שבאבניקים גרסת המציאות

יום אחד

עדן אביטבול

לפני כמה שנים, פגשתי את יאיר חבר שלי. יאיר למד כמה שנים טובות בעטרס (ישיבת "עטרת ישראל") ואחר כך קצת בפוניבז' ואז מתישהו חשב ללכת לצבא ועבר את המיונים של גל"צ (!) ובסוף לא המשיך כי הרגיש שזה דיסוננס משוגע מדי לעבור מבית המדרש לגל"צ ככה פתאום. יאיר סיפר שהוא עובד בתור יועץ לסדרה שעוסקת בעולם הישיבות ותיקרא "העילויים". אז שאלתי אותו, מה, עולם הישיבות שלנו? והוא אמר לי כן, כן. שלנו. והסכמנו שזה חידוש גדול בעולם.

תקופה אחר כך עלתה לאוויר הסדרה שעליה סיפר יאיר, אבל במקום "העילויים" קראו לה בסוף "שבאבניקים". מוזר. אני זוכר שאיזה שבוע שלם התהלכתי בעולם עם הנתון המציק הזה. מה הקשר, ריבונו של עולם, בין ארבעת גיבורי הסדרה לבין שבאבניקים?! הרי הם בחורים מישיבה מעולה, יש שיאמרו אליטיסטית, ארבעתם לבושים לפי צו האופנה העדכני ביותר בעולם הישיבות החרדי, אחד הוא בן של ח"כ, אחד חוצניק מניו־יורק, אחד צו"ל של החיים והרביעי טוב לב, תם וישר דרך. טוב, בואו נגיד שגם עילויים הם לא, אבל שבאבניקים? אתמהה.

המשמעות החברתית של שבאבניקים בעולם החרדי היא שלילית. שבאבניקים הם נערי רחוב, כאלה שנפלטו, לרוב שלא באשמתם, מהמסגרות החרדיות (שלא באמת יודעות להתעסק עם מורכבויות). שבאבניקיוּת היא תופעה כואבת שלא מקבלת מספיק תשומת לב ויד מושטת לעזרה. שבאבניקים היא מילת גנאי והיא בעצם השם הכי לא מתאים לסדרה שעוסקת בעולם הישיבות המצוחצח.

עבר זמן, וככל שהתקדמה העלילה בפרקי הסדרה, השאלה הציקה פחות ודברים חשובים אחרים שעלו לראשונה במסך הקטן תפסו את מלוא תשומת הלב. הגיבורים עברו דברים וחוו חוויות והתמודדויות שהזכירו לי ולחבריי את החיים שלנו ממש בין כותלי הישיבה. לשורת הגיבורים הטלוויזיוניים בישראל נוספה דמות לא פחות מגניבה. לא פחות אופנתית, לא פחות קונפליקטית, דמותו של בחור הישיבה.

אז אמנם שבאבניקים "אמיתיים" יושבים על הברזלים בשכונה ולא נהנים ממעמד של בני ישיבה, אבל עמוק־עמוק בלב, כל אחד הוא גם קצת שבאבניק שיושב על הברזלים שבנפש.

"שבאבניקים" ממשיכה גם בעונה השנייה לתפור יחד שוליים ומיינסטרים, את הרחוב הישראלי ואת בית המדרש הליטאי וכמובן, איך לא – את הקודש והחול, שזו אולי קלישאה שחוקה, אבל בשורה התחתונה זהו הרובד הכי פנימי בחייו של ישיבע־בוחער ובעצם בחייו של כל אחד שחושב על זה.

אז הנה, שישה קטעים שכתבו בחורי ישיבה בהווה ובעבר. על החיים שלהם, על הלבטים, על ההווי ועל נקודת המבט. אפשר להתייחס אליהם כקטעי יומן, כפרפראזה, כפוסטים או כחלק מסיפור ארוך.

אז אולי בעולם מתוקן הכתבה הזו הייתה צריכה לשאת את הכותרת "שבאבניקים כותבים בעקבות שבאבניקים" או משהו דומה, אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. ברוך השם.

הסמארטפון שלי ואני

ישיבישער בנשמה (פרופיל בפייסבוק)

נגיד שקוראים לי יונתן למרות שזה לא השם האמיתי שלי (מסיבות מובנות) ואני בחור ישיבה. אני נוהג לומר שאני לא רק לומד בישיבה, אלא גם מחובר אליה מבחינה מהותית ברמ"ח ושס"ה. הכינוי שלי הוא "ישיבישער בנשמה" על שם פייק־פרופיל שיש לי בפייסבוק. התוכן בפרופיל שלי הוא סופר נישתי ומאוד־מאוד מגזרי ואני מעלה בו בעיקר "ממים" ומדי פעם רגעים מצחיקים מחיי היומיום שלי בישיבה.

בישיבה שבה אני לומד, לא הרבנים ולא הבחורים יודעים שאני מחזיק ברשותי סמארטפון וכמובן הם אינם מודעים לכך שאני מתפעל פרופיל פופולרי ברשת החברתית. בישיבה שלנו מי שנתפס עם סמארטפון, נשלח אחר כבוד לביתו, לרוב לצמיתות. והאמת שזה די מובן. ישיבה היא בין היתר גם חממה שאמורה לשמור על הבחורים מפגעי העולם החיצון, וזה לא כל כך אפשרי כשיש לבחור גישה לאינטרנט.

לפעמים אני מנסה לדמיין את התגובה של החברותא שלי (שסיים ש"ס לא מזמן) אם הוא יגלה שיש לי סמארטפון. רמז: כנראה לא נמשיך ללמוד יחד. וזה לא כי הוא אדם רע או קיצוני, הוא פשוט מאמין באמת ובתמים שמי שמחזיק סמארטפון לא יכול להיות ברמה רוחנית מספיק גבוהה ובוודאי שלא להתרכז בלימוד. אם הוא יגלה שיש לי סמארטפון, אוטומטית אהפוך מבחינתו לסוג ב'.

בהתחלה, הפריע לי מאוד הצורך להסתיר, הרגשתי גוי גמור ושאני חי חיים כפולים. וזה חוץ מההרגשה של הפחד התמידי שמא אתפס. יום אחד שכחתי לנעול את הדלת של החדר בפנימייה, ופתאום אני רואה את הדלת נפתחת. אין לי איך לתאר את דפיקות הלב שלי ואת הצבע שאזל לי מהפנים, אבל אז, למרבה המזל, נכנס חבר טוב שלי. הוא ראה את הסמארטפון וראיתי איך הבעת הפנים שלו משדרת חוסר אמון, עצב וזעזוע. ניסיתי להסביר לו שהכול בסדר, ואני עדיין בחור ישיבה, אבל הוא לא קנה את זה כל כך ומאז הקשר שלנו התרופף. פתאום זה הכה בי, אולי אני באמת פחות בחור ישיבה?

אני חי עם הסתירה הזו יום־יום. יוצא שאנחנו יושבים קבוצה של כמה חבר'ה בלילה ומדברים נגד סמארטפונים ואינטרנט ואני כמובן מהנהן ומסכים עם כל הדברים שנאמרים אבל אחרי שתי דקות, מתחת לשמיכה, אני מעלה לדף שלי מם קורע על סיטואציה שקרתה תוך כדי השיחה.

הזמן עשה את שלו והתרגלתי לעובדה הזאת. לנוחות שבה ולמועקה. רוב חבריי כבר התחתנו ואני מוכרח לייצר לעצמי תעסוקה כדי לא להשתעמם בשעות הפנאי – דבר שעלול לגרום לי לעזוב את הישיבה, ובזה אני לא מעוניין משלל סיבות. קצת אירוני שבעצם הסמארטפון הוא זה שמחזיק אותי במקום טוב יותר מבחינה רוחנית. אבל אירוניה זה אני.

חופש בתוך גבולות

נהוראי (הארי) אברג'ל

את הישיבה שלמדתי בה, אפשר היה לכנות ישיבה פתוחה. בחורים שהוציאו רישיון נהיגה לא סולקו והמשגיח לא התעסק בנזיפה ובקריאה להתנזרות. היה חשוב לו שלא נהיה צו"לים. היו כאלו, אבל הוא דאג להפשיר אותם. הגעתי מוכן בדיוק לזה. אחרי שלוש שנים בישיבה קטנה, שהיו גדושות במאבקי התבגרות ובריחה מר"מים נודניקים, חיפשתי ישיבה עם שטייגן טוב לצד ספייס מספק. לראש הישיבה היה עסק שלם סביב המושג "לדבר בלימוד". הוא שאף לייצא תלמידי חכמים שלא חוששים להתנצח בלימוד גם עם הטובים ביותר. הוא הצליח. דמויות תורניות מוערכות אירחו דרך קבע את בני הישיבה שהכינו סוגיות כראוי ובאו להתענג. זה לא מנע מאיתנו להיות משוחררים, מעודכנים ואפילו קצת נהנתנים. ההופעה החיצונית תמיד הייתה מוקפדת ושיקית ואיש לא דילג על פנאי במידה סבירה. תורה מתוך אהבה.

עפתי על זה, חרשתי את הסוגיות היטב, דיברתי בלימוד עם תלמידי חכמים איקוניים ולמעשה הייתי על הגל. לצד זאת, מים גנובים ימתקו. אאוטסיידר תמיד מחפש את העונג שבחציית הגדר.

ישנתי בחדר עם יעקב ומרדכי. יעקב, מתמיד רציני עם שמחת חיים מתפרצת שחלם וחולם עד היום לפסוק הלכה. מרדכי היה יותר בקטע של אופנה. יצרנו לנו חממה של "עבירות ישיבה": ספרות כללית, מגזין אופנה גברי, חיבור לתקשורת וגיחות שבועיות לפאב בעיר שפיתח סצנת שחמט מוזרה. מכיוון שלמדנו טוב, זרמו איתנו. הבלגן התחיל כשנקשרתי לר' משה, אחד הר"מים שגם ככה סומן כמודרני מדי. הוא מצידו בחר להרחיב לי בפילוסופיה, לדבר על היכרות בריאה עם בנות ולעודד מגמות שלא ממש מקובלות במרחב ישיבתי. מבלי משים גרמתי לו להסתמן כר"מ שפרש עלינו את חסותו. במקביל, קפץ עלינו רוגזו של דוד. דוד היה בחור מקסים שכבש את ליבו של ראש הישיבה ושכנע אותו להנהיג משטר כבד יותר מהנהוג. התחלתי להסתיר את הסלולרי ולהעלים את המגזינים.

ר' משה קלט שרוח חדשה ונוקשה מנשבת, אבל לא חדל מדרכו. להפך. הוא ייסד שיעור לא רשמי למחשבה יהודית. ראש הישיבה הבין שעליו להפריד בינינו והחל לקרוא לי לשיחות אישיות, מדי יום בתחילת סדר א'. היה בהן הרבה כבוד ושיח בגובה העיניים, אבל גם איומים וחתירה לניתוק מר' משה.

ליל שבועות, 4:50 לפנות בוקר, בית המדרש רועש מלהט הלימוד, אני דופק על הסטנדר ומודיע שהסדר ייגמר בשעה 5:00 ויש להתארגן לתפילה. אף אחד לא ביקש זאת ממני, עשיתי מה שראיתי לנכון. כולם חייכו, אבל ראש הישיבה זיהה כאן עצמאות־יתר.

בא' באלול שלאחר מכן ר' משה לא הגיע לישיבה. אולי שילם עלינו במשרתו. הישיבה נעשתה קטנה למידותיי, הדרכון הונפק והמשגיח כבר ראה אותי בסצנה של "אמרי נא אחותי את". יעקב ומרדכי נכנעו ויישרו קו ובקיץ כבר עברתי לישיבת מיר. במיר נולדים מחדש, אבל זה כבר סיפור אחר.

אם כל החרדים היו כמוני

נח טוניק

אני זוכר את הפעם הראשונה שמישהו אמר לי: "אם כל החרדים היו כמוך, המצב היה טוב יותר". הייתי צעיר, ופזלתי מבחינה רוחנית לכל מיני צדדים, ואז בא המשפט הזה וישב לי טוב ונתן לי תחושה שאולי אני עושה משהו נכון. תמשיך ככה נח. שכנעתי את עצמי והמשכתי לפזול ולגדול. וככל שאני גדל בשנים, התדירות שאני שומע את המשפט הזה עולה ואני מוסיף למעגל החברתי שלי עוד ועוד חברים מכל צבעי הקשת, והמשפט הזה ממשיך להישמע שוב ושוב. עד שיום בהיר אחד הבנתי ששום דבר לא באמת מיוחד בי, ושככל הנראה לכל חילוני יש את החרדי שעליו הוא חושב שאם כולם היו כמוהו המצב היה טוב יותר.

ככל שהתבגרתי, הפזילות דעכו והתחלתי לנסות להכיר את עצמי באמת ולברר את מקומי בעולמו של הקב"ה. כבר לא ממש עניין אותי להיות החרדי הזה שאם כולם היו כמוהו המצב היה יותר טוב. כי בתכלס, המצב טוב. אולי לא הכי טוב, אבל טוב.

הבנתי שאם אני זקוק לאישור מבחוץ זה מעיד על משהו חלול אצלי מבפנים. כשרק החוץ מצליח להפעיל אותי, זה סימן וסיבה לפנים ריק. ויצאתי למסע למידה שנמשך עד עצם היום הזה, במסגרתו אני מתאמן איך לא להסתתר, לא להתנצל, איך להשיל מעליי רגשות של נחיתות והתנשאות, איך לא להתלהב מכל רבנית־סלב שמואילה בטובה להפריש חלה ולהניח תפילין בתשעה באב שחל בשבת, אבל לא לקחת ללב כל מגיש טלוויזיה שפולט שטויות בגנות המגזר שאני משתייך אליו.

וזה לא קל, האמינו לי. אין דבר מעצים ומשייך יותר מכעס ציבורי משותף או אחווה מגזרית. לכעוס כשכולם כועסים, להיפגע כשכולם נפגעים ולשמוח כשכולם שמחים. זה תמיד מזכיר מגרש כדורגל. איך אנשים שונים, ממעמדות שונים שרים יחד, מתחבקים ומזיעים אחד לתוך השני כשהקבוצה שלהם כובשת גול או מנצחת, ואיך הם מתערבבים זה בדמעותיו של זה כשהקבוצה שלהם מפסידה. זה פרץ של שייכות שנעלם דקות אחרי המשחק, ובשביל להיזכר בתחושות האלה יש מחמירים שתולים צעיף או חולצה בחדר השינה. אז אמנם אין דבר מעצים יותר ולו לרגע, בלהיות חלק מקבוצה גדולה שעסוקה באותו הדבר בעת ובעונה אחת, אבל באמת־באמת, זו תחושה ריקה. אני לומד אט־אט להיות אני עצמי, גם שייך אבל גם אינדיבידואל, לזכור שאני מייצג רק את עצמי, ורק מדי פעם, בשקט־בשקט, לפני השינה, להרגיש שאולי אם כל החרדים היו כמוני המצב היה טוב יותר…

מעשה בטשולנט

ארי המניק

בבוקר יום שישי קמנו משה ואני עם תחושה עמומה שחייבים להכין טשולנט לשבת. על פניו אירוע שגרתי עבור בחורים בישיבה סטנדרטית, אבל הישיבה שלנו לא הייתה סטנדרטית. הנ"צ הוא מושב קטן בדרום הארץ ללא תחבורה ציבורית סדירה וללא מכולת פעילה, עם תושבים חילונים שברובם עוינים את קבוצת בחורי הישיבה החרדים שהתמקמו בבית המדרש הקטן במרכז המושב. ההסכם השברירי מול אלברט, יו"ר הוועד, קבע שנישאר בתחומי הישיבה בלבד ולא נסתובב במושב. אבל רצינו טשולנט לשבת.

חיש מהר נפלה החלטה לנסוע אל העיר הגדולה, להלן נתיבות רבתי, ולהצטייד במצרכים הדרושים לאירוע הקולינרי המדובר. תחבורה ציבורית כאמור אין, ולכן התמקמנו בכביש היציאה מהמושב והשלכנו את יהבנו על חסדי התושבים שממילא לא רצו אותנו באזור, אז לעצור לנו טרמפ? פחות. חצי שעה חלפה והישועה הגיעה בדמותה של חנה, אשתו של יהודה, הנהג של הישיבה, המשמשת בקודש כבלנית עבור בנות הסביבה החפצות לטבול ערב חתונתן במקווה הישן שבקצה המושב. מה רע בחמין שמכינים לכם בישיבה? שאלה חנה בדרכנו לעיר. בישיבה הטבחית מכינה חמין, אבל רצינו טשולנט לשבת. צריכים לקנות גם סיר, נזכרתי בעומדנו בקופה עם המצרכים. משה רץ להביא סיר מהמדף, שילמנו ומיהרנו לתפוס טרמפ בחזרה למושב בטרם יחשיך היום. הבצל נקצץ, תפוחי האדמה קולפו ובעודי חותך את קוביית הבשר האחרונה החלה לזמזם במוחי הצרה החדשה שהתרגשה עלינו. הסיר. היינו צריכים לטבול אותו בעיר, לחשתי למשה. במושב החילוני אין מקווה כלים, לחזור לנתיבות כבר לא נספיק, ועוד שעה הדלקת נרות. ייתכן שיש מי שהיה מרים ידיים מול אתגרי השעה, אבל רצינו טשולנט לשבת.

אתה לא באמת חושב על זה, אמר משה כשראה את עיניי מוארות לפתע. ואם אלברט תופס אותנו מסתובבים בקצה המושב, אנחנו גמורים. אבל נשאל את חנה הבלנית. נקשנו על דלת ביתה, וחנה פתחה כשהיא מקנחת את ידיה בסינרה המוכתם. אל תשאלי חנה, שכחנו לטבול את הסיר שקנינו ואיך נכין את הטשולנט לשבת. חנה צחקה, כפרה עליכם, אל תפחדו מאלברט, בואו איתי. צעדנו בחשש למבנה הישן שבקצה המושב, חנה פתחה את המנעול החלוד ודלת הברזל נפתחה בחריקה. בור המים קיבל את פנינו בתמיהה, שהרי לא בכל יום מגיעים שני בחורי ישיבה למקווה נשים שעה לפני הדלקת נרות וטובלים בו סיר חדש. אבל רצינו טשולנט לשבת.

תשאלו, ומה טעמו של טשולנט שמסירות נפש לשבת קודש תובלה בו. לאחר שהותקן ובעבע כראוי על האש, עבר הסיר למשכנו הרשמי שעל פלטת השבת החגיגית. בין קבלת שבת לערבית סרנו לחדר כדי לוודא שהסיר מכוסה כראוי והמים לא התאדו חלילה. חסר לי ריח של טשולנט, אמרתי למשה כשנכנסנו. אבל עזוב ריח, העיקר הטעם. אגב, חיברת את הפלטה לשקע, נכון?

על הגוף

יצחק כהן

תשע שנים עברו מאז שיצאתי מבית המדרש אל חללו של עולם. באותם ימים, היינו משאירים את הגופים מחוץ לבית המדרש, כדי שלא יסיחו את דעתנו בזמן הלימוד. גופים־גופים עמדו ליד הכניסה, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, בהירים וכהים. הרי בשביל ללמוד סוגיה יש צורך במוח, עיניים ופה. אולי גם בכף יד וכמה אצבעות. כל שאר המערכת לא דרושה ואף עלולה להפריע. כי מהו אדם? בשר ודם. את הגוף לבשת עליך אם יצאת לחדר האוכל, לפנימייה או, במחילה, לבית הכבוד. בתוך בית המדרש היינו כא־לוהים, שאין לו גוף ואין דמות הגוף.

אבל כמו בכל עניין חשוב שמבקשים להניח בצד, הגופים היו דוחקים ומתדפקים ומבקשים את מקומם בחיינו. עניינים שקשורים בגוף היו מתבטאים בדחיפות וחיבוקים וריצות אלפיים לעת מצוא, שהיו מרגיעים לרגע את הבעירה. היו גם העניינים הנמסרים בלחישה, בדרך כלל סביב שאלות של חטאות ואשמות. שנה אחת למדתי אצל רב שרזי תורת האריז"ל היו נהירים לו ולקראת ימי השובבי"ם ביקשתי ממנו הדרכה. שלושה ימים מנעתי מעצמי אכילה ושתייה, ובסופם עליתי עם עוד חבר לחרמון כדי להתגלגל בשלג ולקיים בעצמי "ותם עוונך וחטאתך תכופר". כשהגענו, גילינו לתדהמתנו שחם השמש ונמס ולא נותר עוד שלג על ההר. אני זוכר שראיתי בזה סימן להסתר פנים.

שש שנים נוספות עברו מאז שיצאתי מחיק ההלכה אל מישורי החולין. לאט־לאט הבשילה בי ההכרה שהשנים שבהן הנחתי את הגוף מחוץ לבית המדרש היו השנים הטובות ביותר שלי, שסוגיית הגוף היא אולי הסוגיה החשובה ביותר – בוודאי יותר מסוגיית איסורי הנאה או סוגיית צרת הבת – ואיך לא עסקתי בה. כי מי באמת יודע להסביר למה התכוון המשורר באומרו חלק א־לוה ממעל? ותכלס מה הוא אדם? בשר ודם. התחלתי לדבר על הגוף, לכתוב עליו, ובעיקר לעשות איתו תנועות. קיבלתי על עצמי ללבוש אותו ולא להוריד אותו יותר, אז גיליתי שהוא כבר קטן עליי. השנים, חתונה, ילדים. מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה, והניסיון ללבוש את אותו הגוף שפשטתי אז נועד לכישלון. אז כעסתי, וגם נעצבתי אל ליבי.

לפעמים אני מבקש לשוב ולפשוט את הגוף. רק שעכשיו אין בית מדרש, אז אין איפה להניח אותו. לפעמים אני מסתובב בחללו של עולם ומתבונן במרחבים המורכבים מגופים בלבד ותוהה האם זה עולם שכדאי לחיות בו. תוהה גם האם דווקא ההנחה של הגופים מחוץ לבית המדרש היא זו שעזרה לנו לדון לגופו של עניין. אולי אני כמו אותו שועל שהבין שהענבים מצויים מעבר לגדר, אבל במבט מחודש אני שואל היום שוב מהו אדם.

הערה על משל "העגלה הריקה"

יצחק הרץ

עברתי את המסלול הממוצע של כל גבר חרדי. חיידר, ישיבה קטנה וישיבה גדולה. כמו בכל חברה, גם בעולם החרדי יש אליטה, מעמד ביניים ומעמד נמוך. רצה הגורל ונולדתי למשפחה די אליטיסטית. בגלל שההורים שלי "חוצניקים" אז גם דברים פחות מקובלים שעשיתי (כמו למשל ללכת עם וסט מתחת לחליפה) היו תמיד נסלחים.

בשלב מסוים באמצע הישיבה־גדולה החלטתי ללכת לצבא. זה סיפור ארוך בפני עצמו. אני לא יודע עד כמה הדברים ידועים, אבל אחוזים בודדים של חיילים חרדים באים היישר מלב המיינסטרים החרדי כמו במקרה שלי.

אני זוכר איך באתי ללשכת הגיוס בפעם הראשונה, בתור בחור ישיבה מתוק, עדין ומעט מהוסס, ואיך הבחורצ'יק שם הסתכל עליי במבט בוחן ואז אמר, אחי, אתה בטוח שבאת למקום הנכון?

על אף החוצניקיות שלי, גדלתי על ברכי החינוך החרדי הטהור והמבודל שלא באמת עומד להתמודדות מול אתגרי החילוניות הישראלית ברמה האנושית. זה די פשוט. כל נער ונערה חרדים יודעים שהחילונים סוחבים עגלה ריקה, הם טועים ומסכנים וחיים חיי ריקנות ונדמה שכיף להם אבל באמת־באמת ממש־ממש לא. בזה הסיפור נגמר פחות או יותר. גם עליי לא פסחה התפיסה הזו, ולכן כשהגעתי לצבא ופגשתי פנים מול פנים קשת רחבה מאוד של אנשים מרקעים תרבותיים שונים, ביניהם חילונים (וחילוניות! השם ירחם), הסתגרתי אוטומטית בזכות מנגנוני האזהרה שנשארו בי מהילדות בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד", שיננתי לעצמי שוב שכולם סביבי טועים ומסכנים ואפילו קצת מסוכנים ולא באמת כיף להם והחיוכים שלהם זה סתם.

מתברר שהתזות הטובות ביותר הן כאלו שמעולם לא נבדקו וכך אי אפשר לשלול אותן. לאחר תקופה מתמשכת של שכנוע פנימי והסתגרות כפויה מצאתי את עצמי מנהל שיחה ארוכה עם המש"קית ת"ש, וכמה מפתיע, אבל היא ממש הזכירה לי התנהלות נורמטיבית של בני אדם. למרבה הפלא לא נראה שהיא מסכנה באופן מיוחד, בוודאי לא יותר מכמה חברים שלמדו איתי בישיבה. ברגע שהבנתי שאני שווה בין שווים ובני אדם באשר הם פשוט דומים ברמה הכי בסיסית, לא הרגשתי מאוים יותר, וברגע שלא הרגשתי מאוים יותר, גם החשש הקמאי שלי מ"חילון" התפוגג למרבה הפלא. אני חושב שיש גם לצה"ל חלק בשיעור החשוב הזה שלמדתי באנושיות, וגם לישיבה, שבה למדתי איך לשמור על אופי יציב ועל חוסן אמוני.