אנוס על פי הדיבור, בגרסה דרום־אמריקנית

כשרגע האמת של פרנציסקוס מלדונו דה־סילבה מגיע, ועומדים להעלותו על המוקד בלימה, מחכה לו הפתעה שהוא לא ציפה לה כלל, בדמותו של תליין האינקוויזיציה שמטיח בו: "אסור שיוותר ממך שום זכר" (עמ' 440). אך שום עלבון כבר לא יכול לערער את אמונתו היהודית של האנוס היהודי־נוצרי ואת החלטתו למות על מה שהוא מכנה "קידוש השם", אף שניתנו לו אינספור הזדמנויות להציל את נפשו. בלב שלם הוא עולה על המוקד, זועק אל אלוהיו ומפציר בו שיציל לפחות את כתביו. "וזעקתו בקעה מבעד לזמנים… מבעד לארבע מאות שנה… והדהדה בתוכי הכותב לכם… סיפורו נכרך בסיפורי" (440), כותב שיינפלד, כמסביר מדוע החליט לשלוף את פרנציסקוס מן השכחה ולהקדיש לדמותו המיוחדת רומן עב כרס.

על ימי האנוסים בספרד ובפורטוגל נכתבו לא מעט ספרי היסטוריה ויצירות פרוזה, אך כולם עוסקים בחיי האנוסים בחצי האי האיברי, ואילו הרומן של שיינפלד מתרכז, לשם שינוי, בחיי האנוסים בדרום אמריקה, ובכך תרומתו לנושא שהמידע ההיסטורי עליו בארץ חלקי למדי, אף שמן הצד הדתי המודעות מתעוררת, בעיקר בעשור האחרון.

מדובר למעשה באותו נושא: הן בחצי האי האיברי והן בדרום אמריקה – צאצאי היהודים שנוּצרו בכפייה התאמצו לשמור על מסורת יהודית ולו  חלקית. הם עשו זאת בתנאים קשים, תוך חיים כפולים בין שתי הדתות ופחד מתמיד מפני הלשנות לאוזני נציגי הכס הקדוש, והנורא מכול – הלשנות גם בתוך המשפחה. את כל אלו מצליח שיינפלד לתאר באמינות רבה. אמנם, כמו ברומן שלו "כשהמתים חזרו", שאף הוא עוסק בחלק זה של העולם ובצפון פרו, ניכרת נטייתו להאריך שלא לצורך.

אלא שהפעם ברצוני דווקא לשבח את שיינפלד שנטל על עצמו את המשימה המורכבת הזו ורקח רומן היסטורי נוסף, תחום שהוא מתמחה בו בספריו האחרונים, לאחר שבעבר פרסם בעיקר ספרי שירה. שיינפלד למד את הנושא, חקר את המאה ה־17 ונסע לבקר במוזיאון האינקוויזיציה בלימה ובמקומות נוספים ברחבי היבשת, וכל זאת כדי להעניק לרומן שלו את הצבעים, הריחות והטעמים הנכונים. ואכן, למעט מעידות קטנות פה ושם, בעיקר של שפה, הוא עומד במשימה די בכבוד.

טוב עשה שיינפלד שבחר בדמות אמיתית, אם כי נשכחת, ולא חזר שוב לסיפורה של דונה גרציה נשיא, מעניין ככל שיהיה, שמדף הפרוזה כבר עמוס בו. "הנזיר היהודי" הוא סיפור כמשל על גורלם של האנוסים, ומבחינה זו הוא משקף את קורותיהם ואת הרדיפות האיומות שעברו טוב יותר אף מסיפורה של דונה גרציה המפורסמת, שהצליחה לשוב ליהדותה, בעוד שפרנציסקוס, שכינה עצמו "עלי הכוהן", נשרף ב"אש הקדושה". גורלו האכזר היה למעשה גורלם של אנוסים ומתייהדים רבים תחת שלטון האימים של האינקוויזיציה.

מלשינות מבית

הרומן, הנע בין פרו לצ'ילה של ימינו, בנוי מכמה רבדים, ומתרחש לאורך יותר מחמישים שנה. הוא עוסק בדמויותיהם של פרנציסקוס הרופא, של אביו דיאגו שהיה אף הוא רופא, ושל בני משפחה נוספים ונספחים, וגם בדמותו האניגמטית במקצת של אב בית הדין של הטריבונל האינקוויזיטורי, דון מניוזקה, שליבו נמשך אחר האסיר הכי ותיק שלו, וכמדומה שהוא רוקד איתו על שתי החתונות. הוא שומע באורך רוח את סיפור חייו ומתפלמס איתו בענייני אמונה, אך מאידך לא בוחל לענות אותו ולבסוף לשרוף אותו חיים, אף שהוא לא עושה זאת בלב שלם. במשך תריסר שנים דון מניוזקה מפלל שהאסיר, שבו הוא רואה אדם מבריק וגאון, יחזור בו מ"כפירתו" וישוב אל זרועות ישו, אך כל הפולמוסים, הלחצים ואף העינויים אינם עוזרים. פרנציסקוס עומד בפרץ ושומר על אמונתו היהודית, בתנאים שרבים היו נשברים בהם.

שיינפלד מתאר את פרנציסקוס כסוג של גיבור ואף "קדוש", אף שסביבתו רואה בו אדם הנוהג בעיוורון, בכך שהוא מתעקש לדבוקת באמונתו ולא מוותר עליה כדי להציל את חייו, כפי שנהג אביו לפניו. שיינפלד מעמיד זה מול זה את האב ובנו, ובהמשך גם את פרנציסקוס מול אחיו הבכור. כל העימותים האלה תורמים להנעת העלילה, שבחלקה מסופרת מפיו של פרנציסקוס לאב בית הדין, ובחלקה האחר מפיו של מספר־על, שיינפלד עצמו.

פרנציסקוס הוא בן זקוניו של דיאגו, רופא מצליח ובן לשושלת של נוצרים חדשים, שסבו חנק במו ידיו את ילדיו כדי שלא יתנצרו. אביו של דיאגו הוא היחיד שניצל מהטרגדיה, וסיפר לבנו על מוצאם היהודי. דיאגו עצמו בחר לחיות בשני העולמות. הוא קיים בסתר את מצוות היהדות, רכש ספרים כדי לשאוב מידע עליה ואף התחבר אל בני אנוסים נוספים, אך בחר לבסוף להינשא לבת למשפחה נוצרית ותיקה. הזיווג הזה, שנראה לאנוסים כמציל חיים, הוא שמביא לפתחם את הרעה, גם במקרה של האב ובעיקר אצל בנו, שבוחר אף הוא להינשא לבת למשפחה נוצרית קנאית, שיחד עם שתי אחיותיה מסגירה אותו לכנסייה.

סיפורו של האב דיאגו אופייני יותר לסיפוריהם של ה"מראנוס" מסיפורו של בנו פרנציסקוס. סיפור של הסתרות ופחד, בתקווה שהסביבה הקרובה והרחוקה לא תעלה על עקבותיהם. בפועל, בני אנוסים בחרו להינשא לנשים שהיו אף הן צאצאיות למשפחות יהודיות, וכל זאת כדי להרחיק מעליהם את הרעה, אך גם צעד הזהירות הזה לא עזר, משום שפעמים רבות נמצא מלשין מבית. במנטליות החשוכה של הכנסייה באותם הימים, כמעט לא היה להם סיכוי שלא להיתפס.

וכמו במציאות גם ברומן של שיינפלד, הן האב והן בנו נתפסים לבסוף, כל אחד בתורו ובמועדים אחרים. האב בוחר, כאמור, לחזור בו מ"כפירתו" וסופג עונש מלקות כבד בכיכר של לימה, ובנוסף גם עונש של עבודות שירות כרופא במשך שש שנים לטובת הכנסייה והציבור. גם בנו הבכור דיאגוסיטו, שהוא לכאורה רפה שכל, נענש על ידי האינקוויזיציה במלקות, אף שבמקרה שלו אפשר לומר שאביו ניסה לייהד אותו בניגוד לרצונו, שכן הוא מעדיף את הנצרות על פני "דת משה".

בין התפייסות להתרפסות

כאשר השניים נתפסים, אשתו הזועמת של דיאגו מנסה לסוכך לפחות על בנה הקטן פרנציסקוס מציפורני היהדות, אך בשעה שזה צופה באביו המולקה בכיכר, הסצנה הקשה מותירה בו צלקת ומעצבת את חייו. האב מספיק להעביר לבנו את "זרעי הכפירה" ושותל בראשו את המידע שהוא יהודי. הבן, שבתחילה מנסה להתנער מהיהדות, הולך לבסוף בעקבות אביו ואינו מנסה להימלט מגורלו. בכל דור ודור האנוסים נשפטו ואף הועלו על המוקד, אך בעוד דיאגו ניצל לבסוף, מכיוון שבחר לחזור למראית עין אל הנצרות כדי להעביר את התורה לבנו, הרי שבנו פרנציסקוס בוחר בדעה צלולה ללכת עם אמונתו היהודית עד הסוף המר.

כשהאב דיאגו מסיים לרצות את עבודות השירות שלו, פרנציסקוס מתעלם מאזהרות אימו ומהעלבונות שהיא מטיחה באביו הכופר, ומחליט ללמוד ממנו מקרוב את סודות הרפואה, וכמובן גם את סודות היהדות. הלימוד נפתח אמנם בעימות בין השניים, כשהבן מטיח באביו שהוא עשה שקר בנפשו כשהתפייס עם הכנסייה ("מה שאתה קורא לו התפייסות אינו אלא התרפסות", 125), אך עד מהרה הוא מאמץ את ספריו הסודיים של אביו, ומעמיק בתלמודו בלילות, מבלי שאשתו אליסיה חושדת במעשיו. אלא שפרנציסקוס המתבודד באופיו טועה טעות מרה כשהוא מחליט לשתף את אחותו הגדולה איזבל בסוד טקסי שמירת השבת שלו, המתקיימים הרחק מעין כול. פליטת הפה הזו תעלה לו לבסוף בהסגרתו לאינקוויזיציה. "גיליתי את האור… אני כמו אבא" (עמ' 186), הוא אומר לה, וכמו אביו אף הוא מוסגר לכס הקדוש, כשבמקרה זה האחות ואשתו הן שמסגירות אותו, כל אחת בתורה.

מכאן ואילך נפתחת מסכת החקירות הממושכת שלו, שבמהלכה פרנציסקוס איתן בדעתו לבחור בדרך המרטיר, ומסרב לחזור לחיק הכנסייה "גם אם יעלה לי הדבר בחיי!" (306). במצבים כאלה אסירים אחרים הועלו מיד למוקד, אך לא פרנציסקוס. כדרכו בקודש, שיינפלד מעניק לבחירתו של דון מניוזקה להאריך את חיי הנחקר שלו, פרשנות הומוסקסואלית לטנטית.

נראה שלא רק מניוזקה התאהב באסיר שלו, אלא גם שיינפלד התאהב בגיבור שלו. סיימתי את קריאת "הנזיר היהודי" ברגשות מעורבים. מחד גיסא, התרשמתי מכישוריו של שיינפלד לבנות רומן היסטורי מרובה פרטים, שמצליח להקצין ולחדד את הסצנות של העימותים, ולהביאם לרגע השיא באופן הנכון. אך מאידך גיסא, שיינפלד מעמיס על הקורא שוב ושוב דיונים ארוכים, בהם פולמוסים תיאולוגיים המתקיימים בין דון מניוזקה לאסירו, וגם בנוכחות תיאולוגים נוצרים מדופלמים, על נושאים מהותיים או שוליים הקשורים לשאלת הכפירה, לדמיון ולשוני בין הדתות, על ניסים ונפלאות, על ישו ומשה ועוד. בכמה מהפרקים קשה להבחין האם מדובר עדיין בפרוזה או שמא בספר עיוני על נצרות ויהדות. פרנציסקוס אמנם מתוודע לסודות היהדות, אך לא מעט סופרים ישראלים בימינו, ושיינפלד ביניהם, לא התוודעו לסוד הצמצום. הארכנות המוגזמת של "הנזיר היהודי" פוגמת לעיתים בהנאת הקריאה, שדי מובטחת בחלקים לא מעטים של הרומן.

ירון אביטוב ביים סרטי תעודה בשפה הספרדית על תופעת האנוסים בדרום אמריקה, ובהם "אמריקה לדינה"

 

הנזיר היהודי

אילן שיינפלד

כנרת זמורה דביר, 2021, 464 עמ'