סוד הקסם השבתאי

ד"ר רועי הורוביץ – במאי, שחקן וחוקר תיאטרון – מטיל בספרו זרקור על עיסוקו של יעקב שבתאי, אחד מהבזקי הפלא של הספרות העברית, במחזות מקראיים. אמנם עוד בחייו של שבתאי הועלו מחזות פרי עטו, כמו "כתר בראש" על אודות סוף מלכותו של דוד, ו"אוכלים" על פרשת כרם נבות היזרעאלי. אבל הבשורה הגדולה, המרגשת והמכוננת של המחקר בספר היא שהמחבר מצא בארכיונו של שבתאי עוד שלושה מחזות מקראיים שלא פורסמו ולא הועלו על במות מעולם: "עסקים", על רצח איש בושת; "אהבה", על סיפור אוריה ובת־שבע; ו"מלכות" על רצח אלה בן בעשא בידי זמרי בתקופת המלך עמרי, אביו של אחאב.

הורוביץ מביא חלקים מהמחזות הללו, וכמובן ניתוחים שלהם, לצד שני המחזות המוכרים, ועושה רושם כי בהחלט מדובר במחזות ראויים ואיכותיים, כלומר בגילוי מרעיש. לדעתו הם היוו חלק מפרויקט יומרני, שלא לומר מגלומני, של שבתאי, להקיף בכתיבתו הדרמטית את ההיסטוריה היהודית באמצעות מסע דילוגים בתחנות רבות משמעות, החל מימי המקרא ותקופת בית שני ועד ימינו אנו. פה ושם הותיר שבתאי פתקאות המעידות על תוכניותיו מרחיקות הלכת, שגם הן מובאות בספר.

שבתאי, שמת בדמי ימיו, היה אחד הכותבים הפוריים והמגוונים בספרות העברית החדשה. הוא עבד בקצב מעורר השתאות, ואם היה מאריך ימים, סביר כי היה מקיף את כדור הארץ היהודי באופן דרמטי; אולי לא את כולו, אבל לבטח חלקים נבחרים ממנו. מלבד שני ספרי המופת שחיבר, "זיכרון דברים" ו"סוף דבר", הוא תרגם וחיבר מחזות רבים נוספים, לא מקראיים, וכן הותיר קובץ סיפורים וספר ילדים.

שחיתות שלטונית ורקב מוסרי

עם הבשורה המרגשת על קיומם של כתבים נוספים, יצא הורוביץ להתחקות אחר סוד הקסם השבתאי של המחזאי, ולנסות למפות ספרותית ודרמטורגית את מחזותיו המקראיים. הוא עומד על מה שמחולל את הפואטיקה הבסיסית שלהם – הלשון המשלבת טרמינולוגיה מקראית ("לשון התנ"ך, פסוקיו ופרשותיו, היו כאיברים בעולמו הפנימי", מצוטט אחד מחוקריו בעמ' 37) עם שפה עכשווית, בקורלציה כמעט מותאמת לתוכן עצמו, שהוא שילוב בין ישן וחדש ומציאת הרלוונטי והקו המחבר בין אז לעכשיו.

כל זה כדי להראות את גישתו הבסיסית של שבתאי, שנרמזת בכותרת הספר, "עולם ללא אשמים". מעין גישה אנושית, סלחנית, על טבע העולם והאדם מאז ומתמיד. במרכז כל המחזות עומדות פרשיות של שחיתות שלטונית ורקב מוסרי, שמחולליהם טוענים לחפותם ומבקשים לחמוק מן הדין. אלה הבינו, עוד לפני הפיכת מקצוע עריכת הדין לאקוטי בהוויה הקיומית, שאם יש לך נרטיב משכנע ואתה דבק בו, הוא יכול להמיס את העובדות, שלא לומר לאיין אותן לגמרי. כלומר, גם אם אתה אשם – אתה יכול להוכיח שאתה לא ולחמוק מאשמה. הנטייה של אנשים אשמים להאשים אחרים בעוונותיהם קיימת ככל הנראה מאז שהתחלנו לצעוד על פני האדמה.

זו, לדידו של הורוביץ, האנרגיה שגרמה לשבתאי לעמוד בקשר תמידי עם המקרא, למצוא בו קווים מקבילים להוויות היסטוריות אחרות וגם להווה היהודי־ישראלי. זוהי האנרגיה העיקרית שגרמה לו להפיח בהם חיים מחודשים. ובמילותיו: "עניינו של המחזאי אינו במוחלט ובאבסולוטי, אלא רק באנושי… שבתאי הראה שכתיבה לבמה היא חלק חשוב ביצירתו וייחודו לשמר איזון בין חומרי המקרא לאמירה עכשווית רלבנטית מבלי שאחד המרכיבים יאיין את השני" (עמ' 282).

אבחנות מעניינות ואמירות אלמנטריות

על פניו, אין מוצדק מלהקדיש ספר למחזותיו של שבתאי. הבעיה המוכרת היא כשמחקר אקדמי, חשוב ומרתק ככל שיהיה, פוגש את פורמט ספר העיון, ואז המון דברים עלולים "ללכת לאיבוד בתרגום". מחקר מטבעו לא נועד ללכת בעולמן של רשתות הספרים, הציבור הרחב ותרבות הפנאי, אלא להתגלגל בקרב יודעי דבר אקדמיים וסמי־אקדמיים. וכשהוא עושה זאת, הרי הוא כמו יוצא ממגדל שן חשוך, טחוב, אוטרקי, אל אור השמש ההמונית. וזה לא שהוא נשרף, פשוט יש יותר מדי דברים העומדים תחת השמש, גם אם יש מקום לכולם.

במקרה הזה נראה שאפשר היה להציג את הדברים בצורה הרבה יותר מהודקת, מדויקת ומרתקת. אלא אם כן הספר נועד מלכתחילה להיות רק עוד לבנה בחומה האקדמית האינסופית. כשחוצים את הרוביקון שבין היכלות האקדמיה לאור השמש, צריך לכתוב מחדש את הטקסט ולא "להתאים" אותו בלבד, כפי, שיש להניח, עשה המחבר. אחרת הוא יישאר נחלתם של כמה עשרות חוקרי ספרות וחוקרי שבתאי של הדור הבא, אם יהיו כאלו בכלל.

אם טקסט אקדמי מחייב כללים מסוימים, עקרונות ברורים ומתודה, טקסט עיוני מעניין ונגיש אמור להשיל מעליו את הכללים הללו, ולזרום באופן חופשי יותר. וזה בהחלט לא מה שקורה כאן. הספר ארוך, מסורבל, רק לעיתים ממוקד יותר – במיוחד בפרקים שעוסקים במחזות עצמם – ולרוב ממוקד פחות. בכמה מקומות הוא שוזר טענות על יצירתו של שבתאי באי־אילו רגעים ביוגרפיים לא נחוצים מתוך 47 שנות חייו הקצרים והפוריים לעילא של המחבר. לעיתים אלו רגעים רכילותיים גרידא, לעיתים הם מלאים ציטוטים ומובאות שהופכים להיות החזית במקום להישאר בעורף, וברוב המקרים הם לא ממש הכרחיים. לצורך זה אפשר וצריך לכתוב ביוגרפיה מלאה של שבתאי.

לצד אמירות ואבחנות מעניינות על יצירתו של שבתאי, יש לא מעט אמירות אלמנטריות, כמעט בנאליות, כמו על הקשר של התנ"ך לזהותו של העם היהודי. אפשר היה לספוג אותן בנועם, לולא היו כרוכות לעיתים בכתיבה אקדמית מרגיזה ורהבתנית, כמו למשל: "ארגון הזמן והמרחב מקיים מתח מתמיד בין ייצוג דיאכרוני לייצוג סינכרוני, בין ייצוג היסטורי ליניארי לבין הצגת גיבורי העבר וכפיליהם המאוחרים יותר מן ההווה במערכת סינכרונית כאחדות אוקסימורונית" (עמ' 73).

ויש שהבנאלי והאקדמי אף משתלבים יחדיו באותה פסקה. זה מה שקורה בניסיונות להתאמת הטקסט המחקרי לעיוני, פעולה שכאמור כמעט תמיד נועדה לכישלון קולוסאלי. כמו בדוגמה הבאה: "הפנייה לתנ"ך עשויה כחומר גלם וכמקור להשראה להתפרש כמתיחת גשר בין עולמות שונים. היא משלימה תנועה ורטיקלית לזו ההוריזונטלית, שמתבצעת במישור החברתי שבו מתנהלים בני אדם" (21). פה ושם אתה עשוי לפרק את הפצצות המורכבות־לכאורה הללו ולגלות חומר נפץ כלשהו, שאריות של אבק שריפה, אך לעיתים הן ריקות מתוכן או מהוות חידות היגיון נוסח הביצה והתרנגולת, ולעיתים הן פשוט מעלות גיחוך או תחושת אי־נוחות.

הפך את הסוגה לפופולרית

למעשה, צריך היה לשים לב כי כבר בפתיחה מוגש רמז מטרים, כשהכותב מבהיר כי "הכתוב הוא תוצר של מחקר מרובד ומקיף מתוך גישה קונטקסטואלית ואינטרדיסציפלינרית, המשלבת מבט אנליטי, סינתטי והשוואתי" (15). משפט שיכול להעלות הרבה שאלות גם אצל קורא אקדמי וגם בקרב הדיוטות. נניח, מהו בדיוק "מבט סינתטי", מי מביט אותו, ולמה הוא ראוי על פני כל מבט אחר, מבט טבעי למשל.

למרות הכול, בסופו של דבר לפנינו ספר חשוב ללא ספק, בעיקר בגלל גילוי המחזות והאפשרות שאולי באמת יעלו על הבמות או לפחות יפורסמו במלואם. המחבר מציין שלפני שבתאי, כל הדרמות המקראיות שהועלו על במות הארץ נחלו כישלון חרוץ מבחינה קופתית, והוא שהפך את הסוגה הזו לפופולרית, נגישה ומצליחה. זה התרחש לפני עשרות שנים; אמנם באותה מדינה, אבל בעולם קצת אחר. אם תהיה היתכנות להעלות את המחזות הללו על הבמה, בהחלט יהיה מעניין לראות כיצד הדור הנוכחי של חובבי התיאטרון יגיב אליהם, אם בכלל, ויתרה מכך, אם תיאטרון קנוני ורפרטוארי כזה או אחר בכלל יטרח עבור כך.

ברם, בכל הנוגע למחקר עצמו, הוא טובע כאמור באוקיינוס רעוע של שברי ביוגרפיות, אמירות מובנות מאליהן, יחד עם גיבובים אקדמיים. לעיתים נדמה כי מתחולל איזה רגע כלשהו של בהירות אבחנתית, איזו אמירה עמוקה, אבל בסופו של דבר לומר שמה שעניין את שבתאי הוא האנושי, שהוא הציר המחבר בין התקופות – זו אמנם אמירה לגיטימית, אבל אפשר לומר אותה על כל יוצר שמחליט להפיח חיים בפרשייה היסטורית, מקראית או אחרת.

עולם ללא אשמים

יעקב שבתאי בעקבות "ספר הספרים"

רועי הורוביץ

כרמל, 2021,

360 עמ'