בעידן של טרום האינטרנט והסלולרי, בתקופה שבניגוד להיום – עם המסך הדק וההיצע רחב – מקלט הטלוויזיה היה עבה וההיצע היה דל, תוכניות הילדים והנוער היו רצועת שידור אחרי הצהריים, והבילוי המועדף היה הספרים.
את הרומן עם המילה הכתובה התחלתי עוד לפני כיתה א' (בלי ניקוד), ואם היום סדרות רואים בנטפליקס ובצפיית בינג' – את הסדרות של אז גמעתי בשקיקה דרך המילה המודפסת. דנידין הרואה והבלתי נראה והשיקוי הסגול של פרופסור קתרוס, החמישייה הסודית עם העוגיות והלימונדה, השביעייה הסודית וקפצן הכלב וכמובן ג'ינג'י והשכנה דנה פישמן מהקומה הראשונה. אבל כמי שהחזיק לבדו בארבעה (!) מנויים לספרייה העירונית של פתח־תקווה (בקומה השנייה מעל אולם שרת), וכילד שהיה עד למחזה המרשים של המעבר מרישום הספרים בכרטסת כתב־יד לעולם דיגיטלי חדשני עם כרטיס מקודד ומחשב עם אור אינפרא־אדום שיודע לקרוא אותו, מוצר המדף הנחשק ביותר היה חסמב"ה.
עבורי, המדף של חסמבה – חבורת סוד־מוחלט־בהחלט – היה נקודת העצירה הראשונה בכל ביקור בספרייה, אך למגינת לב, במרבית הפעמים הוא היה ריק למדי. הספרונים הקטנים של יגאל מוסינזון עברו מיד ליד והיו בעלי מקדם שחיקה גבוה. כלל היה נקוט בידי: ככל שמצבו היה בלוי יותר ועטיפתו קרועה יותר כך הספר היה נדיר יותר. האפשרות של קיומה של חבורת סוד מוחלט בהחלט במערה החשמלית בלב־ליבה של תל־אביב, מרחק נסיעת אוטובוס בקו 66 או 82, הציתה אז את הדמיון. ההרפתקאות, הסכנות, האתגרים שנכונו לילדים האמיצים היו מודל להערצה וחיקוי, לצד מושגים כמו "סולל בונה", "אייזן בטון" וחוויות ופרטים היסטוריים מימי עלומיה של הקמת המדינה שהיו מרחיבי דעת וגרמו לי ולילדים נוספים לרצות ולהכיר עוד קצת את תקופת המדינה שבדרך ומלחמות ישראל.
במבט לאחור, מוסינזון שכתב את הסדרה לבנו עידו (שלימים נפל במלחמת יום כיפור), ידע כבר אז דבר או שניים על פוליטיקה של זהויות וייצוג רב־תרבותי. המפקד אמנם אשכנזי, בלי להזכיר את צמד המילים "שילוב נשים" סגנית המפקד היא תמר או רחל ("היפה"), אבל יש גם תקנים ל"הרזה" (עוזי או ארנון), "השמן" (אהוד או שרגא), "התימני" (מנשה או יוסי), ה"ממושקף" (משה ירחמיאל או ברוך), וישנם גם רפאל כדורי ושולמית החובשת.
ספק אם בתרבות הפוליטיקלי־קורקט של ימינו זה היה עובר, אבל בסאבטקסט של אז, הוא אִפשר כמעט לכל ילד או ילדה למצוא את מקומו בחבורה הסודית. ואת זה אני אומר בתור ילד עגלגל שקיווה בסתר ליבו שיום אחד, כמו אצל אהוד, השומנים יהפכו לשרירים (אל דאגה, זה לא קרה) ושהדמות האהובה עליו הייתה שרגא השמן, השנון והאמיץ. עד היום, בעוברי דרך רחוב הירקון בתל־אביב סמוך למלון הילטון, ברצועה הירוקה של גבעת בית הקברות המוסלמי, אני עדיין מחפש את ניצנוץ סִנוור אור השמש מהמראה המסתובבת שמעידה על הכניסה למערה החשמלית. חסמבה, חסמבה, חסמבה.
