"אם אתה לא מגיע לר"מ ואומר לו מפורשות: קשה לי, אני סובל מחרדות ומ־OCD, אז אף אחד לא ידע. מצד שני מתקבלת התחושה שהם לא ידעו מה לעשות עם המידע הזה, כי התפקיד של הר"מ הוא לדאוג ללימוד שלך, להתפתחות הרוחנית, וכל השאר נדחק הצידה עד לא קיים" (עומר)
משנה לשנה עולם התורה גדל, מאות תלמידים נכנסים מדי שנה בשערי בתי המדרש של הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר. וכמו בכל חברה, בשיעור יושבים גם תלמידים שמתמודדים עם סערות קשות בעולם הנפש. תלמידי ישיבה נמצאים בגיל מועד לפורענות נפשית, להתפרצות של התמודדויות נפש לא פשוטות. רובם לומדים תורה וגדלים בשמחה אבל יש כאלה שהמסגרת האינטנסיבית, הדרישה הרוחנית, חיי הפנימייה, הגיוס המתקרב והלגיטימציה הקלושה בחברה גברית להביע כאב – יוצרים אצלם מערכת לחצים קשה המזינה את המקומות הפגועים. אין ישיבה שאין בה תלמידים שמתמודדים עם בריאות הנפש, אבל ברבות מהן המענה למצוקה חסר.
הדיכאונות של נדב (27, כל השמות בכתבה בדויים) התחילו כשלא הצליחו למצוא לו חברותא בוגר לסדר ערב. "זה נשמע משהו קטן אבל הרגשתי שהמערכת קצת זנחה אותי. ישבתי ערב אחרי ערב לבד, שקעתי לתוך עצמי ולא היה לי עם מי לדבר על זה. התחושה הייתה שכשאין איתי אנשים אני לא מסוגל להרים את עצמי וכשאני בבית המדרש אני שוכח שאני קיים, זאת לא הייתה חוויה טובה. המסגרת הייתה מאוד נוקשה ולא אהבו את זה שאני נעלם".
"כשפניתי לאחד הרבנים הוא די התחמק ממני, אני חושב שהוא לא ידע איך לטפל במצב שהייתי בו. אני לא יודע אם בישיבות אחרות היו מפנים אותי לפסיכולוג או משהו אבל אצלנו זה לא היה. היו חבר'ה בשיעורים גבוהים יותר שניסיתי לדבר איתם אבל הם לא הבינו שאני בצרה שהיא יותר ממשבר חולף. אני חושב שגם פחדתי, נכנסתי לאיזה מקום פסיכולוגי שלא רציתי להפקיד אותו אצל כל אדם".
נדב: "הישיבה היא מקום שבמכוון מביא את הנוכחים בו לקצה, זה הרעיון של השנים שם. לא במקרה אין מזגן בישיבה, לא במקרה ישנים בחדר עם עוד חברים, לא במקרה אין זמן לעיסוקים אחרים באופן רשמי"
בשלב מסוים החל נדב ללמוד עם אברך בוגר, שגם היה אוזן קשבת ברמה מסוימת, אבל המצב הנפשי שלו כבר לא היה טוב. "הרגשתי מאוד בודד, חשבתי שמשהו בי לא בסדר בכך שאני לא מצליח להחזיק את מה שקורה. היום אני יודע שזה לא רק אני כי עוד חברים סיפרו לי במהלך השנים שעברו דברים כאלה".
נדב מספר שלפני ארבע שנים חבר שלו התאבד בצבא, "כמה חודשים לפני כן הוא השמיע לי עדות על הישיבה שלו, זה היה מאוד דומה למה שאני עברתי. הוא גם לא מצא את עצמו ושקע בעניינים שלו ולא ידע מה לעשות. אני לא יודע בפירוט למה הוא התאבד, אבל אולי אם בשלב ראשון היה לו עם מי לדבר זה לא היה מידרדר עד שם. מתוך דבריו הבנתי פתאום שזה לא רק אני ושכנראה עוד אנשים חוו דברים דומים, ועצם הידיעה הרגיעה בי משהו".
כשהגיוס התקרב הבין נדב שהמצב הנפשי שלו לא יאפשר לו לעלות על מדים והוא עזב לתקופה ועבר טיפול. אחרי שבני גילו סיימו את הצבא הוא עבר לישיבה אחרת. "היה לי ברור שאחזור ללמוד. בישיבה החדשה קלטו אותי באדיבות אבל די מהר חזרתי ללופ של חוסר שקט פנימי כי גם שם היו הממדים הטוטאליים של התמסרות ללימוד ודיבור על ביטול תורה, וזה חלק מהמאפיינים של ישיבה שכנראה לי הם לא מתאימים". הוא ניסה עוד כמה ישיבות, ובסופו של דבר עבר לגור במרכז הארץ ליד חברים שכבר סיימו את מסלול ההסדר.
"אחרי שיצאתי והתחלתי להסתובב הרגשתי שיש נתק בין החיים בחוץ למציאות בישיבה – הציבור הדתי מתפתח ומשתנה, בחיים "שבחוץ" היחס לעולם הנפש הוא שונה לחלוטין מזה שבישיבות, בחברה שלנו דווקא מכילים מאוד. אבל הישיבות נשארו אי שם מאחורה, הם לא התפתחו בעשרים השנה האחרונות – אולי באמת בגלל שההתפתחות שם היא בעיקר בקו הרוחני ואת המקומות האינדיבידואליים זונחים".
"הישיבה היא מקום שבמכוון מביא את הנוכחים בו לקצה, זה הרעיון של השנים שם. לא במקרה אין מזגן בישיבה, לא במקרה ישנים בחדר עם עוד חברים, לא במקרה אין זמן לעיסוקים אחרים באופן רשמי. בכוונה מרחבים אחרים לא מעניינים, זה חלק מהרעיון. מביאים את התלמידים לקצה גם ברמה הלימודית וגם ברמה הרוחנית – מה שמצמיח הרבה אנשים אבל הופך לכר פורה לבעיות לכל מי לא נמצא מיליון אחוז במקום שלו".
אתגרים לא צפויים
במקרים רבים הבחורים מכירים את ההתמודדות עוד לפני שהגיעו לישיבה, ומנסים ללמוד איך לחיות עם החרדה או הדיכאון בתוך מסגרת החדשה. עומר סיים את ההסדר לפני כשלוש שנים. הוא בחור מחונן, וסומן כעילוי פוטנציאלי, למד מהר יותר מכולם ועזר לאחרים להבין את הסוגיות. כבר בישיבה התיכונית הוא התמודד עם חרדות והתחיל טיפול פסיכולוגי וקיווה שהמעבר לישיבה הגבוהה ייטיב איתו. "ידעתי שאין בגרויות ושיעורים, וחשבתי שאלמד כמה שאני יכול וכשלא יתאים לי אלך לחדר או הביתה ופשוט יקבלו את זה". הוא לא הבין את האתגרים שיעמדו בפניו במסגרת החדשה. "בשלב מסוים בישיבה הצטרפו לחרדות גם דיכאונות ונגיעות של OCD – זו הייתה התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים. הביטוי הכי ברור למה שקרה לי בנפש היה שכל הזמן נהייתי חולה, ממש חולה – דלקות קשות, עם אנטיביוטיקה ולפעמים גם אשפוזים".
"מבחינה דתית רציתי ללמוד כל הזמן ובנוסף האמנתי בעיקרון שדחיתי את הצבא כדי ללמוד, ולכן החלטתי שאם הלימוד הוא מהבוקר עד הערב אני רוצה לעמוד בזה". הוא ניסה לעמוד במשימה אבל ההתמודדות הנפשית תפחה ועלתה ואף אחד לא ראה את הקושי שלו. עומר לא רוצה להיות נחרץ ומקפיד לדבר על החוויה שלו, "יכול להיות שאפשר לגשת למישהו, אבל לא זיהיתי אף עדות לכך שיהיו להם כלים לטפל בזה".
בכל פעם שהנפש כבר לא עמדה בלחץ, התפרץ אצל עומר איזשהו חולי פיזי, "כשאדם שוכב בבית עם חום גבוה מתחשבים בו, מחלות בגוף יודעים להכיל, בישיבה היו נחמדים והתקשרו לשאול איך אני מרגיש ואם יש אופק לחזרה שלי לישיבה. בלי להיות מודע לזה בניתי לי איזה מכניזם, ברגע שהתחילה התפרצות גם החום עלה או שתקף אותי כאב ראש, ואז לקחתי את התיק והלכתי הביתה".
עומר: "מחלות בגוף יודעים להכיל, והיו נחמדים והתקשרו לשאול איך אני מרגיש ואם יש אופק לחזרה שלי. בלי להיות מודע לזה בניתי לי איזה מכניזם, ברגע שהתחילה התפרצות גם החום עלה"
כשהרגיש שהתקף מגיע הוא היה מסיים ללמוד את הדף בזריזות ונעלם לחדר. "הבעיה החמורה יותר היא שהמעגל הזה גם יצר אצלי תחושות אשמה בגלל החיסורים ואי העמידה בציפיות. מה שהוביל לדיכאונות. מצאתי את עצמי שעות בחדר כי הייתי בדיכאון מהחרדות או בחרדה מהחרדה הבאה – מה שהעמיק אותן עוד יותר".
הזכרת את החדר כמקום מפלט, אבל חיית שם עם עוד חברים.
"זה היה סיוט. הם לא ידעו, כי הייתי טוב בהסתרה וגם כי היה שם משהו מכני בהתנהלות אז לא רציתי לשתף. החיים בחדר משותף לא התאימו בשום אופן. חוץ מההיעדר של סדר וניקיון שיכול להטריף אדם עם OCD, לישון עם עוד אנשים בחדר כשיש לך חרדות זה פשוט זוועה".
איך זה היה צריך להיראות?
"בכל מסגרת בעולם יש אנשים עם בעיות נפשיות, בישיבה יש פוטינציאל כפול לבעיות כי המסגרת יוצרת מערך פנימי קשה של לחצים, כולם בגיל רגיש במיוחד מבחינה התפתחותית, כולם לפני גיוס. הציפייה המינימלית היא שיהיה איש צוות אחראי על התחום הזה, אבל באמת צריך להיות עובד סוציאלי במקום, ושכל תלמיד לפני הכניסה לישיבה יידרש לדבר איתו, לא כי כל אחד זקוק לו אלא כי כל אחד עשוי להיות זקוק לו במהלך השנים הקרובות. אני לא יודע מי ינצל את האפשרות הזאת, אבל יצירה של שיח לגיטימי על קשיים זה בסיסי".
עומר חזר לישיבה אחרי שנה וחצי בצבא שבה הוא למד שהוא יכול לעשות הרבה מאוד דברים לצד החרדות, הוא למד לחיות איתן. "פחדתי מאוד מהחזרה לישיבה, ידעתי שלנפש שלי היה שם רע מאוד". ואכן ביום שהוא חזר לישיבה הוא חטף התקף חרדה קשה מאוד. "הגוף שלי כאילו צרח, הרגשתי שאני חוזר למצב של מוות אחרי שנה וחצי שבהן למרות הקשיים חייתי". החום שלו טיפס במהירות והתפרצה לו מחלה לא פשוטה שבעקבותיה הוא שוחרר מצה"ל ועזב את הישיבה. "לקח לי עוד תקופה של בערך שנה עד שהגוף שלי חזר לעצמו. למרות שאהבו אותי שם, עד היום קשה לי לעבור ליד הישיבה".
לצד ההתמסרות ללימוד התורה, אנשי צוות בישיבות עסוקים יומם וליל ברווחתם של התלמידים ברבדים שונים. הרב יואל מנוביץ', ראש ישיבת הגולן בחיספין, היה שותף ביום עיון לראשי ישיבות בנושא בריאות הנפש, והסכים להתבטא בעניין למרות הרגישות הקיימת. "כמו בכל מקום, גם בישיבות יש אחוז מסוים של בחורים עם בעיות נפשיות. כמו שיש אחוז מסוים של ילדים עם אפילפסיה יש גם חרדות ו־OCD ולפעמים יש בעיות שישיבה יכולה להעצים". אומר הרב מנוביץ'. "ישיבה היא מקום שצריך להיות אמביציוזי, אם לאדם יש נטייה אובדנית והוא נמצא במקום עם דרישות גבוהות זה יכול לעורר לו עוד יותר את האובדנות. מצד שני, לפעמים דווקא החברה והעזרה ההדדית ותשומת הלב מועילות להם. יש מי שהתביעה האישית מצד אחד והמרחב שיש בישיבה מצד שני, מעניקים להם יציבות שלא תהיה בהמשך החיים".
הוא מדגיש שכישיבה הם עושים הכול כדי להיות זמינים וקשובים לתלמידים. לצד הבחירה להשקיע משאבים רבים בשיחות אישיות חשוב לרב מנוביץ' להדגיש "כל דבר ששייך לתחום מקצועי־טיפולי הוא מחוץ לתחום, רבנים הם לא מטפלים – ניתנה הרשות לרופא לרפא. רבנים הם רבנים, הם צריכים להיות תלמידי חכמים ואנשים רגישים, אבל הם לא מטפלים ולכן אנחנו מפנים את התלמידים למטפלים שונים, כל אחד לפי הצורך שלו. יותר מזה, לפעמים אנחנו גם מממנים את הטיפול. תלמיד שמתבייש לשתף את ההורים ואין לו הכנסות – אנחנו מוצאים מקורות מימון עבורו".
הרב מנוביץ' מספר שכך למד מרבותיו לנהוג, "לפני שלושים שנה הייתי בחור בישיבת מרכז הרב. יום אחד קרא לי הרב אברהם שפירא ואמר לי, 'הבחור הזה צריך להיפגש עם פסיכולוג, תגיד לו שילך, ותדבר עם האנשים במשרד ותגיד להם שהם ישלמו את זה'. שאלתי אותו למה הרב אומר כך וענה 'אני רואה איך הוא מתפלל כבר תקופה ארוכה, אני רואה שיש לו כאבים גדולים'".
לשיטתו של הרב מנוביץ', הבסיס לעבודת ה' בנוי משמחה ומבריאות נפשית. "אני חוזר ואומר את זה לתלמידים, המטרה שלנו היא להיות עובדי ה' אבל כדי להגיע לזה אנחנו צריכים להיות שמחים ובריאים בנפש – בלי זה אי אפשר. הישיבה ולימוד התורה לא יכולים להסיג אחורה אדם מבחינה נפשית. התורה לא רוצה אנשים שיקיימו אותה ויהיו שבורים ורצוצים, אין דבר כזה. אלה השנים הטובות ביותר, בישיבה, ואלה גם השנים הטובות ביותר לטפל בצרכים הנפשיים – אדם צריך לצאת מהישיבה בריא ושמח וגדול בתורה ובקרבת ה'".
האם אתה חושב שיש צורך שאנשי מקצוע יהיו נוכחים בישיבה באופן קבוע?
"ישיבה היא לא קליניקה ולא קופת חולים. ישיבה מייצרת תורה ומייצרת גדלות ובזה היא עוסקת. גם אנשי מקצוע מתחומים אחרים אין אצלנו, אין מדריך כושר למרות שאני מעודד את התלמידים לחיות בריא ולעשות ספורט. גם אין מדריך פיננסי אבל אני יכול להפנות אברכים לסדנה של 'פעמונים', ויש תלמידים שאני מפנה לטיפול".
אין לגיטימציה
רבים מצביעים על ההחלטה האם לשתף בסערות הפנימיות שלהם, כנקודה משמעותית ביכולת להתמודד איתן בתוך הישיבה. אורי, שהתחיל שיעור א' לא מזמן, משתף. "עברו רק כמה שבועות וכבר קפצתי למים. המעבר מהישיבה התיכונית לא פשוט אבל מנסים להפיק את המיטב". אחד הצעדים הראשונים שעשה בישיבה היה לספר לחברים שלו לחדר על התקפי החרדה שלו.
חלק לא מבוטל מכיתה י"ב הדחיק אורי את העובדה שהוא אמור לעבור לישיבה בסוף השנה. "בשביל מישהו שיש לו רקע חרדתי מגיל עשר, ומעולם לא גר מחוץ לבית, זה משהו שעדיף להניח בצד. שינה מחוץ לבית מבחינתי היא טריגר רציני מאוד להתקפים".
למרות החשש, הימים הראשונים בישיבה עברו בטוב. "במשפחה אמרו, או שהחרדה עזבה או שהוא עוד לגמרי בהכחשה. ואז הגיעה השבת הראשונה. כבר ביום חמישי היה לי איזה התקף חרדה קטן וזה התגבר בלילות הבאים".עוד לפני ההתקף הראשון אורי שיתף את החברים, "כשסיפרתי להם, מישהו שאל אותי איך זה נראה, אמרתי לו שידמיין אותי שוכב על הספה בתנוחה של עובר ומתייפח. אני מרגיש שאני שם שתיים־שלוש דקות ומגלה אחרי כן שעברה שעה".
איך הגיבו החברים כשסיפרת להם?
"אני מנסה לתווך את הכול בצורה קלילה ובסך הכול זה סביר, היו כמה רגעים כבדים וזה יכול להבהיל, אבל בדיוק בגלל זה חשוב לי שידעו שאני בן אדם מתפקד לגמרי ולא מקרה סיעודי. ברגע השני הם שאלו מה הם יכולים לעשות בשבילי.
"היה לי ברור שאספר להם. אין סיבה להסתיר, זה רק מקשה. חוץ מזה שאנחנו חיים יחד, הם רואים שאני לוקח טיפות הרגעה וכנראה שמו לב כשישבתי על המיטה שלי וניסיתי להסדיר נשימה ולהרגיע את הרעידות שהתחילו בהתקף האחרון".
לצוות הישיבה סיפרת?
"אין לי סביב זה איזה עניין, סתם התחושה והשדר שזה פחות המקום של הצוות בישיבה, לפחות בתחילת שיעור א'. ברור שאין בעיה שהרב שלי ידע את זה, אולי אפילו עדיף, אבל לא נוצרה בינינו שיחה שהרגשתי בנוח לספר. אבל זה כן גרם לי לוותר על אירועים משמעותיים בישיבה כמו יום כיפור".
איך זה מתקבל בישיבה?
"ברמה הטכנית אף אחד לא יעצור אותי, אבל התגובות משתנות מאדם לאדם. היה מישהו שמרוב שהוא היה בהלם כשאמרתי לו שאני חושב לא להישאר, אמר לי "אני אישית מאוד לא אוהב אותך אחר כך", הייתי חייב לתת את כל ההקשר כדי שזה יעבור, לא שיש לי בעיה לספר אני אפילו מעדיף לפעמים, אבל כן אני יודע שבלי זה אין יותר מדי לגיטימציה".
הרב מנוביץ': "הישיבה ולימוד התורה לא יכולים להסיג אחורה אדם מבחינה נפשית. התורה לא רוצה אנשים שיקיימו אותה ויהיו שבורים ורצוצים. אלה השנים הטובות ביותר, בישיבה, ואלה גם השנים הטובות ביותר לטפל בצרכים הנפשיים"
אורי מסביר שהחרדה מתעצמת כשאין שליטה בתנאים הבסיסיים כי אין דרך להרגיע את הנפש ולכן החוויה הכללית בישיבה היא טריגר עבורו. "המסגרת של הישיבה היא אינטנסיבית מאוד. אם בלילה לא ישנתי בגלל התקף אני קם למחרת עייף ולומד פחות טוב, וזה מצטבר מיום ליום ומחזק את חוסר האחיזה שלי. זה נשמע בעיה טכנית אבל היא משקפת את המצב שבו המסגרת מזינה את החרדה. אני מצוי בתוך קונפליקט בין הדרישה הישיבתית לבין הצרכים הפנימיים שלי במקום ובזמן – ואני גם השוטר הטוב וגם השוטר הרע".
אתה מצפה שהישיבה תתנהל אחרת?
"אני לא חושב שהישיבה צריכה להשתנות בשבילי אבל כן הייתי רוצה שיהיו רגישים יותר לצרכים חריגים. נגיד, לקראת ראש השנה היה צורך במעבר שלי לחדר אחר, זה משהו בירוקרטי וטכני אבל אני עם החרדה שלי ממש לא הצלחתי ללמוד בסדר בוקר מהמחשבה על המהלך הזה, כי יש בו משהו שמערער את המקום הבטוח שלי".
צא מהמשבר
בסוף כיתה י"א אלעד נכנס לדיכאון, אחרי שבגיל עשר עבר תקיפה מינית. "תמיד כשמגיעים למקום חדש בהתחלה הדיכאון קצת שוכך, כי יש הרבה תכונה והתרגשות של מעבר. כך קרה גם בישיבה, בהתחלה חשבתי שאולי זה עבר ופתאום כשפגשתי את זה שוב, בעוצמה אפילו חזקה יותר מבעבר, זאת הייתה כאפה. הדיכאונות פשוט לאט־לאט השתלטו על חלקים מהחיים שלי, היה לי קשה לקום, לא אכלתי, לא נרדמתי, הכול – קשה".
הצוות בישיבה ידע מה עובר עליך?
"לא ממש, יש דמויות בישיבה שיכולתי לפנות אליהם לדבר, הר"מ שלי בשיעור ב' אפילו עוסק בטיפול. אבל לא באמת ידעתי איך הוא יתייחס לזה ובמה הוא יכול לעזור. גם ראש הישיבה שמע על הסיפור שלי ושאל אותי קצת והתעניין, אבל אני לא מרגיש נוח לפנות אליו כי הוא ראש הישיבה. אני חושב שאם הייתה דמות שמנותבת לנושא זה היה יכול להיות טוב".
"אני לא סיפרתי מיוזמתי ואף אחד לא אמר לי שום דבר על הזמנים שנעלמתי בהם, אבל יש לי חבר בשיעור שהתמודד עם דיכאון קשה יותר, והר"מ שלו ראה שהוא לא מתפקד אז הוא אמר לו שהוא לא יכול להיות בישיבה".
זה איים עליך?
"ידעתי שאני מתפקד יותר ממנו ונכחתי בבית מדרש, אז בפועל לא ראיתי את עצמי בפני העפה או משהו כזה. אבל היה לי מאוד קשה להיות איתו ברגעים האלה, זו התמודדות לא קלה".
החברים ראו את השינויים במצבי הרוח שלו ורבים מהם לא ידעו איך להגיב, "הם חשבו שאולי אני עייף או לא מרגיש טוב. היה בחור אחד שכל הזמן אמר לי, 'יאללה צא מהמשבר' (תקופה לא טובה בלימוד בישיבה, א"ז). הוא ניסה להכניס את ההתמודדות שלי למשבצות שהוא מכיר. היום חברים שלי יודעים וזה מקל, אני יודע שיש לא מעט חבר'ה שנמצאים שם לבד, גם לי לקח זמן להחליט לשתף. הבנתי שיותר קל להתמודד ככה, לשמור סודות לא מוביל לשום דבר טוב".
כשהתקרב מועד הגיוס החליט אלעד להתגייס לתפקיד עורפי. "זאת החלטה לא פשוטה ברמה הערכית והחברתית. היחס מהסביבה שרואה את התפקיד של הג'ובניק כפחות מאתגר יוצרת איזו הבדלה לא ממש נעימה". דווקא בצבא היה קל יותר, הוא חזר מדי יום הביתה והעשייה הרחיקה את הדיכאונות, "בישיבה אין לי את המקום שלי ואני רק יושב ולומד, זה מאוד פסיבי, מבחינה מסוימת היה לי קל יותר בצבא כי בישיבה אני רוב הזמן מכונס".
הקושי לשים לב
עולם הישיבות אינו מקשה אחת. גישות שונות בתפיסת העולם ובצורת הלימוד, בדגשים הערכיים ובסגנון הקשר עם התלמידים מולידות גישות שונות גם בהתמודדות הקשורות לבריאות הנפש. לדוגמה, בישיבות שיש בהן יותר אמון בעולם המחקר המקצועי ובאקדמיה, תהיה גם פתיחות רבה יותר לטיפול פסיכולוגי קלאסי. לעומת זאת, בישיבות השמרניות והסגורות קיימת התנגדות חריפה יותר כבר ברמה הרעיונית, ולכן פניה של תלמידים לטיפול ובוודאי הכנסה של גורמים זרים לתוך הישיבה נעשית מורכבת הרבה יותר.
הפסיכולוג גדעון פיין, מנהל מרפאת OCD, מסביר שדווקא בשנות הישיבה נדרשת תשומת לב מיוחדת לנושא: "ברמה הפשוטה ביותר, בחורים מגיעים לישיבה בגיל שבו התפרצויות נפשיות הן הכי שכיחות, השיא הוא בדרך כלל בין גיל 17 ל־22. על גבי זה, הרבה חבר'ה עוברים למציאות לא מוכרת ומכניסים שינויים באורחות ובתפיסות חיים, לפעמים הם עושים סוג של חזרה בתשובה בשיעור א'־ב', הם עוברים מהפך נפשי של ממש. לשינויים כאלה, יחד עם העיתוי, יש פוטנציאל מסוים. כל זה בסדר, בני אדם בוחרים לעשות שינויים ומתמודדים איתם בכבוד. הבעיה מתחילה בגלל הקושי לשים לב למי שלא מצליח לעמוד בזה. אם הם היו מגיעים למקום כמו ישיבה תיכונית או מסגרת צבאית, יש תמיד איזושהי כתובת, עיניים מקצועיות כלשהם. בישיבות זה לא קיים, ובקלות אפשר לפספס התפרצות אצל תלמידים. זה גורם סיכון משמעותי, כי תלמיד בשיעור א' ניגש לר"מ עם המצוקות שלו אבל לר"מ חסרים הכלים לאבחן אם יש כאן משהו נפשי פתולוגי או שהעניין הוא רק שיח נפשי. המון פעמים מפספסים את הגבול הזה".
אורי: "אם בלילה לא ישנתי בגלל התקף אני קם למחרת עייף ולומד פחות טוב, וזה מצטבר מיום ליום ומחזק את חוסר האחיזה שלי. זה נשמע בעיה טכנית אבל היא משקפת את המצב שבו המסגרת מזינה את החרדה"
פיין מזהה שהצורך המרכזי הוא לעשות הכשרות לר"מים לזיהוי סימנים של מקרים חריגים, "אפילו כדי שידעו כמה הם לא יודעים, שיבינו שלא הכול יכול להיפתר בישיבה". הוא מספר על אחד המקרים שהבהירו לו כמה התלמידים משוועים לאוזן מקצועית. "בעקבות אסון שפקד את אחת מישיבות ההסדר, הזמינו אותי לשבת שם במשך יומיים ולדבר עם חבר'ה שירצו לפרוק את מה שעל ליבם. באו שישה או שבעה, כל אחד נכנס בתורו ובזה אחר זה הם אמרו, לא באנו בגלל האירוע האחרון, הבנו שאתה פסיכולוג ואנחנו צריכים עזרה. לפחות חמישה מהם היו עם פתולוגיות ברורות שדורשות מענה ואמרו בבירור שלא היה להם עם מי לדבר. במקרה לחלוטין הגעתי לפתחם אבל הסיפורים שלהם יכלו להידרדר ואף אחד לא היה מזהה את זה".
בהרבה ישיבות הכתובת היא אחד מאנשי הצוות שיש לו נטייה מסוימת לעולם הטיפול, לפעמים אפילו למד בקורס כלשהו בנושא. למה זה לא מספיק?
"זאת נקודה קשה מאוד. זה יישמע קיצוני אבל לפעמים הם האנשים הכי מסוכנים. הבעיה כאן שאותו ר"מ או איש צוות חושב שהוא יודע והוא לוקח אחריות על דברים שעלולים להיות הרסניים. אם מישהו הוא סמי־מקצועי הוא עלול לעשות הכי הרבה נזק. אני חושב שאנשים כאלה צריכים להיות בישיבות אבל עליהם לעבוד בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע, זאת אומרת שהם ידעו לזהות ולהעביר הלאה. יש ישיבות שזה קיים בהם אבל אחרות ממש מתנגדות למהלכים דומים".
למה?
"יש סוג של חשש ואיבה בין המרחב הישיבתי ובין זה האקדמי־מקצועי. יש חשש שנכניס פסיכולוגיה בדלת הראשית זה יפגע בטהרה. התפיסה הדתית היא הוליסטית, זה בא ממקום טוב שבו התורה כוללת הכול, אבל יש לה תופעות לוואי, מנסים לתת מענה לעולם הנפש בתוך הישיבה ואז הדברים מסתבכים. בנוסף, מקנן החשש שבסוף הרבנים ירגישו שאסור להם לדבר עם תלמידים, הם יחששו שכל תלמיד שבא לדבר כבר צריך טיפול פסיכולוגי. לכן לדעתי הצעד הנכון הוא הכשרה שתאפשר להם להבחין היכן הם כבר לא יודעים".
פיין עבד עם איגוד רבני ברקאי ודרכם העביר כמה הכשרות לר"מים. "הם הציעו לי להרצות בפני צוות של איזו ישיבה ותיקה. ערב לפני ההרצאה התקשר אליי ראש הישיבה לתיאום ציפיות. עצם השיחה הפתיעה אותי אבל התוכן השאיר אותי ממש המום, הוא ביקש שלא אדבר עם הר"מים על הפרעות נפשיות. שאלתי אותו מה הכוונה והוא הסביר שאין אצלם הפרעות נפשיות, "אני כאן כבר עשרים שנה ולא היו אצלנו דברים כאלה, וגם אם היה משהו, הכול נפתר על ידי דבקות חברים ושמחה, אל תכניס להם לראש הפרעות נפשיות – אין פה את זה. לפני כמה שנים היה מישהו קצת כפייתי, למדתי איתו מסילת ישרים וזה נפתר לגמרי". לרגע נגמרו לי המילים ושאלתי אותו מה הוא חושב שצריך להיות בהרצאה, "אפשר לדבר על בטלה, על בזבוז זמן, אבל לא על הפרעות נפשיות".
פניתי לרב באיגוד ישיבות ההסדר ושאלתי אם אין סנקציות שאפשר להפעיל על מקום כזה, יש שם אוכלוסייה שלמה בסיכון. התשובה הייתה שלילית, כל ישיבה היא בפני עצמה לגמרי, אין גוף מפקח. זה יתרון בישיבות – כך הן יכולות לעצב את דרכן, אבל החיסרון הוא שאין נורמות ואין סטנדרטים, אין כללים, וכל ישיבה יכולה לעשות מה שבא לה.
מה ההבדל בין ההתנהלות בישיבות לאוניברסיטה למשל? גם שם מדובר במוסד לימודי של אנשים בוגרים.
קודם כול, בכל מסגרת אחרת יש נורמה כלשהי. אפילו באוניברסיטאות קיים השירות לסטודנט, נכון שלא הרבה פונים אליו אבל זה שירות זמין. חוץ מזה שאין דמיון כלל בעמדה הנפשית. אף סטודנט לא חושב שהוא מעביר את החיים שלו לרשות האוניברסיטה, הוא יודע מראש שאין שם מעטפת, הוא סטודנט חופשי שצריך לדאוג לעצמו ומגיע למקום כדי לרכוש ידע. לישיבה מגיעים כדי לגדול בתורה, כדי להתמסר אליה, זה לא אותו דבר. אני לא חושב שאמורים להיות שינויים מבניים בישיבה, ההתאמה צריכה להיות בנגישות לקבלת עזרה, וההתנהלות היומיות ברמה הפרטית תשתנה בכל מקרה לגופו".
