אם צריך לבחור רגע אחד מכונן, רגע של הוּלדת, בתולדות השירה העברית במדינת ישראל, הרי שהרגע הזה התרחש באביב 1959. נתן זך, אז משורר צעיר בן 29, מפרסם מאמר חריף ומנומק שבו הוא מבקר במילים קשות את כתיבתו של נתן אלתרמן. אלתרמן בן ה־49, שעוד בחייו זכה למעמד של אחד מגדולי המשוררים העבריים של דורנו, הפך במאמר "הרהורים על שירת אלתרמן" למושא לביקורת קטלנית כמעט; זך הצעיר האשים את מחברו של "כוכבים בחוץ" בארכאיות ובמלאכותיות, בניתוק מהעולם הממשי ובהיצמדות מוגזמת לאמצעים צורניים כמו חריזה ומשקל – היצמדות המחפה, לטעמו, על כתיבה ריקה מתוכן של ממש.
בין אם זך ביקש לפגוע באופן אישי באלתרמן ובין אם לאו, על דבר אחד אין עוררין: מאותו הרגע, השירה העברית שינתה את פניה. זך, יחד עם בני דורו יהודה עמיחי ודוד אבידן, פתחו את הדלת לשירה אחרת, כזו שאינה חוששת לדבר על היומיומי והפשוט, ולעשות זאת במילים יומיומיות ופשוטות. כזו שבה אפשר לומר "אני" ולא רק "אנחנו", כזו שבה אפשר לדבר על אור המקרר שמאיר את האהובה (עמיחי) ופשוט לקרוא לו כך, במקום להזדקק למטאפורה מורכבת כמו "עודו מושיב בכל פנס / את אפרוחיו המצהיבים" (אלתרמן).
כמעט חמישים שנה חלפו מאז. עד היום אין תלמיד בחוג לספרות עברית שלא קרא את מאמרו של זך, והדברים שכתב נחשבים לנקודת השבר המשמעותית ביותר בתולדות שירתנו החדשה. ובכל זאת, ממרחק השנים, קצת קשה להבין על מה הייתה המהומה. כי אפשר לצעוד בשדרה הגשומה "בין כל הדברים שנולדו שנית" עם אלתרמן, וגם לשבת על שפת הרחוב ולהסתכל באנשים עם זך; אפשר להתבונן בחלון ולראות דרכו את העיר הטבולה בבכי הצרצרים של אלתרמן, וגם להגיף את התריסים יחד עם האוהבים הנבונים של זך. אלו ואלו נכנסו למחזור הדם של קוראי השירה בישראל, אלו ואלו סללו למשוררים שהגיעו אחריהם את הדרך, שעודנה נפקחת לאורך.
