נולד עם כנפיים: החולם הגדול ביותר בספרות המאה העשרים

בסיפור "אני חולמת בשכר", של גבריאל גרסיה מארקס, המופיע עתה שוב בקובץ הסיפורים החדש "הטבוע היפה ביותר בעולם", ישנה אישה שמתפרנסת מחלומותיה הנבואיים בצורה אופורטוניסטית לעילא וצוברת כך הון לא מבוטל. בשלב כלשהו היא נפגשת דרך המחבר עצמו עם המשורר הצ'יליאני פאבלו נרודה, שלא ממש מתרגש מיכולותיה, בטח לא יותר מפירות הים שהוא טובל בשלל רטבים ומתענג עליהם. "רק השירה רואה את האחרית", הוא אומר ושוקע בצלחתו. יום לאחר מכן נרודה פוגש את מארקס ואומר לו, "חלמתי על האישה הזאת… חלמתי שהיא חולמת עלי, אמר. זה כאילו לקוח מסיפור של בורחס, אמרתי לו. הוא הסתכל בי באכזבה, מה? הוא כבר כתב זאת? אם עדיין לא כתב, הוא עוד יכתוב יום אחד, אמרתי לו" (עמ' 123).

הפתיחה הזו היא מעין תמצית מקודדת בזעיר אנפין, המבטאת את ההומור (לעיתים גם הומור עצמי חסר רחמים), השנינות ובעיקר העונג בכניסה המחודשת לעולמו של הסופר הקולומביאני זוכה פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס. בפרספקטיבה של זמן, אף שגדל, צמח והתעצב בגזרת הספרות הלטינו־אמריקנית אחרי, לפני או תוך כדי מה שמכונה "דור הבום" – עדיין מהווה שמורת טבע ספרותית נדירה.

הקובץ שראה אור עתה מכיל 14 סיפורים, 11 מתוכם כבר הופיעו בספריו "שנים עשר סיפורים נודדים" ו"הסיפור הלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית" שתורגמו לעברית. התרגומים אף לא "רועננו" מחדש, אם כי ברובם אין באמת צורך. השפה, המשלב והקסם רלוונטיים, קולחים ולא התיישנו ולו כזית.

שברים וזיקוקין די־נור

בקובץ, שנקרא "המבחר" (אם כי לא ברור מי בחר את המבחר, ומה כונן את בחירתו), מוכיח מארקס מגוון יכולות, חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות. המפתיעות שבהן נמצאות בשני הסיפורים הראשונים, השייכים במקור לקובץ "טקס הקבורה של האימה הגדולה", שלא תורגם לעברית: "הסייסטה של יום שלישי" ו"באחד הימים האלה". הם כתובים אמנם בסגנונו הידוע, ואפשר להבחין בין השורות באותה אירוניה דקה, בעולמו המוכר של המחבר (אקדח עתיק שאיש לא ירה בו מאז ימי הקולונל אאורליאנו באונדייה – אחת הדמויות הבלתי נשכחות ב"מאה שנים של בדידות"), ובאותה יכולת דיאלוגית פולחת ומשובבת, כמו בסיפור השני, כאשר בנו של רופא השיניים מודיע לאביו העייף כי ראש המועצה הגיע לטיפול: "אבא. מה. ארשת פניו עוד לא השתנתה. הוא אומר שאם לא תעקור לו את השן הוא ידפוק לך כדור" (עמ' 16).

אבל דווקא בשני הסיפורים הללו יש משהו יותר "מערבי" ו"צפון אמריקני", יותר מדויק, יותר פועל על פי קונבנציות פדגוגיות של המודל התבניתי של הסיפור הקצר, מבלי לאבד לרגע את המחולל המאגי של מארקס. הוא כמו מוציא אצבע משולשת ואומר: אני יכול גם כך אם רק ארצה, רוב הזמן אינני רוצה.

ברם, בשאר הסיפורים מארקס מפגין את יכולת התיאור עוצרת הנשימה שלו, זו שבאה לידי ביטוי בעיקר בסיפורים שהמכונן אותם קורה בתחילתם, למשל "טקס הקבורה של האם הגדולה", או "הטבוע הכי יפה בעולם". אין בהם התפתחות עלילתית או תנועה, אלא מחולל ראשוני בלתי שגרתי – מאמא גדולה שיוחסו לה כוחות מופלאים אך מתה ככל האדם, או גופת גבר שנפלטה מהמים והיא נדירה ביופייה אף ש"ששחתה עם כרישים" – שדרכו מארקס בוחן את מופעי האדם ותגובותיו.

אין "תנועה" רגשית של אף דמות, אין סצנה דרמטית מובהקת או "אדווה קיומית" – הדבר "המערבי" הזה שמכונן סיפור קצר תקני. כלומר, סדק בשגרה "המצדיק" את כתיבתו, וממקם את הדמות במקום תודעתי שונה מעט בסוף הסיפור. כאן אין סדקים אלא שברים וזיקוקין די־נור, גדולים מכדי למקד את עדשת המצלמה בזום מינימליסטי.

לא תמיד מדובר ב"שבר מאגי", לעיתים זו רק סצנת פתיחה מאלפת, כמו בסיפור "קיץ של אושר למרת פורבס", הנפתח כך: "כשחזרנו אל הבית אחר הצוהריים מצאנו נחש ים ענקי מסומר בצווארו אל משקוף הדלת. שחור היה וזרחני ודומה לכישוף של צוענים בעיניו שעודן חיות ובשיני המסור שלו ובלסתותיו הפעורות" (160). דומה כי רק מארקס יכול לפתוח כך סיפור, במין אגביות אפאתית, כאילו לא מדובר ביצור אקזוטי נדיר, אלא סתם באיזה חילזון בוהק לאחר הגשם.

וכמובן ההומור הייחודי שלו שלא מפסיק להפעים, כמו ב"דרך צלחה, אדוני הנשיא", שבו נשיא מדינה לשעבר הולך למסעדה יחד עם אחד מאוהדיו בעת שהם בגלות. אותו בחור מתפלא שאין איש מכיר את הנשיא, ומבקש עזרה. "נשיא בשלטון? שאל בעל המסעדה. לא, אמר אומרו, מודח. בעל המסעדה חייך בהבנה. לאלה יש לי שולחן מיוחד תמיד" (76).

ולפעמים מארקס לא זקוק לכל כשף, לכל עזרה מהבלתי סביר או לכל הומור, והוא עשוי – כמו בסיפור "באתי רק לטלפן" – לגולל דרמה אנושית מותחת, מצמררת, מעוררת תעוקה, בניגוד לכל הציפיות שהקורא עשוי לבנות. מארקס מוכיח שהוא יכול לרגש באמת שלו, בלי פירוטכניקות ועזרים טקטיים, בלי לממש את ציפיותיו של הקורא לדאוס אקס מכינה, ועדיין לעשות זאת בסגנונו המיוחד.

מלאך הומלס עתיק יומין

לא בכדי נכנסה בשלב מוקדם של הרשימה המילה "מאגי". מארקס קוטלג על ידי הצורך האקדמי־תרבותי הבלתי נשלט של פקידי האמנות להכניס יוצרים לז'אנרים, כמו מוצרי אוכל או כלים שונים למגירות במטבח – ששום דבר לא יישאר ללא מקום, שלרגע לא יישארו נעליים במסדרון, ונא לשטוף כל כפית אחרי קפה, לא להשאיר כלום בכיור. כך מצא עצמו מארקס תחת מטרייה סוגתית המכונה "ריאליזם מאגי", או "ריאליזם קסום". אפשר למצוא בהקשר הזה גם את הכינוי "מטא־בדיוני". למעשה מדובר בסגנון המשלב בין ריאליזם לפנטזיה. בניגוד לריאליזם, שבו הכתיבה מחקה את המציאות לכאורה, ולפנטזיה, שבה הכתיבה מתארת את הבלתי מתקבל על הדעת – בריאליזם הקסום, החלק העל־טבעי או הפנטסטי מתקבל כדבר הטבעי ביותר.

יש המייחסים את תחילת התנועה הזו לביקורם של אי־אילו סופרים לטינו־אמריקנים בפריז של שנות העשרים והשלושים וחשיפתם לשנים הזוהרות והמעטות של הדאדא והסוריאליזם, עד שהללו התאדו עם התמערבותו והתמסחרותו של סלבדור דאלי. רוב המשתייכים בעל כורחם לז'אנר זה הם לטינו־אמריקנים (אף שגם סלמן רושדי, הרוקי מורקמי ואחרים יכולים בנקל לחסות תחת מטרייתו המחוררת). מלבד מארקס, מי שנחשב לפרזנטור בעל כורחו של הז'אנר הוא חורחה לואיס בורחס.

וכמעט כמו תמיד, ברגע שישנו ז'אנר, יש גם משהו המשטיח אינהרנטית בקולקטיביזציה הזו. ההתכנסות תחתיו מבליטה את הדומה (ואכן יש דומה, אם מתעקשים לראות זאת), אבל יש גם לא מעט שונה. בורחס ומארקס הן דוגמאות מובהקות לכך. בורחס, למשל, למרות אי־אילו טקסטים שהריאליזם המאגי מרחף מעליהם כמו ציפור מרובת כנפיים, עסק רבות גם בפילוסופיה, בעיון, בשירה, במיתולוגיה ובעיקר חיפש לא פעם תשובות לחידות העולם בדתי, באמוני. על כך יעיד בעיקר ספרו "שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה".

מארקס, ועל כך יעיד קובץ זה ללא כחל וסרק, לרגע לא שולח את דמויותיו או את קוראיו לחפש פתרונים בכוחות שמחוץ לעולם הזה. הוא תמיד מתייחס לכל מופע ייחודי, על־טבעי, בסקפטיות בריאה, בלא מעט סרקזם, ובהרבה הומור, אירוניה ופקפוק. דומה שמארקס מאמין רק בעולם הזה, הפיזי, הגשמי, הממופה, הפלאי כשלעצמו. זהו עולם שיש בו חוקיות, אבל לא פעם מתחוללים בו רגעים המאתגרים את החוקיות הזו; בחצרה של משפחה ממוצעת יכול לנחות מלאך, אבל לא יהיו לו שום כוחות־על, לא תהיה לו שליחות מבורא עולם, והוא לא יבקש דבר. למעשה הוא בקושי יוכל לדבר, וייראה כהכלאה בין הומלס עתיק יומין לבעל חיים. בהתחלה הוא יעיר סקרנים מרבצם, אך מהר מאוד יהפוך לחלק אינטגרלי מפינת החי של המשפחה, עד שיום אחד פשוט יפרוש כנפיו וימריא משם.

עיניים מערביות אקדמיות יראו בכלל במוטיבי הכשף והמאגיה של מארקס ייצוגים של "אחר אולטימטיבי", אלגוריות לאינסטינקטים הטבועים באדם ושאפשר לזהות כבר בקרב קהילות בעלי חיים, המדירים ומקרבנים את השונה, הזר, האחר, אם מסיבות אתניות, מגדריות, כלכליות, או אם הוא נולד עם כנפיים. גם זו דרך לגיטימית לנתח את יצירתו, אבל התחושה החד־משמעית העולה ממנה היא תמיד תחושה פלאית, ילדית, של אדם המתבונן בעולם דרך משקפיים חד־פעמיים שאינם מצויות לאף אחד אחר, ותמיד מוצא את הרגעים שבהם העולם לא מתנהג כפי שמצפים ממנו. אם תרצו, מארקס הוא החולם הגדול ביותר בספרות המאה העשרים.