“פקחתי עיניים. תחת גופי הרצפה הייתה קרה וקשה, באפי עמד ריח חמוץ של קיא ובפי טעם עכור… כאב עז נשלח אליי מכיוון האגן, ורגליי, שהיו מקופלות בצורה משונה, לא אפשרו לי לזוז. ניסיתי להיזכר מה קרה לפני שהתעלפתי. ידעתי בדיוק היכן אני נמצאת, אבל זכרתי רק במעורפל מה התרחש קודם לכן“. כך נפתח הרומן “לילה בבית הדין“ מאת הטוענת הרבנית רבקה לוביץ, המוכרת ממאבקיה למען העגונות ומסורבות הגט.
חנה וייסמן, טוענת רבנית, מגיעה לעבודתה בבית הדין. סחרחורת ובחילה קשה תוקפים אותה, והיא נופלת ומאבדת את ההכרה לזמן מה. בינתיים מסתיים יום הדיונים בבית הדין, והמקום נסגר. כשגיבורת הסיפור מתעוררת, מתברר לה שהיא כלואה בבית הדין הרבני, ללא פתח מילוט. בלילה החשוך, כשבחוץ סופת חורף סוערת והחשמל קורס, היא מגששת דרכה במסדרונות בית הדין הריק והחשוך, ובדמיונה היא פוגשת בדמויות שאותן ליוותה במהלך עבודתה.
היא פוגשת את הנשים שביקשה לעזור להן ולשחררן מנישואים כושלים, ואת הילדים מאוימי הממזרות שלא הצליחה להצילם, והם מעלים בפניה שאלות קשות. במהלך הלילה הקשה עוברת חנה חשבון נפש נוקב, והיא מסיימת אותו עם אור הבוקר כשכמה אמיתות מוצקות מתפרקות מול עיניה, ותובנות חדשות צצות במקומן. לקראת סיומו של הספר, בפרק הנקרא “לא בשמים היא“, מתארת לוביץ את חנה העייפה והתשושה מתעמתת ישירות עם הממסד הרבני, המיוצג על ידי הרב יהושע, אב בית הדין.
“אני כאן. חנה וייסמן. ואני אומרת די!… די להלכות שמדכאות נשים!… די לתרץ הלכות הפוגעות בנשים במילים בעלמא… ודי להגיד שההלכה מתקדמת לזמנה ושהיא הגנה על נשים בעבר, דפקתי, אני רוצה שההלכה תהיה מתקדמת לזמננו ושתגן על נשים בימינו!“ (עמ‘ 111). חנה צועקת, בוכה, ואז, כחוני המעגל בשעתו, עגה עוגה ומכריזה “אינני זזה מכאן עד שתבטיח לי שממזרות עברה מן העולם“ (113).
חנה מסרבת להתעלם מדמעת העשוקים, ומוצאת דרך להתיר את האימהות וילדיהן שסיפרו לה על חששם מהכרזת בית הדין עליהם כממזרים. “היזהרי לך. ושלא תחדשי חידושים“, צועק הרב יהושע, אך חנה פועלת מתוך אמונה דתית עמוקה שזהו רצונו של מי שנתן תורה לעמו. “לא בשמים היא“ – ועלינו מוטל התפקיד למצוא את הדרכים ההלכתיות ולתקן את ההלכה שהתעוותה עם שינויי הזמנים.
צריך לסרוג מחדש
ספרה הקודם של לוביץ, “מסוף העולם ועד סופו: מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני“, יצא לאור לפני חמש שנים. בספר זה שוטחת לוביץ את חוויותיה הקשות מטיפול בתיקי עגינות וגיטין, ומתארת את המצוקה האנושית ואת המחסומים ההלכתיים שעמדו בדרכן של הנשים שבהן טיפלה כדי להגיע לגט המיוחל. הספר מציג מבחר מהמקרים שבהם טיפלה לוביץ כטוענת רבנית, ומבהיר את המורכבות ההלכתית לצד זעקתה של המחברת למציאת דרכי מילוט לנשים הכלואות בקשרי נישואים דכאניים.
בספרה החדש בחרה לוביץ ללכת בדרך אחרת. הפעם היא כתבה רומן, ליתר דיוק נובלה, שיש בו הרבה רגעי הפתעה ומתח ופחות דיונים הלכתיים, וזאת כדי לפרוץ את המעגל המצומצם של הקוראים והקוראות שמתמצאים בתחום. הפעם היא מבקשת להגיע לתודעתם של כל אזרחי מדינת ישראל, ולשתף את קוראיה באופן חווייתי בעוולות שמדירות שינה מעיניה.
ואכן הספר קריא מאוד. יחד עם חנה וייסמן אנחנו עוברים טלטלה נפשית. אנו מאזינים למפגשיה עם דמויות מהעבר, ושותפים לשיחות שהיא מנהלת עם אב בית הדין או עם נשים שבהן טיפלה ללא הצלחה. “לילה בבית הדין“ מעביר את תחושת המחנק וחוסר המוצא עבור נשים בבית הדין באופן ישיר וסימבולי. בניין בית הדין שננעל על גיבורת הסיפור והופך לכלא בעבורה יום לפני חגיגת האירוסין של בתה, הוא דימוי ברור לכלא שבו נמצאות נשים שנים רבות ללא מוצא. הקור, החושך, המים שאין להם סוף השוטפים ומבקשים להטביעה, הסחרחורת הקשה והבחילה – הם ביטוי למחנק שחשה הכותבת לאחר שנים של ניסיונות לעזור לנשים במצוקתן, ללא הועיל. כובעה, שנפרם על ידה כדי לאפשר לה קצה חוט במסדרונות בית הדין החשוכים – אך יחזור לשימוש לקראת הבוקר בסריגה מחודשת – גם הוא סמל להתפוררות אמונותיה של חנה, החשה שהיא צריכה לסרוג מחדש את ההלכה.
חנה היא חוני המתריס כלפי שמיים, והיא מרי פופינס, האומנת הטובה העושה נפלאות במטרייתה ואף מאיימת על המבקשים להשתיקה, והיא גם אישה־קורבן, פילגש בגבעה ה“נופלת פתח הבית וידיה על הסף“ (74).
כתמי לידה
מקום ניכר מוקדש בספר למאבקה של לוביץ בשנים האחרונות לשחרורם של ממזרים מאימת הסימון הרבני שיחרוץ את גורלם. רבים מהסיפורים בספר כולו, ובמיוחד בתחום הממזרות, לקוחים מניסיונה של הכותבת, ששימשה במשך שנים רבות כטוענת רבנית מטעם “מרכז צדק לנשים“.
בסיום הספר מעידה לוביץ כי “הסיפורים השזורים הם אמת לאמיתה (בשינוי פרטים מזהים) ובמקרה זה, המציאות עולה על כל דמיון“ (145). המאבק שמנהלת טו“ר לוביץ יחד עם עו“ד ניצן כספי־שילוני, והקמת פורום “דמעת העשוקים – פתרון לבעיית הממזרות“, ניכרים בין דפי הספר. קולם של הממזרים, שאינם יכולים לגלות את פניהם בציבור, עולה מן המפגש הלילי של חנה עם הנאנקים תחת האיום.
באחד משיטוטיה הליליים נתקלת חנה בדלת שאיננה נפתחת, זוהי דלת הממזרים הנעולה. “פתאום הבנתי, הרי אלה הם ילדי הדממה. קולם לא יישמע, בסודם לא תבוא נפש חיה. הם אינם יכולים לזעוק כי לסודם אסור להתגלות. הם נולדו עם כתמי לידה, כתמי בושה, שנמשכת אל עברם ואל עתידם עד אין קץ, ואין מושיע“ (85). לוביץ מתארת את המפגש עם אפרת, שחיכתה לגט המתמהמה והרתה לגבר אחר (“ממילא כבר מזמן אנחנו לא חיים ביחד, אני ובעלי“, עמ‘ 86) ועתה מבינה באיחור את הפגיעה שנגרמה לחייו של ילדהּ.
בהמשך הספר, עם השינוי שחל בחנה – ההופכת מאישה כנועה המקבלת את הדין למי שאיננה יכולה יותר להשלים עם העוול הנעשה בשם ההלכה – היא נאבקת למען התיקון ההכרחי. חנה אוספת את דמעותיהם של גברים ונשים, ילדים וילדות, שחיים באיום המתמיד שמא בית הדין יגלה את עברם והם יוכרזו כממזרים.
וכך היא מתארת את אחד המפגשים הללו: “גבר גדול ממדים ניגש אליי ולחש: ‘יש לי סוד. אני ממזר. אמא אמרה לי לא לספר לאף אחד כדי שלא יסמנו אותי ברבנות. אפילו אשתי אינה יודעת… וכמובן שלעולם לא אספר לילדיי, כדי שלא יחיו כמוני בפחד‘. ‘אל תפחד‘, אמרתי לו ומחיתי את דמעתו, ‘סודך עמך וילדיך יהיו יהודים כשרים, שהרי אמרו חכמים, ‘משפחה שנטמעה נטמעה‘“. כך משתלבים בתוך העלילה הסוערת סיפורי חיים, ולצידם כיווני פתרונות אפשריים לבעיית הממזרות, שהולכת ומתרחבת דווקא בימינו נוכח כוחו של הרישום הממוחשב והמקיף.
מקום ייחודי ניתן בספר לאביה של חנה הנגלה לה בתהום מצוקתה (77־81). גם פרק זה מערבב את חייה של הכותבת עם חיי גיבורת ספרה. הפרטים הביוגרפיים על פטירתו המוקדמת והמפתיעה של אביה של לוביץ, פרופ‘ ישעיהו ליבמן ז“ל, משתרבבים לסיפור. געגועיה של לוביץ לאביה, כמו גם שאלת מותו בלא עת, ללא פרידה והכנה, ניכרים כאן. אביה הנגלה לה בחלום מעניק לה כוחות להמשך המאבק, ודבריו האחרונים הם מקור נחישותה: “המנהיגים הגדולים, אלה שעשו את השינויים החשובים בהיסטוריה, היו לאו דווקא החכמים ביותר, אלא המסורים לעמם, האכפתיים והמאמינים בדרכם“.
התפרצות לדלת נעולה
הלילה הקשה בבית הדין מסתיים בחופתה הדמיונית של דינה, בתה של חנה, העומדת להינשא לבחיר ליבה. הזוג וההורים משני הצדדים כבר מתחת לחופה, וחנה, אם הכלה, בשמלת סטן חגיגית מלאת שמחה והתרגשות. ואז היא שומעת את יצחק חתנה מקדש את בתה במילים המוכרות “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל“, ולא מצליחה להתעלם מהעובדה שבטבעת זו עושה חתנה פעולת קניין בבתה. עולמה מתמוטט עליה. במקום לומר מילות ברכה לזוג הטרי, היא מוצאת עצמה נושאת נאום נגד מעשה הקניין: “אנחנו מאמינים בהלכה, וההלכה צריכה ללכת ולהתפתח. כמו שחכמים ביטלו מצוות מהתורה שלא התאימו לזמנם… כך גם היום צריכים חכמים למצוא דרך שתבטל מן העולם את קניין האישה בקידושין, ומתוך כך יבוטלו גם דיני ממזרות, כי בימינו לא קונים יותר בני אדם!“.
תגובת הקהל סביבה מזכירה את המדרש על התגלות מעמד הר סיני, “ציפור לא צייצה. כלב לא חרץ את לשונו“ (139), ובהמשך מתווספים ברקים ותקיעת שופר. שישים ריבוא בני אדם מתקבצים לשמוע את קולה של חנה. התגלות מרגשת אמנם, אך התגלות פרטית שאין לה שותפים. כשהיא צועקת בסוף הנאום “מי לה‘ אליי?“, לא נשמע כל מענה. הבחילה שבה אליה והיא על סף עילפון. חנה מבינה כי דבריה מפריעים לסדר הטוב. רגע לפני הייאוש מצטרפת אליה ילדה קטנה. ילדה קטנה עם עיניים ירוקות ושתי קוקיות דקיקות, המזכירה לחנה את עצמה.
כשהשמש עולה בסוף הלילה הארוך, סופרת חנה המותשת את הדקות האחרונות לפתיחת מנעול דלת הכניסה, אך אז מתגלה באופן מפתיע כי הדלת כלל לא הייתה נעולה. וכך, יחד עם חנה גיבורת הסיפור, הקוראים מבינים כי המנעול הכבד מצוי בליבות הדיינים ולא בבית הדין או בהלכה עצמה.
אכן, זהו ספר מגויס. לא ספרות לשמה, אלא ספר שנועד להביא לשינוי בבתי הדין הרבניים, על ידי שינוי דעת הקהל. עם זאת, למרות מגמתו הברורה, עלילת הספר מרתקת. חנה גיבורתו היא “אחת משלנו“, אימא, בת ואשת איש, שעסוקה בענייני משפחתה ועבודתה. קל להזדהות איתה ולהיסחף במאבקה המוסרי־אמוני. עלילותיה של חנה ומאבקה הפנימי בין אמונתה הדתית ובין הרצון לשנות את ההלכה שבה היא מאמינה, למען הסובלים מההשלכות של פסיקותיה, אינם משאירים את הקוראים אדישים. ספרון דק, שבסיומו יהיו הקוראים אחרים ממה שהיו לפני הקריאה בו.
