סיפורם של שוליים אידיאולוגיים קנאים ונחושים מרתק כמעט תמיד, ובהקשר הציוני והישראלי – שבו שמור למחתרות שפעלו בתקופת המנדט מקום של כבוד – דומה שהוא מרתק במיוחד. ספרו המצוין של יצחק פס, המבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב באוניברסיטת בר־אילן, מוקדש לשתיים מהדמויות המרכזיות ביותר במחתרת הלח"י, ולמאבק בן עשרות השנים ביניהן על עיצוב המורשת והזיכרון של עברם המשותף.
הספר מושך את הלב בראש ובראשונה משום שהוא עוסק בפרשיות ובדמויות מרתקות. שתי הדמויות שהספר מתמקד בהן ובפעילותן – ישראל אלדד מן הצד הימני ונתן ילין־מור מזה השמאלי – היו דמויות רבות קסם ומעוררות השראה עוד בימי חייהן, והותירו אחריהן אינספור טקסטים והתבטאויות מחודדות, המבהירות עד כמה סבוכה הייתה פרשת לח"י בשעת המאורעות עצמם, ועד כמה עקוב מכאב ומלהט היה המאבק על שימור דמותה וזיכרונה של המחתרת מרובת־הפנים.
ואכן, פס מיטיב להוליך את הקורא במאבק שבין יוצאי לח"י הימניים והשמאליים, תוך שהוא נתלה בהתבטאויותיהם הכתובות של גיבוריו, ושוזר את הדברים לכדי מערכה עלילתית ואידיאולוגית אחת, מפותלת ומעוררת השתאות.
יותר מדפי מסרים
הספר הינו במידה רבה סיפורן של מילים ולא של מעשים. אמנם את חלקו הראשון, מתוך ארבעה, מקדיש פס לדרכה של הלח"י בשמונה שנות קיומה, ואולם ככלות הכול אין זה ספר הדן בקורות לח"י עצמן, אלא בהילה הכתובה והדו־ראשית שנקשרה בהן כעבור זמן, וכן באופן שבו נצבע זכרה של המחתרת בהמשך הדרך, בעיקר במגוון זירות כתובות ומודפסות.
שני המנהיגים עשו שימוש מודע בכוחה המהפנט של כתיבתם כדי לשכנע את קוראיהם – לעיתים, כך נדמה, אפילו את עצמם – באמינותה של הגרסה ההיסטורית שאותה ניסו לעצב. התכתשות פובליציסטית עשירה זו, מעבר לחשיפת דרכם של אלדד וילין־מור עצמם, עשויה להיקרא גם כמעט כקינה על אובדנה והיעלמותה של הכתיבה האידיאולוגית והפוליטית הישראלית של הדורות הקודמים. זו, כך מסתבר, לא ביקשה להצטמצם לדפי מסרים ממוקדים וקולעים לצורך שכנוע ההמון, ולא נרתעה מניסוחים מעמיקים, עשירים ומאתגרים, שחייבו את המחברים והקוראים לבחינה מתמדת ומתחדשת של ערכיהם, ולמודעות גבוהה לאופן שבו נוצרת תודעה ונוצר זיכרון. מאידך, לצד עושרם של המסרים, הריבוי בכתיבה אידיאולוגית ללא מימוש מעשי, מבטא אולי גם חולשה מסוימת של שני גיבורי הספר, שלא זכו להצלחה פוליטית ממשית בימי חייהם.
העניין שמעורר הספר אינו מתמצה רק בפרשנות הדיכוטומית והדו־ראשית של אירועי העבר. גם לא באופן שבו משרטט פס את דמויותיהם המרתקות של מנהיגי לח"י, שהצמיחו תורות ערכיות רחוקות מאוד זו מזו, והגיבו האחד לפעילותו של משנהו באופן עקשני ובלתי נלאה. הקריאה בספר כמעט איננה יכולה שלא לעורר בקורא גם הרהורים אקטואליים, הנוגעים הן למישור הפוליטי והאידיאולוגי העכשווי, והן למישור התודעתי והציבורי – בייחוד זה הנוגע לציבור הדתי־לאומי.
במישור הפוליטי, מוצגות בספר בהרחבה דמויותיהם של שני אנשי קצה אידיאולוגיים, ששורשיהם היו נטועים באותה ערוגה, אך שפירשוה לימים באופן שונה לחלוטין זה מזה, וכתוצאה מכך בחרו בדרכים מנוגדות כדי להגשים את חזונם. אלא שלצד בחירותיהם העקרוניות השונות של שני גיבורי הספר, מעניינות לא פחות בחירותיהם הפרקטיות והפוליטיות, המשתנות פער אחר פעם, עם חלוף השנים ועם עיצובה המתחדש של המציאות הסובבת. מתברר שגם בשוליים האידיאולוגיים הנוקשים ביותר, לכאורה, מתחוללים בקרב המנהיגים ומנסחי החזון שינויים פנימיים מתמידים, המביאים אותם לבחון פעם ועוד פעם את דרכם, ולעיתים גם לשנות את עמדותיהם הפרקטיות ביחס לסוגיות שונות, חלקן עקרוניות במיוחד.
כך בראש ובראשונה ישראל אלדד, הנע באופן מתמשך – לאורך העשורים האחרונים לחייו – מהשוליים הימניים של המפה הפוליטית ומדבקות בחזון מלכות ישראל, לעבר תפיסות מרכזיות יותר במחנה הימני, תוך ניסוח מחודש־למחצה של כמה מעקרונותיו. כך גם, אף אם באופן שונה, נתן ילין־מור, שגם לאחר שעבר מהימין הרוויזיוניסטי לשמאל הרדיקלי (ולימים האנטי־ציוני), דרכו הפוליטית והאידיאולוגית אף היא לא הייתה קפואה וסטטית, והושפעה שוב ושוב מאירועי הזמן.
מקריאת דרכם הכתובה של שני האישים, עולה שבחינה מחודשת של דרך פוליטית (ולעיתים אף אידיאולוגית), המביאה אפילו לחבירה פוליטית עם גורמים בלתי צפויים, איננה פרקטיקה המאפיינת רק את ימינו אנו, והיא מתחוללת גם בשוליים האידיאולוגיים והפוליטיים הקשיחים ביותר.
ניכוס דתי של המחתרות
במישור התודעתי והציבורי, ספרו של פס מזמין עיסוק מחודש גם בניכוס הנלהב של המחנה הדתי־לאומי את מורשת המחתרות הפורשות, וביצירת תודעה היסטורית ליניארית המבקשת לחבר באופן ישיר בין קורותיהן ודרכן של המחתרות הפורשות בתקופת טרום־מדינה ובין דרכה של הציונות הדתית בחמישים השנים האחרונות. זיהוי תודעתי מוגזם ובעייתי זה – בעיקר מבחינה היסטורית־עובדתית, אך במידת מה גם מבחינה ערכית – נדון בשנים האחרונות מעט יותר מבעבר, כולל במאמר של כותב שורות אלו מעל דפי "השילוח".
גם בהקשר זה הקריאה בספרו של פס מאירת עיניים. הן מאחר שהיא חושפת שוב עד כמה מורכבת ורבת־פנים הייתה דרכם האידיאולוגית של הלח"י ושל מנהיגיה בשעת מעשה, והן משום שהיא מוכיחה עד כמה הזיהוי האוטומטי של ציבורים עכשוויים עמה ועם פעילותה נתון למניפולציות המבקשות לא אחת לעצב את ההיסטוריה מחדש, ותוך כך להצדיק הכרעות אקטואליות הרחוקות מרחק רב מן הלח"י ומפעילותה. סוגיה זו נכללת על קצה המזלג בחלקו האחרון של הספר, המכונה "שלב ההכרעה". דומה שאפשר היה להרחיב מעט את העיסוק בה, ולעיין באופן מעט יותר מעמיק בשורשיו של זיהוי היסטורי־אידיאולוגי זה, ובמורכבות שהוא משקף ביחס למדינת ישראל.
כך או כך, דומה שפס עמד בהצלחה לא מבוטלת באתגר המורכב שניצב בפניו: כתיבה היסטורית מרתקת על שני אמני כתיבה בזכות עצמם, שבתחילה כתבו פרקים אחדים ורבי משמעות בהיסטוריה הציונית עצמה, ובהמשך הדרך תרמו לא מעט, כל אחד בדרכו, לעיצוב הזיכרון והתודעה הציבורית על אותם פרקים עצמם. 
/ ראובן גפני /
לוחמי זהות ישראל
