משחקי טוקיו שהסתיימו לפני כמה שבועות הפכו להצלחה גדולה עבור המשלחת הישראלית שזכתה בארבע מדליות, העפילה ליותר מ־20 מעמדי גמר ורשמה לא מעט תקדימים ורגעים מיוחדים. בין 90 הספורטאים שיצאו לחוויה היפנית היו כאלה שסומנו מראש כמועמדים למדליה. שירה ראשוני, ג'ודאית בת 30 בגובה מטר וחצי, שמתחרה במשקל עד 48 קילוגרם, לא הייתה אחת מהן, אך למרות זאת, לאחר יום קרבות הרואי ביומם הראשון של המשחקים, התקרבה מרחק נגיעה ממדליית ארד אישית ומתהילת עולם בספורט הישראלי. "לא מפריע לי שלא סימנו אותי מראש ולא מעניין אותי מה אנשים אומרים, כי אני והצוות המקצועי סביבי יודעים בדיוק מה אני שווה", קובעת ראשוני. "ידעתי שאם אצליח להוציא את המיטב מעצמי אצליח להגיע רחוק. אנשים מהצד לא מבינים שג'ודו זה יום נתון, שבו אלוף עולם יכול לעוף בסיבוב ראשון וג'ודאי אלמוני יכול לזכות בזהב". את יום התחרויות ההוא החלה ראשוני עם שני ניצחונות מפתיעים, וברבע הגמר הפסידה ונשרה לבית הניחומים, שם העפילה לקרב על המדליה שבו נוצחה בשניות האחרונות בידי דריה בילודיד האוקראינית, אלופת העולם פעמיים בעבר, אחרי קרב אדיר. "ההבדל בין לסיים עם מדליה או בלעדיה הוא ההבדל הכי גדול שיש", מתארת ראשוני, "זה כואב, וזה יכאב וזה לא פשוט בכלל. כל מה שקרה בקרב האחרון עדיין מלווה אותי כל הזמן במחשבות, כשאני צופה בו זה מחזיר אותי לשם ואני עדיין מעכלת את הדברים. אני זוכרת שהרגשתי שאני יכולה לעשות את זה. נכנסתי לקרב במטרה לנצח והשארתי על המזרן את כל מה שהיה לי. הלוואי שזה היה מסתיים אחרת אבל אני לא יכולה לשנות את זה. מצד שני, אני לא מצטערת על הדרך שבה נלחמתי ואני שלמה עם עצמי לחלוטין".
"בג'ודו אתה תמיד לבד, וכאן פתאום ברגע הפכנו לקבוצה אחת ועשינו הכול יחד – הלכנו לאכול, נסענו לתחרות יחד וזה פשוט התחבר"
האכזבה הגדולה של ראשוני, שלא הצליחה לעצור את הדמעות שעה ארוכה, הפכה למידבקת בכל יום שעבר בקרבות הג'ודו האישיים בנבחרת, כאשר גם אלו שסומנו כמועמדים למדליה לא הצליחו לעמוד במשימה. "זה לא התפקיד שלי לנתח את הקרבות של החברים שלי", היא אומרת, "אני יכולה להגיד שכולם באו הכי מוכנים ודרוכים שאפשר, אבל גם היריבים שלהם באו באותה הגישה והיה מבאס לראות שמיום ליום הדברים פחות מסתדרים לכולם".
איך התנהלתם כנבחרת בימים האלה?
"חלקנו דירה בטוקיו, ובכל ערב מי שהתחרתה למחרת קיבלה את השקט שלה ואת כל מה שהיא צריכה או מבקשת, כדי שתגיע מוכנה בצורה הכי טובה שאפשר. אחרי שסיימתי את היום שלי כולם חיבקו ועודדו אותי, אבל הפוקוס כבר היה על גילי כהן שהתחרתה למחרת. היה לי קשה מאוד להירגע באותו ערב, אז כדי לא להפריע יצאתי החוצה לשעתיים עד שהצלחתי לחזור ולהירדם. למחרת קמתי במטרה אחת – לעודד את גילי ולעשות הכול כדי שיהיה לה יום מוצלח".
ההישג שווה הכול
מה ששינה לחלוטין את האווירה בנבחרת הג'ודו היה יום הקרבות האחרון, אז נערכה לראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים תחרות נבחרות מעורבת, גברים ונשים, שבה הקבוצה המנצחת היא הראשונה שמגיעה לארבעה ניצחונות. "להגיע לטוקיו כנבחרת היה מטרה עבורנו וכשזה קרה, לקחנו את זה מאוד ברצינות", מספרת ראשוני, "כמה ימים אחרי שסיימתי את יום הקרבות שלי, שני הרשקו המאמן שלנו לקח אותי לשיחה ואמר שהוא יודע שזה לא פשוט, אבל עדיין יש סיכוי למדליה קבוצתית ושנתחיל להכין את עצמנו. ובאמת, התחלנו להתאמן, גם מנטלית. זה לא היה פשוט כי מצב הרוח לא היה בשמיים אבל עשינו את זה". בתחרות עצמה, כבר אחרי הניצחון בסיבוב הראשון מול איטליה, הייתה הרגשה שהג'ודאים שלנו הפנימו מה לא עבד בתחרויות היחידים.
איך הייתה האווירה בנבחרת לפני התחרות הקבוצתית?
"ביום הזה כולם עלו לתת את החיים שלהם על המזרן", פוסקת ראשוני, "בג'ודו אתה תמיד לבד וכאן פתאום ברגע הפכנו לקבוצה אחת ועשינו הכול יחד – הלכנו לאכול, נסענו לתחרות יחד, וזה פשוט התחבר".
בסיבוב השני בתחרות נוצחה ישראל אחרי קרב עיקש מול צרפת, שזכתה לבסוף בזהב ונשרה לבית הניחומים, שם שני ניצחונות אדירים מול ברזיל ורוסיה החזירו את הענף למקום שכולם בארץ ציפו ממנו, עם זכייה במדליית ארד. ראשוני, שהייתה רשומה כחלק מהנבחרת, הייתה יחד עם חבריה לאורך יום הקרבות אבל לא השתתפה בהם.
עד כמה הרגשת חלק מההישג של הנבחרת?
"בהתחלה לא ידעתי איך תהיה התחושה, אבל כשהתחרות החלה הרגשתי שאני 200 אחוז חלק מזה" היא משחזרת, "התכוננו יחד, דיברנו על הקרבות, ואם הייתי צריכה להתחרות הייתי עולה באנרגיות מטורפות. הבנות האחרות נתנו לי הרגשה שזו גם המדליה שלי ושזה שלנו ביחד. זה היה חלק מהכוח שלנו, גם אם התפקיד שלי היה לעודד ולצעוק או להכין את האחרות לקרב. הקונספט של הנבחרות הוא מאוד כיפי". לאחר הזכייה עמדה ראשוני על הפודיום יחד עם עשרה מחבריה, כשקיבלו את מדליית הארד.
"ברגע הזה על הפודיום כשהסתכלתי על המדליה, הרגשתי שזה פשוט שווה את כל העבודה הקשה", נזכרת ראשוני, "יומיים אחרי כן כבר נחתנו בארץ והיה פשוט משוגע. היו המון אנשים בשדה, ילדים מהמועדון שלי ותקשורת. כשאבא שלי פגש אותי הוא התרגש מאוד, וגרם גם לי להתרגש. הייתי אחרי המון שעות טיסה וקצת הפוכה אבל זו בהחלט הייתה חוויה יוצאת דופן".
"מה שקרה בטוקיו הוכיח לי שאני יכולה להצליח גם על הבמה הגדולה בעולם, והאמת שעוד לפני חתימת הסכם החסות עם הספונסרים החלטתי שאני ממשיכה גם לפריז 2024"
לצד ההצלחה התפתח גם סוג של דרמה בנוגע לעובדה שגילי כהן, הג'ודאית ה־12 בנבחרת, לא נרשמה לתחרות ולא זכתה לענוד מדליה. "גילי היא החברה הכי טובה שלי. הבעיה היא שבארץ הכול מתנהל בקיצוניות. אנשים לא הבינו את החוקים ולמה באמת היא לא נרשמה", מסבירה ראשוני, "גילי נפצעה בקרב שלה בטוקיו ולא יכלה להשתתף בתחרות, ובגלל שאפשר היה לרשום רק שתי משתתפות בכל משקל, רשמו אותי כמחליפה של תמנע. שני (הרשקו, מאמן נבחרת הנשים, ד"מ) ניסה לרשום את גילי במשקל עד 70 ק"ג אבל מארגני התחרות לא הסכימו. אני יודעת שראשי הוועד הפכו שם את העולם כדי לנסות לשנות את הגזירה, ללא הצלחה. היה מאוד עצוב שהיא לא הייתה יכולה להיות שותפה איתנו על הפודיום. זה קרה גם לנבחרות אחרות ואני מקווה מאוד שישנו את החוקים האלה כי הסיטואציה של גילי באמת הייתה כואבת". זמן קצר לאחר המשחקים הודיעה כהן על פרישה.
איך את מסכמת עכשיו את החוויה בטוקיו, ממרחק הזמן?
"קשה להאמין שזה היה רק שבוע אחד. כל כך הרבה דברים התנקזו לזמן הזה, שהיה עוצמתי בטירוף, אני עדיין מעכלת ומתקשה להסביר במילים. מאז שחזרתי אני בעיקר מתאוששת ונחה, ויש לי סוף־סוף קצת זמן לבלות עם חברים ומשפחה. מאז טוקיו פונים אליי יותר מהתקשורת, דבר שאני לא רגילה אליו, ונחמד שרוצים לפרגן. בקרוב אחזור לאימוני ריצה וכושר וגם קצת לאימוני ג'ודו. ואז גם נתחיל להתכונן לתחרויות הבאות".
עד כמה הקורונה הפריעה להכנות?
"היה רגע לא פשוט כשדחו את המשחקים, אבל במקביל גילי כהן עברה לגור אצלי, התאמנו המון יחד וזו הייתה חוויה מיוחדת. כשהעולם נפתח התכוננו, התאמנו המון יחד וזו הייתה חוויה מיוחדת. כשהעולם נפתח התכוננו לצאת לאליפות אירופה, אבל אז גפן פרימו ואני חלינו בקורונה וכולן נשארו בארץ בגללנו. לא היו לי תסמינים אבל התחלתי להשתמש במשאף לראשונה בחיי, ובעיקר היה מאכזב פשוט להיות בבידוד במקום באליפות".
ההופעה האולימפית הראשונה של ראשוני, בריו 2016, הסתיימה אחרי שתי דקות עם הפסד כואב בסיבוב הראשון. "זה אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי בחיים", היא נזכרת. "להפסיד ככה היה הכי אכזרי שאפשר. לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה שם ובמשך שנים סירבתי לראות את הקרב הזה, הרגשתי שאין טעם, שאין מה ללמוד מזה. יום אחרי כן כבר מחקתי את זה ואמרתי לעצמי – הלאה, לטוקיו. הייתי חייבת לשים את זה מאחוריי, אחרת כנראה פשוט לא הייתי יכולה להמשיך. אני מאמינה שהכישלון הזה חיזק אותי, גם כי הבנתי שיותר כואב וגרוע מזה כבר לא יכול להיות. הפעם הגעתי עם אמונה הכי גדולה שאפשר להצליח ורצון להגיע כמה שיותר רחוק".
פריחה איטית
שירה ראשוני נולדה וגדלה בחולון, יש לה שתי אחיות ואח והיא מתגוררת כיום באבן־יהודה. "בתור ילדה כל יום הייתי בחוג אחר – בלט, ג'ודו, מחול, טרמפולינה, רכיבה על סוסים. נהניתי להיות פעילה ולעשות ספורט, פשוט אהבתי את זה", היא נזכרת. "אמא שלי מספרת שבגיל חמש רציתי להתחיל להתאמן בג'ודו, והיא מצידה העדיפה שאלך ללמוד בלט והציעה שאנסה את זה לפחות, וזה מה שקרה. בסופו של דבר גם אני וגם שלושת האחים שלי הצטרפנו לחוג ג'ודו אבל רק אני שרדתי. זה החל כחוג של פעמיים בשבוע ואז הפך לשלוש וארבע פעמים ותמיד הייתי צריכה לוותר על משהו, ופשוט אהבתי ג'ודו ולא רציתי להפסיק. מבחינתי זו אמנות וכשאני מצליחה לעשות תרגיל או לזרוק מישהו, אין סיפוק גדול מזה, גם אם זה באימון".
ראשוני לא נחשבה לאחת מכוכבות השנתון שלה, לא זומנה להיות חלק מנבחרת הקדטיות וצורפה לנבחרת ישראל רק בגיל 17. "עד אז השתתפתי רק בתחרויות בארץ, לא הייתי בנבחרת ולא עשיתי אימוני בוקר, והאמת אני חושבת שזה עשה לי טוב, כי הייתה לי גם ילדות", היא מסבירה. "כבר מגיל צעיר השתתפתי בתחרויות בארץ, ולמרות שתמיד הייתי קטנה פיזית ובמשקל הכי נמוך, עדיין בלטתי, הגעתי הרבה פעמים לפודיום וזכיתי בתחרויות. המאמן האישי שלי באותן שנים, מסיבותיו שלו, בחר להשהות את המעבר שלי לנבחרת". לבסוף הגיעה ראשוני גם לנבחרת והשתתפה לראשונה בתחרות בינלאומית. "סיימתי חמישית וקיבלתי את הקריטריון לאליפות אירופה לצעירים ואת כרטיס הכניסה לרמות הללו", היא נזכרת. "החיים שלי השתנו לחלוטין מהרגע שהצטרפתי לנבחרת". זמן קצר לאחר מכן התגייסה לצה"ל ועברה להתגורר בבית הנבחרות בווינגייט. ב־2012 זכתה במדליית ארד בגביע העולם, וחודשיים לאחר מכן הפכה לראשונה לאלופת ישראל. שנה לאחר מכן זכתה במדליית זהב ראשונה בתחרויות מסדרת הגרנד פרי, הישג ששחזרה ב־2019, אז התקיימה התחרות בתל־אביב. "יחד עם טוקיו, אין ספק שהתחרות בתל־אביב הייתה רגע השיא בקריירה שלי", קובעת ראשוני. "זה היה יום פשוט מדהים. בגמר התמודדתי מול האוקראינית, שניצחה אותי בריו, והובלתי עליה בשלב מאוד מוקדם של הקרב, כשנותר עוד הרבה זמן לסיום. בשניות האחרונות כל הקהל ספר את הזמן לאחור. היו חגיגות משוגעות".
מה לדעתך מנע ממך עד היום להגיע לפודיום באליפויות אירופה ועולם?
"אני חושבת שהניסיון משחק תפקיד, לכל אחד יש את הזמן שלו ואצלי הדברים התחברו בגיל מאוחר יחסית, אבל כל מה שעברתי בדרך הוביל אותי לשם. מבאס שאין לי מדליה מאליפות עולם או אליפות אירופה, אבל לפעמים תחרויות גרנד פרי או גרנד סלאם הרבה יותר קשות, כי שם משתתפות גם היפניות, המונגוליות והברזילאיות, שנמצאות בפסגת הענף, בניגוד לאליפות אירופה".
ההופעה המרשימה של ראשוני בטוקיו הובילה את חברת המסחר בנכסים דיגיטליים INX להעניק לה חוזה חסות כלכלי ראשון בקריירה, שמוערך בתמיכה של עשרות אלפי שקלים. "החיבור נוצר אחרי כתבה שעשו עלינו. שני אנשי הייטק גילו שם שאין לי ספונסר ויצרו קשר עם אריק זאבי, שעשה את החיבור איתי ועם רז הרשקו וחתמנו איתם. זה היה מאוד מרגש כי זו פעם ראשונה בשבילי ואני שמחה שזה קרה", היא משתפת. "עד טוקיו התמקדתי בכאן ועכשיו ורק כשחזרתי החלו המחשבות מה לעשות הלאה. מצד אחד אני כבר בת 30, אבל יש מספיק ג'ודאים מבוגרים ממני. אריק זאבי זכה באליפות אירופה בגיל 35. מצד שני, עד שחתמתי על חוזה החסות הסיטואציה הכלכלית שלי לא הייתה פשוטה. קיבלתי מלגה חודשית קטנה מהוועד האולימפי והמשפחה שלי הייתה צריכה להמשיך לתמוך בי. מה שקרה בטוקיו הוכיח לי שאני יכולה להצליח גם על הבמה הגדולה בעולם, והאמת שעוד לפני חתימת ההסכם החלטתי שאני ממשיכה גם לקמפיין הבא, בפריז 2024".
על מה את חולמת?
"שכל מה שאעשה ייראה כמו בטוקיו, שאצליח להמשיך ולהביא את עצמי לרמות הגבוהות ביותר ושאתפוצץ על המזרן בפריז. אני מבטיחה ששוב אעשה הכול כדי להצליח".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני מדליסטית אולימפית וזה חלום שהיה לי כל החיים והצלחתי להגשים אותו. חזרתי מטוקיו הכי שלמה שיש, הכול בסך הכול טוב, ואני הכי גבוה בסולם".
