מילים הן כידוע ניסיון לתאר מציאות, אלא שהמציאות של בני האדם אינה המציאות כשלעצמה, אלא רק מה שמגלים לנו החושים שלנו ובהתאם לאופני החשיבה (הקטגוריות) האפשריים לנו. ועל כן המילים שלנו הן לעולם פרומות כאשר אנו מנסים לומר דבר על העולם. הדבר בוודאי נכון לגבי משורר המנסה ליצור במילים את עולמו הרגשי, אך גם לגבי הפילוסוף ואיש המדע המשתדל לתאר מציאות אובייקטיבית.
אפשר אולי לאחות במעט את הקרעים בהבנתנו, על ידי יצירת הסתכלות מורכבת, סטריאוסקופית, מרובת פרספקטיבות וזוויות. מכאן חשיבותו של ספר המציב זו מול זו את הסתכלותה של המשוררת והסתכלותו של הפילוסוף, על מגוון נושאים המעסיקים את החשיבה האנושית מקדמת דנא.
מחברי הספר הם בני הזוג אירית שטייף־שושני ויקיר שושני. אירית היא משוררת וסופרת, שפרסמה ספרים לבני נוער ולמבוגרים; יקיר הוא איש אקדמיה, פיזיקאי, פילוסוף, ובעיקר פילוסוף של המדע. למען הגילוי הנאות, שיתפנו בעבר פעולה בפרסומים אקדמיים שונים.
הגוף והנפש
הספר הקצר הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. הוא כולל עיסוק בבעיית הגוף והנפש, אפשרות ההכרה של העולם, הזמן והמרחב והמציאות האובייקטיבית, החיפוש אחר משמעות החיים וצפונות הקיום, מהי התודעה, האם יש גורל קבוע מראש או שאנחנו יכולים ליצור את עתידנו ולכן גם אחראים לו, מהו מוסר ומה המקור לתקפותו, מגבלות השפה, ההכרה כקודמת למציאות הפיזית, מהות האל, הישארות הנפש, בעיית הרוע ושאלת צדיק ורע לו, ומה בין זיכרון האדם לזיכרון המחשב. והכול מתואר במבט הכפול של השירה והפרוזה הפילוסופית. הפסקאות הפילוסופיות מתובלות בדברי חכמי הפילוסופיה מכל הדורות – מהקדמונים, היוונים הקדם־סוקרטיים, ועד לאחרוני הפילוסופים של המאה העשרים והעשרים־ואחת.
נדגים זאת על ידי שתי פסקאות. הפסקה הפילוסופית הראשונה בספר עוסקת בבעיית הגוף והנפש, בעיה הנוגעת במישרין לשאלת הישארות הנפש לאחר מותו של הגוף. "אֵיךְ אֵדַע מָה נוֹבֵט/ מֵעֵבֶר לָאֹפֶק הַמַּר?" שואלת המשוררת בשיר 1. פסקה זו מתכתבת עם השירים 1־5.
האמונה בקיום הנפש היא עתיקת יומין, ומשותפת לתרבויות ולדתות רבות. תומכיה, ובהם אפלטון ודקארט, סבורים שקיים מרכיב רוחני לתודעה־הנפש, והוא משמש מצע לתחושות, לרגשות ולאפשרות קיומו של הרצון החופשי. שלא כמו ברצון החופשי, לתהליכים הפיזיקליים – בהתאם לקביעת הפיזיקה הקלאסית – אין ולו שמץ של דרגת חופש, התכוונות או בחירה. אמנם הפיזיקה הקוואנטית שדוגלת בתיאור הסתברותי מותירה כביכול יותר חופש, אך גם היא לא מדברת על התכוונות או בחירה.
אם הנפש היא ישות רוחנית היא אינה נכחדת עם מותו של האדם, שכן הכחדה היא תהליך פיזיקלי מובהק. לכן ניתן לומר שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר כלות הגוף: "הַנְּשָׁמָה תִּפְרַח/ תִּטֹּל עִמָּהּ אֶת אֳנִיַּת חֶלְדִּי/ רִקְמַת שְׁנוֹתַי/ שַׁבְרִיר" (שיר 3).
התפיסה הדואליסטית של גוף ונפש מעלה את בעיית הקשר או הזיקה ביניהם ("הבעיה הפסיכו־פיזית"), שעד היום לא נמצא לה פתרון מניח את הדעת. הבעיה ניתנת לתיאור כך: התרחשויות נפשיות כמו חרדה או התרגשות מעוררות תהליכים פיזיקליים בגוף, כמו האצת פעימות הלב או צמרמורת. וכאשר חשים בכאב ראש בעקבות התרחשות נפשית, תרופה לשיכוך כאבים מפיגה את הכאב – תהליך פיזיקלי. איך מתבצע הקשר בין התהליכים הנפשיים לפיזיים?
כדי להבהיר שאלה זו נזכור כי גופים או ישויות פיזיקליות נמצאים באיזשהו מקום בחלל בכל רגע. מכאן משתמע שאם קיימת ישות שאינה נמצאת בחלל, היא איננה ישות פיזיקלית וניתן לכנותה ישות רוחנית. על ישות כזאת חוקי הפיזיקה אינם פועלים, מכיוון שחוקים אלו מתייחסים לחלל־זמן. מצב עניינים זה מעורר את השאלה: כיצד נוצרת זיקה בין הנפש, שהיא ישות רוחנית, לבין הגוף? על פי אילו כללים מתקיים הקשר הזה? כללים אלו אינם יכולים להיות חוקי הפיזיקה, משום שהנפש כישות רוחנית אינה כפופה להם.
הצורה והחומר
דקארט ניסה לפתור בעיה זו על ידי ההנחה שקיימת בבלוטת האצטרובל במוח כעין שבשבת הנעה בכיוונים שונים, וכך היא יכולה לקלוט את התחושות ולהעבירם לגוף. כנגד זאת טען לייבניץ ששבשבת כזאת, אילו הייתה קיימת, הייתה פועלת בכל תנועה אפשרית על פי חוקי הפיזיקה, כמו חוק שימור האנרגיה וחוק שימור התנע. לכן הפתרון של דקארט לא צלח. במהלך השנים הועלו רעיונות נוספים לפיצוח סוגיה זו, אך אף אחד מהם לא עמד בפני הביקורת.
ראוי לציין שבעיה זו קיימת גם בין ישויות פיזיקליות ורוחניות אחרות. כך למשל, בקשר בין כוכבי הלכת ובין כוח הכבידה המגדיר את מסלולם. כוכבי הלכת הם כמובן ישויות פיזיקליות, מכיוון שבכל רגע הם נמצאים במקום מוגדר במרחב. לעומת זאת, כוח הכבידה הפועל ביניהם ובין השמש הוא ישות רוחנית מפני שהוא איננו מוגבל לאזור מסוים בחלל־זמן.
כנגד גישה דואליסטית זו, אחרים תומכים בגישה שלפיה כל כישורי ההכרה ניתנים למיצוי ולהעמדה על אוסף תהליכים פיזיקליים וחישוביים. לראיה הם מביאים את יכולותיו המדהימות של המחשב לחקות כישורי הכרה רבים בעזרת חישובים מורכבים. באנלוגיה זו הנפש היא תוכנה ש"רצה" על חומרה, הלוא היא המוח. המוח עצמו הוא בעיקרו של דבר רשת חומרית של נוירונים המחוברים על ידי סינפסות, כאשר המידע מקודד בעוצמת הקשרים בין הנוירונים השונים.
התומכים בגישה זו מציינים את העובדה שפגיעות פיזיות במוח גורמות לליקויים קוגניטיביים. ואולם אין הם מצליחים להסביר לא את ההתכוונות (עשיית מעשה מתוך כוונה) ולא את קיום הרצון החופשי (או את תחושת הרצון החופשי לשיטת השוללים אותו), וכמובן לא את החוויות האישיות של האדם, כגון התחושה כשאני מריח פרח וכשאני מגיש אותו לאהובתי.
מעניין לציין שאריסטו, אשר לא תמך בדואליזם, מציע בספרו "על הנפש" לראות ביצירה שהאדם משאיר אחרי מותו סממן של הישארות האני. לשיטתו "העולם הבא" שלי הוא התוצאה של מעשיי והישגיי בהווה, בהתאם להשפעתם ולמשקלם בעיצוב העתיד. השקפתו של אריסטו על חומר וצורה, ובה המוח הוא החומר והנפש היא "צורתו" של המוח, מתכתבת עם ההשקפה המודרנית יותר על "רשת הנוירונים" והקונפיגורציה שלה, כלומר עוצמת הקשרים שבין הנוירונים.
המחשב והפרה
הפסקה השנייה שנזכיר מתייחסת לזיכרון כמצע לגעגועים ולתחושות, ומתכתבת עם שירים 49־54. הזיכרון הינו תנאי חיוני ביותר לקיומה ולהתפתחותה של ההכרה בכל תפקודיה – החל בשלב התפיסה החושית, וכלה בעיבוד המידע המתקבל. איברי החושים שלנו קולטים כתמי אור, צבע ואוסף צלילים בתדרים שונים, ומתרגמים אותם לעצמים ומאורעות מוּכּרים לנו. בתהליך עיבוד המידע הזה התודעה שלנו שואבת ממאגר הזיכרונות מידע הקשור בידיעות שרכשנו בעבר. "עָלֶה נָבוּל הוּא סִימָן/ לְמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה/ לְקַלֵּף אֶת רָבְדֵי הַתּוּגָה/ עַד הַדָּבָר כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ" (שיר 52).
בניסיון להסביר מדוע פרות אינן עוסקות בפילוסופיה, ניטשה מתאר פרה שהחלה להרהר במהות הקיום, אך מאחר שאין לה זיכרון מפותח היא שכחה מיד את השאלה ועברה להתרכז בדשא שלפניה.
גם למחשב יש זיכרון. המחשב קולט רצפים של 0 ושל 1, שאותם הוא מעבד תוך שימוש בזיכרונו לפעולות חישוביות ולוגיות בעזרת תוכנות הצרובות בו. ואולם קיבולת זיכרון המחשב ומהירות שליפת המידע ממנו גדולות בהרבה מאלו של האדם. בנוסף, אמינות המידע הנשלף גבוהה יותר.
ועם זאת, בזיכרון האנושי קיים מאפיין בולט הנעדר מזיכרון המחשב. בדרך כלל כשאנו נזכרים במשהו, היזכרות זו מלווה ברגש כלשהו, כמו תסכול, אושר, כאב, געגועים: "אָסַפְתִּי אֶת אוֹרוֹת הַבְּדִידוּת אֶל חֵיקִי" (שיר 50), "לְקַלֵּף אֶת רָבְדֵי הַתּוּגָה" (שיר 52). גם ריח מסוים שאנו מריחים עשוי לעורר רגשות הקשורים בזיכרוננו לאותו ריח. רגשות אלו עשויים להשתנות, כאשר אנו נזכרים באותו עניין בזמנים ובהקשרים שונים. מצב עניינים זה מוצא ביטוי פואטי בשירה ובפרוזה. לעומת זאת, הפרטים הנשמרים בזיכרון המחשב אינם קשורים לרגשות כלשהם. במילים אחרות, תהליך ההיזכרות האנושי מעורר בנו אסוציאציות העשויות להשתנות כאשר אנו נזכרים באותו פריט בהזדמנויות שונות. לעומת זאת, זרימת המידע בזיכרון המחשב אינה אסוציאטיבית והיא נקבעת על ידי התוכנה הצרובה בזיכרונו.
דיון זה מעורר את השאלה: האם המחשב יודע את משמעות הפרטים האצורים בזיכרונו? הפילוסוף ג'ון סרל הציע בשנת 1980 ניסוי מחשבתי המכוּנה "החדר הסיני", המבהיר שאלה זו. אדם נכנס לחדר ומקבל דרך פתח באחד הקירות דף המכיל שאלה כתובה בסינית, שפה שאינה שגורה בפיו. על השולחן בחדרו הוא מוצא ספר הוראות המסייע לו להשיב על השאלה בסינית. האדם משול כאן למחשב, וספר ההוראות – לזיכרון המחשב ולתוכנות הצרובות בו. מכאן מסיק סרל שהמחשב שניסח את התשובה אינו יודע סינית.
אולם סרל מתייחס למושג הידיעה באופן אינטואיטיבי ורואה בה ישות חד־משמעית, כלומר או שהמחשב יודע סינית או שאיננו יודע. אין אפשרות שלישית של ידיעה חלקית. מדוע, למשל, תוכנה של גוגל המתרגמת מאנגלית לעברית אינה יודעת שפות אלו? מבחינה פונקציונלית התרגום שלה הולך ומשתכלל עם הזמן. מדוע לא נוכל לומר שתוכנת התרגום יודעת את השפות הללו, ולוּ באופן חלקי? כמדומני שאחד הכיוונים ליישובה של שאלה זו הוא כאמור, שזיכרון המחשב אינו משמש כמצע לרגשות, לתחושות ולמצבים מנטליים. ואולם כאשר האדם יודע שפה מסוימת, ידיעה זו כרוכה תמיד ברגשות ובזיכרונות הקשורים למילים ולמשפטים שבהם הוא משתמש.
בשאלות מרתקות אלה, ורבות אחרות, דנים במשולב המבע השירי והמבע הפילוסופי בספר. בעידן רווי האינפורמציה שבו אנו חיים, הם מציעים קריאה קצרה ומענגת שבוודאי תיצור בנפשו של הקורא זיכרונות משמעותיים.
פרופ' אשר יהלום הוא פיזיקאי, סגן הדקאן בפקולטה להנדסה באוניברסיטת אריאל בשומרון.
