היא חיה בניו–זילנד, אבל מצליחה לכתוב רק בירושלים

קצת מוזר לדבר עם שפרה הורן על ספרה החדש שכולו ירושלים – אוקיי, יש גם קצת לונדון אבל בעיקר ירושלים – מאוסטרליה הרחוקה. היא נמצאת שם כרגע, בקצה העולם, הכי רחוק מהעיר האהובה עליה, זו שלדבריה רק בה היא מסוגלת לכתוב. בעלה פיטר הוא אזרח ניו־זילנד, ובימים כתיקונם הם מדלגים משם לישראל ובחזרה, מחלקים את חייהם בין שתי הארצות השונות כל כך. אבל הכול השתנה בתקופת הקורונה.

"הייתי שנה לבד בירושלים, שנה תמימה", היא מספרת, "והוא נתקע בסידני בלי יכולת לחזור לניו־זילנד. אחרי שהוא הצליח לחזור טסתי אני לשם. שהיתי שבועיים במלונית קורונה ליד שדה התעופה. הבידוד שם הרמטי. הרשו לנו לצאת פעם ביום להליכה במגרש החניה, שהיה ריק ממכוניות, כמובן, כמו אסירים. אסור לרדת עם עוד בן־אדם במעלית, אתה נרשם כשאתה יוצא מהחדר, נרשם כשאתה חוזר. שלוש פעמים ביום בודקים לך את החום. עברתי שם שלוש בדיקות קורונה שהיו שליליות. ברגע שנפתח מסדרון טיסה בין ניו־זילנד לאוסטרליה עברנו לאוסטרליה, כי פיטר רצה לחגוג את החגים עם ילדיו. עכשיו אנחנו תקועים כאן כי הניו־זילנדים סגרו את המסדרון בטענה שמאומת קורונה אוסטרלי הגיע לניו־זילנד והדביק שם אנשים".

אז בגלל מאומת אחד אוסטרלי אתם תקועים ולא יכולים לטוס הביתה. סך הכול הגיוני.

"מאוד מקפידים כאן. כניסה לפארמים וסופרים מתבצעת רק באמצעות קוד ששמור בטלפון, כולם עם מסכות בלי משחקים, שומרים על מרחק של שני מטרים וחצי ומאוד מצייתים. המשטרה כאן קונסת בסכומים מאוד־מאוד גבוהים – 3,000 דולר – אם הפרת הנחיות".

יש חיסונים באוסטרליה ובניו־זילנד?

"כן. המבוגרים מחוסנים באסטרה־זניקה, והצעירים בפייזר. אבל מעט מאוד אחוזים מחוסנים. הניו־זילנדים היו מאוד גאים ב'אפס הדבקה', ולכן לא טרחו להביא חיסונים. עכשיו הם מביאים, כשראו שלמרות הכול יש אצלם הדבקות. גם אוסטרליה מתחילה לייבא עכשיו חיסונים מפייזר בכמות גדולה, אבל הם רק בהתחלה. אף אחד לא מדבר שם על חיסון שלישי כמו בישראל, אנחנו מקדימים אותם בהרבה".

בעצם את מדברת איתי מהסגר.

"נכון. אנחנו בסגר כבר ארבעה חודשים, והודיעו היום בטלוויזיה שאולי באמצע אוקטובר יקלו. בינתיים אין לימודים, אין כלום. הילדים לומדים בזום, אבל זו למידה רצינית. הנכדים של פיטר לומדים בבית הספר היהודי מוריה, והם צריכים בשמונה בבוקר ללבוש את המדים ולהתייצב בזום, יש להם פעילות לאורך כל היום, ואבוי אם הם מחסירים שיעור. וזה עוד המקרה הטוב, כי בניו־זילנד הסגר יותר חמור".

 "נגררתי לפנטסטי"

פיטר, בעלה ב־21 השנים האחרונות (והשלישי במספר) הוא זה שאחראי על הוצאת הספר החדש "החדר שמול החומות" (כנרת, זמורה־ביתן). היא מודה שבלעדיו לא הייתה כותבת אותו מלכתחילה, ושבלעדיו הייתה כנראה גונזת אותו לאחר שנכתב: "הספר הקודם, 'מחול העקרבים', שראה אור לפני תשע שנים, היה ריאליסטי לחלוטין וזכה להמון שבחים ופרסים. והנה פה שוב נגררתי לפנטסטי, וזה בטח לא יעניין אף אחד. היו לי המון התלבטויות בקשר אליו. בהוצאה רצו לפרסם אותו כבר בשנה שעברה, ולא הסכמתי. עכשיו הם פרסמו אותו כמעט בכוח, כי בכל פעם דחיתי אותם בעוד חצי שנה ועוד שלושה חודשים. בהתחשב בכל אלה אני שמחה על התגובות שמתקבלות מקוראים שכבר הספיקו לקרוא אותו".

"החדר שמול החומות" מתאר סאגה משפחתית־נשית רבת דורות שמשתרעת ממעמקי התקופה העות'מאנית ועד לאמצע שנות התשעים. המספרת, אלכסנדרה, היא סופרת ידועה השוכרת חדר במשכנות־שאננים וממנו כותבת את סיפורה של ירושלים בדורות האחרונים דרך הדמויות הנשיות החזקות במשפחתה. אגב הסיפור האישי כל כך – שחוזר מדי פעם למצבה של הכותבת באותו חדר מול החומות – נפרשת ירושלים לעיני הקורא במלוא קדושתה ויופיה, ולא פחות מכך במלוא כיעורה ועליבותה – והכול בעברית משובחת ובתיאורים מפעימים של אנשים, חיות, צומח ודומם גם יחד. גם בספריה הקודמים, שכולם היו לרבי־מכר, התהלכה הורן על הקו הדק שבין ריאליזם לדמיון, שבין ביוגרפיה אישית ועירונית אמיתית ומומצאת, מוליכה את הקורא בכחש אך דבקה באמת שלה, שבוקעת מכל עמוד ועמוד.

מי שיקרא את הספר יתקשה להאמין שלא באמת ישבת וכתבת אותו בחדר ששכרת לשם כך במשכנות־שאננים.

הורן (70) מחייכת מעבר למצלמת הזום: "קודם כול זה יקר מדי. שנית, לא הוזמנתי לכתוב שם כמו שקורה לסופרים אחרים. כן הייתי שם כמה פעמים בענייני עבודה, אבל אף פעם לא הייתי בתוך אחד החדרים".

גם הסיפור כולו בדיוני?

"בספר 'ארבע אמהות' אני מספרת על אישה בשם שרה שקבורה בהר הזיתים (בתמונה), וההתמחות שלה הייתה לפתוח את רחמיהן של נשים עקרות. ואז התחלתי לקבל טלפונים מאוד כעוסים 'אנחנו כבר שלוש שעות מסתובבים בהר הזיתים, ולא הצלחנו למצוא את הקבר'"

"בכל ספר יש טביעות אצבעות של הסופר. אני אוהבת את הבליל הזה של דמיון ומציאות. ירושלים מאוד מדויקת בכתיבה שלי. כלומר, אני מתארת בתים ועצים וחנויות קיימים, כך שזה מעגן את הסיפור במציאות. גם ההיסטוריה המתוארת בספר מדויקת. אני כל הזמן עושה חישובים בראש כדי לוודא שאכן התאריכים מסתדרים. שלישית, הדמויות הבדיוניות שלי או הנשים המיתולוגיות מקיימות יחסי גומלין עם אנשים שחיו בעיר הזו, המפורסמים של פעם. הנשים שלי הן בעצם הקורבנות של ההיסטוריה, אבל מצד שני גם משתלבות בה".

לא קצת בעייתי העירוב הזה בין דמיון ומציאות, או כמו שקוראים לזה היום "פייק"?

"את הצדדים הבעייתיים של הסוגה הזו גיליתי בספרי 'ארבע אמהות'. אני מספרת שם על אישה בשם שרה, מזקקת מי ורדים והילרית שקבורה בהר הזיתים. וההתמחות של שרה הייתה לפתוח את רחמיהן של נשים עקרות. אני מתארת בספר איך הגיבורה שותלת עץ תות למרגלות הקבר שלה, ונשים עולות אליה כדי להיפקד, וחוזרות כעבור תשעה חודשים עם הצמידים מבתי החולים כדי להודות לה. זו כנראה הייתה השפעה ממנהג יפני, שבמסגרתו תולים בקשות על עצים. ואז התחלתי לקבל טלפונים מאוד כעוסים בנוסח 'אנחנו כבר שלוש שעות מסתובבים בהר הזיתים, ולא הצלחנו למצוא את הקבר של סבתא שרה שלך'. עד היום אני מקבלת לפעמים דוא"ל שבו מבקשים ממני נ"צ מדויק של הקבר – ולך תסביר שזה בעצם פרי דמיוני".

כשאני חושב על זה, מילה אחת אין בספר – שפרה.

"כשהייתי עיתונאית ראיינתי את ימימה אבידר־טשרנוביץ ושאלתי אותה איך היא כותבת ספר. היא הגישה לי עוגת שזיפים, ואמרה: 'אני כותבת ספר כמו שאני אופה. פותחת את המזווה ואת המקרר, רואה מה יש לי, שמה ביצים, קמח, שמן, שזיפים וכו', תוחבת הכול לסיר פלא, שמה על האש, ומה שיוצא זה חומר אחר לגמרי. אתה לא יכול לפורר אותו לגורמים ולהגיד: 'הפירור הזה הוא מהביצה, הפירור הזה הוא מהקמח'. ככה גם אני כותבת. כלומר, זו לא ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה. אני כן לוקחת דברים מהביוגרפיה המשפחתית שלנו, כמו למשל את העובדה שאני נולדתי כחימשית – מצד אמי, הייתה לי סבתא שהייתה לה אמא שהייתה לה אמא וכולן היו בחיים. אלה נשים שנישאו בגיל צעיר ונפטרו בגיל מאוד מבוגר. גם בני גלעד נולד חימש, וגם הנכדה שלי, גפן. על התקופה העות'מאנית שמעתי מסבתי. לדעתי זו אחת התקופות הנוראיות ומעניינות בתולדות ארצנו, שנמשכה 400 שנה. והסבתות שלי כולן חוו את התקופה הזאת, הסיפורים נשמעו בבית, וכילדה אצרתי אותם. היום הם בוקעים בספרים שלי".

פמיניזם מרוכך

היא נולדה ב־1951 בתל־אביב וכמעט מיד עברה עם משפחתה לירושלים. אביה בוריס עבד כעיתונאי וכן במשלחת המדעית הרוסית, ואמה הייתה הספרנית של מכון טרומן. אחרי שירות צבאי ולימודים באוניברסיטה העברית, התחתנה בגיל עשרים בלבד, נישואי בוסר שנמשכו חמש שנים, אך מהם נולד גלעד, בנה היחיד. לאחר כמה שנים הכירה איש משרד החוץ, איתו נסעה יחד לשליחות ביפן בשנת 1985. חיי הזוגיות שלהם נקלעו לשפל, אבל היא מצאה עבודה בטוקיו כעיתונאית ואת חוויותיה משם כתבה בספר "חוויה יפנית" שהפך לרב־מכר ענק. מאז כתבה כמה ספרי פרוזה, עוד ספר חוויות על ניו־זילנד, וכן ספרי ילדים. כולם הפכו לרבי־מכר. ב־2003 חלתה בלוקמיה, אבל אחרי מסע הישרדות ארוך ומפרך ניצחה את המחלה.

את בלי שום ספק אחת הסופרות המצליחות בישראל. סופרת במעמדך במדינה מערבית אחרת – צרפת, גרמניה או ארה"ב – לא הייתה צריכה לדאוג יום אחד לעתידה הכלכלי, לעתיד ילדיה או נכדיה. זה לא המצב אצלך.

"לפני עשרים שנה התפרנסתי נפלא. היה לי משרד ליחסי ציבור ודוברות, והיו הרצאות. התפרנסתי גם יפה מאוד מהספרים שלי. בזמנו התמלוגים היו מכובדים, והספרים נמכרו בכמויות גדולות במיוחד. כרגע, כמו שאתה יודע, יש בתחום משבר מאוד גדול. קוראים הרבה פחות ונדבקים לנטפליקס. אני לא מאשימה אף אחד, גם לי יש תקופות פסיביות ארוכות שבהן אני נצמדת לטלוויזיה ולא קוראת. אני באמת מבינה למה שוק הספרים דועך, למה סוגרים חנויות ספרים, למה אנשים קוראים פחות, למה הם מעדיפים ספרים מוקלטים, למה הם לא רוצים להתאמץ יותר בקריאה, למה הייתי צריכה לכתוב את הספר הזה ולא ספר יותר עמוק וחזק כמו 'מחול העקרבים', שרק 25 אלף אנשים קנו אותו. אתה חושב על הדברים האלה כשאתה כותב ספר".

ניכר גם שהולך ונעשה לך קשה עם ירושלים.

"נכון. אנשים הזויים ומסוכסכים מהלכים בה. זה גם קשור לעובדה שנשארתי לבד בירושלים. כל החברות שלי עברו לתל־אביב בעקבות הילדים שעברו לעיר הגדולה להתפרנס. אני מאוד חצויה. מצד אחד, אני מאוד נאמנה לעיר הזאת. אני כותבת רק בירושלים. קשה לי מאוד לכתוב במקום אחר. ספר אחד בלבד נכתב רובו ככולו בניו־זילנד, 'המנון לשמחה'.  הוא מתרחש בפברואר שנת 2002, כשהאינתיפאדה השנייה הייתה בעיצומה. סופרים לא יכולים לכתוב על מאורעות שהם חוו ברגע זה. הם צריכים מרחק אסתטי, הם צריכים פרופורציות, הם צריכים לעכל. סופרי תש"ח לא כתבו על המלחמה בתש"ח או בתש"ט – הם היו צריכים זמן עיבוד, והחיים במקום כל כך אחר ומנוכר ששום דבר אחר לא קורה בו כמו ניו־זילנד, הנוף מהחלון – של כבשים ומפרשיות וים ואיים – עזרו לי לכתוב את הספר. בניו־זילנד קיבלתי את המרחק ההכרחי, המרחק האסתטי, לכתוב מין ספר שכזה, כי בירושלים בשנת 2002 לא הייתי מסוגלת לכתוב אותו. ואמנם כתבתי אותו בשנתיים, מהר מאוד".

יש הרבה כוח נשי בספרים שלך, כולל בספר הנוכחי, אבל יש גם הרבה פגיעוּת והרבה בדידות.

"בספר הנוכחי הפמיניזם הרבה יותר מרוכך. כלומר, הגיבורה שהיא המספרת, אלכסנדרה, מוצאת בסופו של דבר את הגבר שהיא רוצה לחיות איתו. היא קוראת לו 'איש חיקי' ואפילו יולדת ילדה. יש משהו מאוד קונפורמיסטי בספר הזה, שלא היה בספרים הקודמים".

את מתרככת עם השנים.

"בדיוק. יכול להיות שזה בגלל בעלי, שלו הקדשתי את הספר. פיטר רצה שאכתוב אותו, ואני, מה לעשות, כתבנית עצלה. הוא באמת מאוד נותן לי גב, רוצה שאשב ואכתוב, אבל אני רוצה לחיות את החיים ולהיות פחות מרותקת לשולחן, פחות לחיות את החיים של אחרים דרך הדמויות. בכל ספר אני חיה חיים אלטרנטיביים של משפחה אחרת, ואני רוצה דווקא להיות יותר מקורקעת במציאות ולחיות את חיי. הדבר הזה הועצם בקורונה, כשהתברר לי שאני לא מסוגלת לכתוב בסגר אף מילה, למרות שלכאורה דווקא אז התנאים אידיאליים – יש לי חדר עבודה, אני לא חולקת אותו עם אף אחד ויש לי המון זמן פנוי. אבל אני טרודה כל הזמן במה יהיה".

דיברת על בדידות ואני באמת חש שזו תחושה שמלווה אותך. את נמצאת באוסטרליה ומרגישה בודדה, בירושלים את גם בודדה, הילדות שלך גם ספוגה בדידות.

"נכון. תמיד היה אצלי אלמנט של בדידות. כדי להיות סופר, אתה צריך לדעת להיות בבדידות. אתה צריך לדעת לדחות סיפוקים. אתה צריך לדעת להגיד לא. כשכתבתי ספרים במרץ לפני עשרים ומשהו שנים, ידעתי להגיד לא לפגישות, למפגשי חברות, לנסיעות. לכן תקופת הקורונה הדהימה אותי בכך שלא כתבתי במהלכה שום דבר. לא כתבתי מילה. אפילו רשימה למכולת התעצלתי לכתוב".

הספרים שלך מתורגמים לשפות רבות. איך עוברת העברית הכה־עשירה שלך, שקשורה לעיר ולדמויות שעליהן את כותבת, בלשון אחרת?

"נדמה לי שביאליק אמר שתרגום של ספר זה כמו שמישהו ינסה לנשק נשיקה צרפתית מבעד למטפחת. זו לא אותה תחושה. זה לא אותו דבר. דברים נעלמים בתרגום. אני קוראת את התרגום לספריי באנגלית כי האנגלית שלי מעולה, אבל את הצרפתית קשה לי לקרוא, וכמובן לא אזרית ולא טורקית. ויש הוצאות שמתרגמות את הספר מאנגלית. כלומר, זה תרגום על תרגום על תרגום. האזרים תרגמו מטורקית שתרגמו מאנגלית, אז יש לך כאן דברים שהולכים לאיבוד. מה שהולך לאיבוד זה גם המוזיקה, כי ספר הוא לא רק מילים ולא רק העלילה, אלא גם המוזיקה שלו. יש לו איזה מקצב שהולך לאיבוד".

יש לך תכנון לחזור ארצה בקרוב?

את העיניים הצוהלות למשמע השאלה ניתן לראות היטב גם מבעד למסך המחשב: "בוודאי! הייתי אמורה לחזור כבר ב־11 באוגוסט, ובגלל הקורונה והחגים – לא רציתי להשאיר את פיטר לבד – אני מאוד רוצה לחזור אחרי החגים. אני מאוד מקווה להשיג כרטיס – זה כרטיס טיסה של 36 שעות, מפה לסינגפור, משם לפרנקפורט, ומפרנקפורט לארץ. זה די מסובך".

אם את לוקחת את שתי המדינות האלה שבהן בעצם את חיה במקביל, ניו־זילנד הממושמעת והמשעממת לעומת ישראל הלא־צייתנית והסוערת תמיד, איפה היית רוצה לחיות?

"רק בישראל. אבל הייתי רוצה שהתושבים יתנהגו בצייתנות כמו שמתנהגים כאן. בישראל הייתי הולכת למכולת ליד הבית בלב מפרפר ושמה על הפנים שתי מסכות, כי כמעט לכולם המסכות היו מתחת לאף. חייתי בפחד נוראי. גם מערכת החיסון שלי היא לא משהו אחרי כל מה שעברתי. כאן התחושה הרבה יותר בטוחה. בכל מקום שהולכים אליו שומרים ומקפידים. אני הולכת לסופרמרקט ואנשים מתרחקים ממני כאילו אני מצורעת. ככה צריך להיות, ככה שומרים על החיים".

ובכל זאת את מעדיפה את ישראל.

"בוודאי. זאת הארץ שלי, זאת השפה שלי. אני כותבת בעברית, אני חושבת בעברית, החברים שלי בעברית. כאן אני מאוד בודדה, כי חוץ מבעלי היקר שיחיה, האוסטרלים הם אחרים מאיתנו, זה לא אותו דבר. זו לא אותה פתיחות. מישהו פעם אמר לי משהו שישראל היא מדינת החבר'ה, ויש בזה משהו. כאן פשוט אין את זה".