קוראים לה זויה צ'רקסקיה והיא לא לוקחת שבויים. בינואר נפתחה במוזיאון ישראל בירושלים תערוכת יחיד שלה, בכותרת "פרבדה". בתערוכה מציגה צ'רקסקיה בהומור אכזרי שנון את העלייה הגדולה של שנות ה־90 מבריה"מ ואת המפגש שלה עם החברה הישראלית. ושלא יהיה מקום לאי־הבנות: מדובר בלא פחות מבעיטה בבטן.
את פני הבאים לתערוכה מקבל הציור "קורבנות חדשים". הציור מתעד את בני משפחתה של הילדה זויה, עוטים בגדי חורף בשלוש שכבות, יורדים מכבש המטוס היישר אל החום המזרח תיכוני הלוהט. לרגלי המטוס ממתינה להם עובדת סוכנות עם דגלונים. שני דקלים באופק מסמנים את המציאות הלבנטינית שאליה נחתו.
בשיחה עמה השבוע מסבירה צ'רקסקיה שהשם "קורבנות חדשים" לקוח מן הסבתא שלה. "היא לא רצתה לבוא לארץ. היא היתה מבוגרת ולא רצתה לעזוב את אוקראינה. אבל הכרחנו אותה לבוא איתנו כי לא הסכמנו להשאיר אותה לבד. היא הייתה דרמה קווין אמיתית. ובכל פעם שראתה מטוס נוחת הייתה אומרת 'הנה מגיעים קורבנות חדשים'".
וזה רק הפתיח. אין ולו רכיב אחד ברשימת הטראומות והסטריאוטיפים שנפקד מעבודת המחקר האמנותית של צ'רקסקיה. גלריית הדמויות בתערוכה של זויה כוללת את המנקה הרוסייה, הפרוצה הרוסייה והמלצרית הרוסייה. הגבר המזרחי הכהה והגבר הרוסי הלוזר בפיג'מת הטרנינג הנצחית ובכפכפי האדידס. בעולם של צ'רקסקיה כולם הקורבנות וכולם התוקפנים.
אבל יש גיבור אחד, יחיד ומיוחד במציאות שמשרטטת צ'רקסקיה. הלא הוא הנקניק הרוסי. הו הנקניק, המופיע בשלל צורות וצבעים, ומככב כמרכז ההוויה וכמושא הגעגועים של העלייה – בדיוק מה שברחו ממנו. על הדרך משרטטת צ'רקסקיה את שאר סימני הזיהוי הפלילי: שולחן האוכל הרוסי, כלי האמייל המצוירים והוויטרינה עם הקריסטלים.
זה החלק הקליל. החלק הכבד יותר הוא לא פחות מפטיש בראש. צ'רקסקיה מתארת ביד אירונית את פולחן החזיר מצד אחד ואת בדיקות היהדות ותהליך הגיור מצד שני. את הגברים שבגיל העמידה נאלצים לעבור ברית מילה. בציור הטרגי־קומי על גבול האנטישמי, האחד חותך בעוד שהשני מסתיר את פניו בספר תורה. וישנו גם את הרב שבא לבקר בביתו של זוג בתהליכי גיור. ובעודו תוחב את אפו למקרר, מביטים בו בחזרה שני נחירי אפו של החזיר מסיר המרק.
שלושה חודשים אחרי הפתיחה החגיגית עדיין משתרכים תורים בדרך לתערוכה של צ'רקסקיה. האמנות המובנת שלה, שלא עושה הנחות לקהל הישראלי, פרצה את גבולות המוזיאון. וזה עושה לה טוב.
באופן אישי, היא משחזרת, לה דווקא הייתה קליטה מהחלומות. "ארבעה ימים אחרי שנחתנו הגעתי לתיכון לאמנויות 'תלמה ילין'. זו הייתה התקופה הכי טובה שלי בחיים. אף אחד לא קרא לי רוסייה. את רוב הקושי ספגו ההורים. ואני לא חושבת שהם הצליחו אי פעם להתאושש".
התיכון היה גן עדן. לצבא לא הלכה. עניין של חוסר התאמה. בריאיון ל'הארץ' לפני 14 שנים הסבירה: "לא יכולתי לראות את עצמי כחיילת. מעולם לא הלכתי בנעליים בלי עקבים. זה לא הסתדר לי עם המדים, גם הייתי פנקיסטית והייתה לי שרשרת ארוכה מן האף עד האוזן. אז במקום לבלות את שירותי הצבאי בכלא הלכתי לקב"ן".
כשהייתה בת 21 החלה ללמוד במדרשה לאמנות בבית־ברל. שנתיים אחרי, ב־2003, כבר הציגה את תערוכת "קולקציית יודאיקה". היו בה ציורים וחפצי יודאיקה פרובוקטיביים, בעלי זיקה לדימויים אנטישמיים, כולל סיכת זהב עשויה על פי הטלאי הצהוב וכרית רקומה עם דמותו של היהודי הנודד. אך מה שמשך תשומת לב בעיקר היה "הגדת אאכן", שעוצבה על פי "הגדת ראשי הציפורים" וזכתה להערכה רבה, ומיצבה אותה כאחת הדמויות הבולטות של הדור הצעיר באמנות.
הקריירה של צ'רקסקיה רצה קדימה. אך ב־2005 אחרי שורה של תערוכות, החליטה שהעתיד נמצא לא כאן אלא בברלין. ארבע שנים עבדה ויצרה בברלין. "ואז", היא אומרת, "משהו עמוק השתנה מבפנים. זה היה תהליך ארוך ואישי מאוד. התעסקתי אז בעשיית אמנות על אמנות, בממסד האמנותי. ואז הבנתי, שזה כבר לא מעניין אותי. יותר מעניין אותי, כמו שביבי אמר, החיים עצמם. החלטתי לחשוב על פרויקט. משהו שאני מכירה לעומק. וזו כמובן הסצנה של יוצאי בריה"מ בישראל. ידעתי מיד שזהו זה. הנושאים המתבקשים היו מה שהכי באוויר, הכי סטריאוטיפי והכי כואב. והסקיצות באו לי במהירות ובקלות בזו אחר זו.
"אז גם החלטתי לחזור הביתה", היא אומרת. "אמנם אני בן אדם שחש בבית בכל מקום, אך בסופו של דבר אני ישראלית יותר מכל דבר אחר. ובסך הכול, היחסים פה בין אנשים טובים. אם מישהו ייפול יעזרו לו. זה גם לא בעיה להיות ישראלי אם אתה רוסי".
מה שכן מדאיג אותה הוא מה יהיה עם ורה, בתה בת השנתיים וחצי, שנולדה מבעלה סאני, מהגר עבודה מניגריה. בפוסט האחרון שלה בפייסבוק כתבה שהיא חלמה שהיא צריכה להחביא את התינוקת שלה כי היא כהה מדי. במציאות, ורה הקטנה חיה במציאות בורגנית נוחה והולכת לגן ילדים, ניחשתם נכון, רוסי.
זה מזרח תיכון חדש
כמה חודשים לפני שזויה צ'רקסקיה נולדה בקייב המושלגת הגיחה לאוויר העולם מרים יוּחְבֶץ הקטנה, תינוקת בלונדית יפהפייה, לבוריס ותמרה יוחבץ, זוג אמנים עולים בוגרי האקדמיה הגבוהה לאמנות בסנט־פטרבורג. ארבע שנים קודם נחתו בישראל. החודשים הראשונים בנתניה מול הים היו גן עדן. אחר כך החלו לנחות לקרקע המציאות הישראלית הקשה. וזה היה לא פשוט. מאוד לא פשוט. אך גם ברוסיה החיים היו לא קלים. עם תיעוב עמוק ומושרש לכל דבר שרק נראה או מריח סובייטי, מהדירה הקומונלית, מהריחות, מהבישולים ומהשפה הסובייטית השקרית והמתחנחנת – ישראל הייתה הדרך שלהם לנשום מלוא הריאות אוויר נקי.
מרים, נולדה לתוך החופש החדש הזה. היא גדלה בגני־תקווה, פרבר תל־אביבי מרוחק עם ריח פרדסים ושכונה שהיא כור היתוך של המעמד הבינוני־נמוך. האווירה הייתה משפחתית ומגוננת והחינוך אליטיסטי מגיל אפס, ילדת פינוקים קלאסית של עליית שנות ה־70. וכשרשמו את זויה לחוג לאמנות בקייב, מרים החלה ללמוד רוסית בגני־תקווה. אבא שלה, בוריס יוחבץ, הצטרף לאחת הקבוצות הכי איקוניות בתרבות הישראלית – קבוצת "לווייתן" לאמנות יהודית.
לכאורה, החיים היו הכי ישראליים שרק אפשר. והם באמת היו כאלו. אבל מרים אומרת שתחושת הזרות הייתה שם מההתחלה. כל ירידה למטה לשחק בשכונה, היא משחזרת, "הייתה סוג של התמודדות. להתפדח כל פעם מחדש שקוראים לך מהמרפסת 'מאשקה בואי הביתה'. כילדה, זה היה קצת קשה. כי למרות שהייתי צברית כמו כולם, תמיד כולם היו יותר ישראלים ממני".
ואז, כמו זויה, גם מרים הלכה ל'תלמה ילין'. וגם לה זה היה נהדר. אבל בגיל 16 היא זוכרת סיבוב בשוק הפשפשים ורוכלים שפתחו פה ג'ורה על העלייה הרוסית. "השנאה שטפטפה מהם זעזעה אותי", היא אומרת. בניגוד לזויה היא דווקא עשתה צבא, אבל שנאה כל רגע. "לא הפסיקו להזכיר לי שאני רכוש צה"ל". ואז הלכה ללמוד אמנות ועיצוב גרפי ב'ויטאל'. בהמשך החלה להציג בגלריות תל־אביביות נחשבות וללמד עיצוב ואמנות.
"אני מאמינה שרבים כמוני, דור ראשון לעלייה של שנות ה־70, נושאים את תחושת הזרות הזו".
ואכן, בניגוד לאופי הפלקטי, הפומבי, המוחצן והרפטטיבי של העבודות של זויה, מרים בוחרת דווקא לבחון את המציאות הישראלית בעדשה מאוד אישית, לירית ומופנמת.
מתוך סדרה עבודות שבה היא בוחנת איך היה לגדול בישראל של שנות ה־80, מציגה כאן יוחבץ שני פורטרטים אישיים מאוד. תמונה אחת שייכת לסוג "אמנות מובנת", ומבוססת על צילום פורטרט קלאסי של ילדה עם חתולה ומבט תמים צופה פני עתיד.
העבודה השנייה ממזרית ומורכבת הרבה יותר. לכאורה, מדובר בציור משותף של אי־טי ואַלְף. שני גיבורי תרבות מערבית, שהציתו את דמיונם של מיליוני ילדים ברחבי העולם בשנות ה־80. בפועל, מדובר בסוג של פורטרט אישי. "החייזריות של אי־טי ואלף היא שדיברה אליי. שניהם נטע זר. זרים בנוף. ואני תמיד הרגשתי נטע זר בנוף, בזמן שהיה לי געגוע אינסופי להשתייך".
התיקון הגיע לפני שנים אחדות במסע שורשים משפחתי לסנט־פטרבורג. "פנטזתי שסוף סוף אפגוש אנשים כמוני, דומים לי, אחים ואחיות אבודים. הייתי בטוחה שאפגוש בני דודים שייקחו אותי לפאב הכי לוהט ולחנויות הכי שוות, וכל המשפחה הדמיונית הזו תשב יחד סביב סמובר. ואז הבנתי שזה לא זה, ואמרתי לאבא שלי – איזה מזל שעלית לישראל. אני לא מתחברת לכל הרוסיה הזו ולכל הפטרבורג הזו עם התעלות. הבנתי שאת השורשים שלי אני בונה כאן עם המשפחה הגרעינית הקטנה שלי. שהרב־ערוציות שלי באמנות וכבן־אדם היא הדבר האמיתי. שאני הכי אירופית אבל גם הכי מזרח תיכון. ואולי הרגשתי עוף מוזר במשפחתיות, בצבעוניות ובאמנות, אך לימים הבנתי שזה בדיוק העניין. שאני מה־זה ישראלית ומה־זה מזרח תיכונית. שאני מייצגת משהו שהוא חלק עמוק ובלתי נפרד של הישראליות".
גם למרים ולבעלה יניב יש בת קטנה, יהלי. ועם סבא וסבתא מסנט־פטרבורג שגרים בתל־אביב וסבא וסבתא מעיראק שגרים במעלה־אדומים, יותר ישראלי מזה קשה להיות.
גילוי נאות: את העבודות של זויה אני מכירה ואוהבת כבר שנים. מרים יוחבץ והוריה בוריס ותמרה הם חברים קרובים ושכנים אהובים. העבודה של בוריס, "קרמלין – רומא השלישית", תלויה אצלי בסלון. ואם תשאלו אותי, לבוריס ותמרה יוחבץ מגיע פרס ישראל על עבודתם המשותפת במשרד הביטחון בפיתוח שיטות לתרפיה באמנות לפגועי ראש, אולי הקבוצה הכי טראגית והכי קשה בקרב פצועי צה"ל.
