאלה. אחד מהם הוא 'האלמנה מטרינידד'. סיפור די מדהים. מדובר במישהי מאוד רוחנית שבעלה היה שוטר בטרינידד ונרצח בפרעות של כנופיות ברחוב. מתוך האבל הגדול היא החליטה שהיא מוותרת על זוגיות ואהבה. כשהיא גילתה את הציורים שלנו הם גרמו לה לבכות מאושר, כי זה הזכיר לה מה בעלה נתן לה בחיים ומה היא מפסידה כרגע כשהיא לא נותנת לעצמה הזדמנות נוספת. היא החליטה לתת עוד צ'אנס ומחפשת זוגיות כדי לא לוותר על החיים. היא יצרה איתנו קשר ואנחנו מאוד־מאוד התרגשנו".

מאיה: "אני זוכרת סיטואציה שבאחד הביתנים שלנו בחו"ל, בין האנשים, ראיתי מישהי בוכה וסימנתי לה להתקרב. היא ניגשת אליי בשקט ואומרת לי 'אתם הצלתם לי את החיים שלי'. היא סיפרה שהיא בת 19, חוותה הרבה חרמות לאורך השנים בבתי ספר והייתה מאוד בודדה חברתית. ברגע שהיא הכירה את האיורים שלנו היא הרגישה שזה נתן לה חשק להתחיל לצייר בעצמה. נורא התרגשתי. מי חשב לעצמו שיומן אישי בין בני זוג יהפוך להיות שיח כזה".

יש איור שאתם אוהבים במיוחד או שזה כמו ילדים, אוהבים את כולם באותה רמה?
יהודה: "לי אין. לא בוחר אחד מועדף מבין הילדים שלי".

מאיה: "אני נוטה להאמין לו למרות שהוא יודע לעבוד עליי ממש טוב. האיור שאהוב עליי הוא החיסון הראשון של אריאל, זו הייתה הפעם הראשונה שעברנו חיסון עם ילדים וזו חוויה שאני לא אשכח בחיים. כמה שהציור הזה נראה מוגזם, החוויה האמיתית הייתה הרבה יותר סוריאליסטית וקיצונית. אריאל נרגעה תוך שתי דקות, אבל אני הייתי נורא נסערת וליהודה לקח שנתיים עד שהיד שלו הפסיקה לכאוב. זה היה כל כך לא פרופורציונלי לדבר עצמו ולכן זה האיור האהוב עליי".

יהודה ומאיה לא מסתפקים באיורים השבועיים ובכנסים. בימים אלה הם מפיקים קורס אונליין שמלמד איור, קונספט וסטוריטלינג. הספר שלהם "כל כך אנחנו" (הוצאת כתר) יצא לראשונה בעברית וזמין לרכישה בחנויות, וב־25 לאוקטובר נפתחת התערוכה שלהם לחצי שנה במוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון.

התערוכה הזו היא בשבילם סגירת מעגל מיוחדת. מאיה: "כשסיימנו את בצלאל, רצינו להציג את פרויקט הגמר של יהודה, ומוזיאון הקומיקס היה הטלפון הראשון שלנו. הם אמרו לנו 'אוקיי, יש רשימת המתנה של שנתיים'. המשכנו בינתיים הלאה, והנה אחרי כמה שנים אנחנו מגיעים למוזיאון הקומיקס, הפעם קצת אחרת".