הכירו את האנשים שאצלם סוכות כל השנה

חגי טל – בית־אוטו

כמה זמן: ארבעה חודשים
יועץ סביבתי במשרד לייעוץ סביבתי, (32), רווק

בשביל חגי טל המגורים בבתים ארעיים הפכו כבר לדרך חיים. "זה התחיל אחרי הצבא", הוא מספר, "עבדתי בחברת טרקטורונים שהייתה ממוקמת בתחנת דלק. וכדי לצאת מהבית של ההורים ולעבור לעצמאות מסוימת, שיפצתי שם חדר והתחלתי לגור שם. האמת שזה לא היה "אוף־גריד" (מנותק רשת, קמ"מ) לגמרי כי כן היו לי שם מים וחשמל".

רגע, גרת בתחנת דלק?

"נכון. אחר כך טסתי לניו־זילנד, וכשחזרתי, אני ועוד כמה חברי ילדות השתלטנו על מבנה נטוש קרוב לבית ובעצם חילקנו אותו לחדרים – ולכל חבר היה חדר משלו. גרתי שם שנתיים. חיברנו לעצמנו חשמל פיראטי, וגם למים היה איכשהו חיבור. ואז עזבתי לצפון ושם התחיל האוף־גריד האמיתי. הגעתי לבנאדם שהקים כפר נופש ליד איזשהו נחל בצפון, והעבודות הופסקו. נשארו שם 14 בקתות עץ נטושות, בלי חיבור לחשמל או למים. הגעתי להסכם איתו שאני אשמור על המקום, וחוץ מזה הוא לא יבקש ממני כלום ואני לא אבקש ממנו. אז סידרתי לעצמי חשמל סולארי והבאתי מים בנגלות והייתה לי מערכת לאגירת מי גשמים עד שהבנתי שלא כדאי. חייתי ככה שלוש שנים, והייתה גם בת־זוג שגרה איתי שם תקופה מסוימת. אחרי שלוש שנים מיציתי את סגנון המגורים ואת האזור. אחר כך נסעתי למזרח, וחזרתי לדירת קבע בשרון למשך שנה".

ובכל זאת אנחנו פוגשים אותך שוב בבית שאינו בית קבע.

"לפני כמה חודשים אחד החברים שלי, שבנה לעצמו אוטו־בית, טס עם בת־הזוג לצרפת והשאיר לי את האוטו־בית שלו. אז עכשיו אני כאן".

"בזכות האוטו־בית אני יכול להרשות לעצמי לגור ליד החוף. עוד יתרון הוא שאני לא חייב לאף אחד שום דבר. היום בעלי הדירות מרשים לעצמם להציב תנאים שלא מאפשרים לך עצמאות אמיתית – את מי מותר לארח ואם מותר או אסור בעלי חיים"

מה היתרונות באוטו־בית?

"בראש ובראשונה החופש לחיות איפה שאני רוצה לחיות. היום המצב בארץ הוא שפשוט אין דירות. כמעט אי אפשר להשיג דירה בתל־אביב או קרוב לקו החוף. ועכשיו אני יכול להרשות לעצמי לגור ליד החוף. עוד יתרון הוא שאני לא חייב לאף אחד שום דבר. בעלי הדירות מרשים לעצמם להציב תנאים שלא מאפשרים לך עצמאות אמיתית – את מי מותר לארח ואם מותר או אסור בעלי חיים. וכמובן שאני נייד. אני יכול להזיז את האוטו – וזה בעצם לעבור דירה".

מה החסרונות?

"יש הרבה מאוד מורכבויות. למשל הצפיפות. אין לי מרחב להתפרש. יש לי מטבח קטן, סלון קטן ומיטה קטנה. יש לי אתגרים גם בתחום הסניטריה, וגם מבחינת החום בקיץ. כל הזמן יש משחק כזה – אם אני רוצה להיות קרוב לים אז בים אין צל ובבית חם כל היום. אם רוצים להיות ביער, צריך לבדוק שזו לא שמורת טבע. ואם אני רוצה לשמור על ניידות – שזה הקונספט של אוטו־בית – אז אני לא יכול להתפרש בשטח, לא יכול לפתוח זולה. יש גם שגרת חיים רגילה – אני נוסע מטעם העבודה הרבה, כמעט כל יום. אז אני נאלץ להחזיק שני רכבים – את האוטו־בית ועוד רכב פרטי. הרי לא אקח את האוטו־בית איתי לכל מקום".

אתה יועץ סביבתי, יש גם אג'נדה ירוקה מאחורי דרך החיים הזו?

"להפך. מגורים כמו שלי הם הכי פוגעים בסביבה. נניח אני בחיפה, שיושבת בכרמל. אז יש הפרדה מאוד ברורה איפה עיר ואיפה יער. אבל ברגע שאני מגיע עם האוטו־בית שלי ליער, אני בעצם הופך את היער לעיר, וזה מאוד בעייתי מבחינת בעלי החיים שם. נוצרת גם טביעת־רגל אקולוגית, שהיא בעייתית הרבה יותר כשאתה גר לבד ולא בניין קומות למשל".

לסיכום, היית ממליץ לאחרים ללכת בעקבותיך?

"ממש לא. זה לא סגנון חיים שמתאים לכולם, הוא דורש המון תושייה, שלא לכולם יש. חוץ מזה, שאם כולם יתחילו לחיות ככה – זה כבר לא יתאפשר. אנחנו רואים שמועצות מקומיות כבר מגרשות את הקרוואנים משטחן. ככל שיותר אנשים בוחרים בדרך החיים הזו יש יותר אנטגוניזם אליה, שאגב, הוא ממש מוצדק".

משפחת הראל – אוהלים מונגוליים

כמה זמן: 11 שנים

רבקה (37), קרמיקאית, דוד (38), מורה לנגרות ולתנ"ך, טוביה גאל (13.5), יפתח שלום (12), כליל לבב ישראל (8), ניצן אליה (4.5), סיני מתניה (2.5)

כאשר הילדים של רבקה ביקשו ממנה לגדל חיית מחמד, נניח כלב, היא ענתה להם: "בשביל מה? יש לנו כאן מלא חיות – עכברי מדבר, ג'וקים, זבובים".

איך זה לקום בבוקר ולראות מולך עכבר?

"ראשית, אלה עכברי מדבר, הם שונים ויכולים להיות גם די חמודים. אני לא אגיד שאני נהנית מזה שיש עכברים בבית – אני ממש לא. אבל בודדות הפעמים שהצבנו כאן מלכודות. אנחנו מבינים שחלק מהרעיון של אדם שסוגר מעגל עם הטבע, זה לחיות עם עכברים".

לבית הייחודי שלהם בתקוע ד' הם הגיעו לפני 11 שנה, מיד לאחר לידתו של בנם השני. "למעשה באוהל אחד היה סלון ומטבח, ובחדר השני היה חדר השינה של כולנו. עם השנים התחלנו להוסיף דברים – שירותים ומקלחת ומבואה. כולם בבנייה קלה. כרגע אנחנו בתהליך של בנייה והרחבה למשהו קבוע יותר, שתי קומות שיתחברו ליורט. אחרי הכול אנחנו כבר עם חמישה ילדים בחדר. זה כבר סיפור אחר".

דוד ורבקה הראל: "אין פה זבנג וגמרנו. זה לא כמו בית שמחזיק לשנים. זה בית שכל הזמן אנחנו צריכים להשקיע בו – הבידוד לא טוב, השמש מכלה את היריעות אז צריך להחליף אותן כל כמה שנים. יש הרבה עבודות תחזוקה"

מה הוביל אתכם לדרך החיים הזו, באוהלים?

"קודם כול מה שהנחה אותנו זה הרצון לחיות ממה שיש לנו. לא לקחת הלוואות ענק או משכנתה, אלא פשוט לחיות ממה שכבר יש. גם את ההרחבה עכשיו אנחנו בונים אחרי שחסכנו כסף למטרה הזו. זו גם ההתנהלות החודשית – אנחנו לא נכנסים למינוסים ולא קונים בתשלומים, אלא לפי מה שיש לנו באותו חודש".

איך הגיבה הסביבה לבחירה שלכם?

"כשהגענו לפה, בגלל שזה מאחז לא חוקי, אנשים חששו לבנות בניית קבע ולא היינו חריגים בנוף. אבל המשפחה כן הגיבה בדאגה מסוימת. חמי למשל שלח לפה מהנדס שחשב שאנחנו צריכים לעשות המון דברים פה, קשירות פה וחיזוקים שם, אבל לא עשינו כלום. בנינו פה בעצם אוהל מסורתי שיש בו חוכמה הנדסית עתיקה – מינימום חומר שמחזיק את המרובה. הם עמידים בסופות ובגובה. והנה, כבר 11 שנה הוא מחזיק מעמד".

מה החסרונות במגורים ביורט?

"אין פה זבנג וגמרנו. זה לא כמו בית שנכנסים והוא מחזיק לשנים. זה בית שכל הזמן אנחנו צריכים להשקיע בו – הבידוד לא טוב, השמש מכלה את היריעות אז צריך להחליף אותן כל כמה שנים. יש הרבה עבודות תחזוקה. היו לנו שירותי קומפוסט והחלפנו רק לאחרונה במערכת טיהור מים, וגם עברנו למערכת סולארית עצמאית.

"אבל כל זה חלק מהדרך שבחרנו בה, להיות עצמאים, לחיות באיזושהי מעגליות עם הטבע. היום האדם מנותק מהמעגליות של הבריאה. זה גם כל מה שגורם להתחממות הגלובלית ולזיהום שכל הזמן מדברים עליהם. ובעינינו האנושות איבדה את זה טוטלית. אנחנו רוצים להיות חלק מהטבע, חלק מהמערכת. וכל החיבור הזה שלנו פה מאוד מרגש אותנו ומשמח אותנו".

משפחת רפפורט – מסביב לעולם

כמה זמן: 4 שנים

תמר (48), מעצבת מוצר ויזמית חברתית, אם יחידנית לאיתן אורי (11) ויאיר רון (9)

אם תשאלו את תמר רפפורט, היא תגיד לכם שהיום, בשנת 2021, כל אחד ואחת מכם יכול לגור בכל מקום בעולם. כן, גם עם ילדים – ולפרנס את עצמו בכבוד. היא עצמה ההוכחה החיה לכך, אחרי שבמהלך ארבע השנים האחרונות עברה עם שני ילדיה בין הודו, תאילנד, ארה"ב, יוון ובולגריה. והמזוודה עוד נטויה.

מה גרם לך להחליט לקחת ילד בן 7 וילד בן 5 ולצאת להרפתקה כזו?

"נתחיל בזה שהסתיים לי איזה פרויקט בארץ, מה שהתחבר עם הרצון שלי לחוות עם הילדים שלי כמה שיותר חוויות כשעדיין אפשר, לפני שהם אומרים לי 'ביי אמא'. הבנתי שאני יכולה לחיות חיים נפלאים בחו"ל בזכות שכר הדירה שאני מקבלת על הדירה שבבעלותי בישראל. אני אפילו יכולה לוותר על עבודה.

"כשהתחלתי להתעניין איפה אפשר לחוות חוויות כאלו, חברה סיפרה לי על בית הספר הבריטי בגואה וקפצנו על המציאה. חשוב לי מאוד להדגיש כי החינוך של הילדים שלי לאורך כל הזמן הזה עומד בראש סולם העדיפויות שלי. אנחנו תמיד נגיע למקום שבו יש אפשרות לילדים לקבל חינוך טוב ואיכותי. אם זה שלוחה של קיימברידג' או מחנות קיץ מעולים, גם בארה"ב וגם ביוון".

כשיצאת לדרך, חשבת שאת נוסעת לתקופה קצובה, או שידעת שזו תהיה דרך החיים שלך מעכשיו?

"קניתי כרטיס חזרה לשנה, אבל ההגדרה היא כל הזמן: ממשיכים כל עוד טוב לכולם. לא תיארתי לעצמי אז, שזה כל כך חכם וכל כך טוב לכולם לכל כך הרבה זמן. אנחנו עוד נחזור ונשתקע בבית־קבע, אבל בינתיים אנחנו לומדים באוניברסיטה של החיים, וצוברים חוויות – גם אישיות וגם משפחתיות".

תמר רפפורט: "ההגדרה היא כל הזמן: ממשיכים כל עוד טוב לכולם. לא תיארתי לעצמי אז, לפני ארבע שנים, שזה כל כך חכם וכל כך טוב לכולם לכל כך הרבה זמן. אנחנו עוד נחזור ונשתקע בבית־קבע, אבל בינתיים אנחנו לומדים באוניברסיטה של החיים".

ואיך הילדים מרגישים עם דרך החיים הזו, לעבור ממקום למקום ולהסתגל למסגרות חדשות ולחברים חדשים?

"אני חושבת שיצאנו לדרך כשהם היו בגילים המתאימים, והם פשוט מסתגלים נפלא לכל מקום. אני כן אציין שאנחנו עדיין מחוברים מאוד לישראל. הם מסונכרנים עם תוכנית הלימודים פה, נמצאים בקשר עם המחנכות ועם החברים לכיתה. אנחנו מגיעים כל שנה לכאן לחודשים בודדים וממשיכים הלאה. כך שלילדים שלי יש גם שורשים וגם כנפיים".

לרפפורט חשוב לציין שהיא אדם שמאוד מאמין בקהילה, ושהיא מייצרת קהילה בכל מקום שהיא נוסעת אליו. "למשל עכשיו אנחנו קבוצה של כמה משפחות שתחגוג פה את החגים יחד, זה מאוד חשוב לי".

אז דיברנו הרבה על היתרונות – ובעיקר על החוויות שאתם עוברים יחד ולחוד, אבל מה לגבי החסרונות?

"ראשית בלוגיסטיקה, במעברים ממקום למקום. זה לא פשוט בכלל כי צריך לתכנן את הצעד הבא, למצוא מקום לגור, למצוא מסגרת חינוכית וכמובן לארוז. ושנית העובדה שבארץ אנחנו גרים אצל סבתא, שיש בזה יתרונות אבל גם קשיים".

היית ממליצה לאחרים לאמץ את דרך החיים שלך?

"בהחלט. היתרונות הם מטורפים, הילדים מקבלים המון, ואפשר גם לשמור על חיים מאוזנים. גם כלכלית וגם בתחומים אחרים. בדיוק למטרה הזו גם הוקמה קבוצת הפייסבוק 'עולם ומלואו – השראה למסע', שהיא כבר קהילה של משפחות כמונו, וכאלו שחולמות על המסע הגדול שלהן".

משפחת סלוין – משאית

כמה זמן: שנתיים

נעמה (34) ויואל (39), מעבירים סדנאות במלאכות יד קדומות, דרור ליבי (4.5), טוב מאיר (שנתיים), אור שמחה (חודשיים)

המשאית היא הכול עבור נעמה, יואל ושלושת ילדיהם הקטנים. גם בית מאובזר היטב וגם מקור הפרנסה. "אנחנו מגיעים אל הלקוחות ופותחים סדנאות שטח".

הם יצאו לדרך לפני שנתיים. "קנינו משאית גדולה וצהובה ובמשך חצי שנה, בלילות, יואל בנה בתוכה בית, שזה אומר בידוד, חלוקה לחדרים, מערכת מים, ביוב וחשמל. אפילו מטבח יפה יש פה. בית לכל דבר".

איפה המשאית נמצאת בדרך כלל?

"אין לנו בדרך כלל, בחורף אנחנו לרוב בדרום ובקיץ בצפון. אבל אנחנו נוסעים לרוב בעקבות העבודה, בכל מקום שהיא תהיה – לשם ניסע. בדרך אנחנו פוגשים אנשים מעניינים, מבקרים במקומות שמעולם לא היינו בהם".

איך הגעתם לרעיון של המשאית?

יואל: "זה היה חלום של שנינו. נפגשנו בירוחם, ונשארנו לגור שם אחרי הנישואין. הרבה פעמים נתקעים במקום מסוים ולא יוצאים ממנו, רק כי זה המקום שבו אתה נמצא, כי זה הגורל, כי זה נוח. אבל אנחנו רצינו את ההתנתקות מהמקום, מהחומר, מהרכוש. לפתוח את הראש והנפש למקומות חדשים".

נעמה: "זו הבחירה שלא הציוד ולא השגרה יגבילו אותנו. היה לנו סטודיו לקרמיקה ונגרות עם ציוד מאוד כבד, סטודיו מלא ומצליח, ורצינו להשיל מעצמנו את העודפים, ממש כמו נחש, ולהרגיש קלילים שוב. להסתובב ולבחור את הבחירות שלנו. לא רק את הציוד של הסטודיו השארנו מאחור, צמצמנו את המטבח לחמישית, את הבגדים שלנו לעשירית".

איך זה לגדל שלושה ילדים במשאית בלי מסגרת?

"יצאנו חצי שנה לפני הקורונה. ההתחלה הייתה מאתגרת, אבל אז הגיעה הקורונה וכולם נאלצו להיות עם הילדים כל היום בבית. פתאום הרגשנו שאנחנו לא רק בבית – אנחנו בטבע, ואנחנו פנויים להיות עם הילדים שלנו. פעם זה על חוף הים, פעם במדבר, ופעם בשדה פרחים משוגע. פתאום הרגשנו שפיצחנו את החיים נכון. אני חושבת שזה גם מאפשר לילדים גמישות בנפש ופתיחות – בכל מקום אנחנו נשארים בין שבועיים לחודש, ופוגשים המון חברים חדשים".

נעמה סלוין: "אני מרגישה שמציאות החיים שלנו מקצינה את הכול. אם אנחנו בטוב, נניח עם הילדים בחוף, אז זה מדהים. אבל אם יש יום קשה, והגענו למקום שבו גם אנחנו וגם הילדים לא מכירים אף אחד, הכול מאוד לא פשוט"

ויש תוכנית לעבור בעתיד לבית קבע?

"אני מאמינה שהילדים כן יצטרכו מתישהו ביטחון של חברים קבועים. גם לריב וגם להשלים – מין מעגל כזה, לעבור תהליך".

יואל: "כן, אנחנו רוצים. אני בנאי בנפש שלי ואני רוצה לבנות, אנחנו רוצים אדמה משלנו. אנחנו אנשי אדמה ואנשי גידולים".

נעמה: "אבל אני חושבת שזה מאוד פותח את הראש שאנחנו לא מחזיקים באדמה בכוחנות. יש לנו עכשיו גם תחושה שאנחנו אורחים בעולם, כי כרגע בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו אנחנו בעצם מתארחים. ואני מקווה שהתפיסה הזו תישאר בנו. שאם משהו לא מסתדר אפשר לזוז, להמשיך. אנחנו לא שולטים וגם לא נשלטים".

אבל בטח יש גם חסרונות.

נעמה: "אני מרגישה שמציאות החיים שלנו מקצינה את הכל. אם אנחנו בטוב, נניח עם הילדים בחוף, אז זה מדהים. אבל אם יש יום קשה, והגענו למקום שבו גם אנחנו וגם הילדים לא מכירים אף אחד, הכל מאוד לא פשוט. עברתי פה גם היריון, ומה שבבית רגיל היה יכול להיות נוח יותר – פה היה קשה יותר".

יואל: "ודאי שלא הכול ורוד, יש הרבה קשיים. לא קל להתנהל במרחב קטן, המעברים לא קלים. יש בחיים 'רגילים' הרבה נוחות, אבל המחיר שלהם הוא הקיבעון. עברנו הרבה דברים לא קלים, אבל בסופו של דבר זה מה שבונה אותנו. זה מסע שנבין אותו רק כשנסיים".