אחרי דחיות ועוד דחיות בשל הקורונה, הגיע אלינו סוף־סוף הבונד החדש – "לא זמן למות". בונד חדש הוא תמיד אירוע קולנועי, אלא שהפעם מדובר בסיפור גדול בהרבה, היות שמדובר בסרטו האחרון של הבונד הנוכחי – השחקן דניאל קרייג. אז רגע לפני שהוא תולה סופית את הטוקסידו ומאפסן אצל קיו את אקדח הוולטר PPK, החלטנו לעבור על הפילמוגרפיה הבונדית של קרייג ולסכם את שנותיו בתפקיד שהיו מלאות בהרבה שיאים חיוביים. וגם בכמה פחות.
קזינו רויאל – 2006
ג'יימס בלונדיני ותכול עיניים?! כניסתו של קרייג לתפקיד הייתה דרמטית מאוד קודם כול בשל החריגה מהמראה המקובל של סוכן הוד מלכותה. אבל מיד כשיצא סרטו של הבמאי מרטין קמפבל (שאף הזניק לתפקיד את פירס ברוסנן ב"בגולדן איי" המצוין) גם המצקצקים נאלצו להצטרף להכרזה שמדובר בניצחון מוחץ. זה מתחיל בקונספט הנהדר שלאחר 20 פרקים (!) מחליט לחזור להתחלה.
בדקות הפתיחה אנו פוגשים בונד צעיר וחסר ניסיון, רגע לפני שהוא מבצע את שתי ההריגות הראשונות שלו שהקנו לו את המקום השביעי בשורות סוכני האפס אפס של שירות הביון הבריטי. מכאן, יוצא בונד למשימתו הראשונה מול הנבל לה-שיפר (מדס מיקלסן המצוין), שממשיכה לחשוף בונד לא מלוטש – פזיז יותר, עצבני יותר, אנושי יותר. קרייג, שחקן אופי משובח, מפליא ליצור דמות קשוחה ואגרסיבית אך גם כזו שאינה חוששת להפגין רגש ופגיעות. אלו עוזרים לסרט לצלול אל תוך אחד מסיפורי האהבה הכנים והמשכנעים בתולדות הסדרה, וגם מהמשמעותיים ביותר כיוון שתוצאותיו הן שצילקו את בונד והפכו אותו לציניקן הקר ורודף הנשים שתמיד הכרנו.
הבימוי של קמפבל המקצוען מכתיב את הטון עם סגנון ריאליסטי ומחוספס וקטעי פעולה רוויי אלימות מדממת ומיוזעת. כדי להעצים את ההבנה שזהו עדיין לא הג'יימס בונד שאנו מכירים אלא גרסה בוסרית וחסרת ניסיון, נעשתה החלטה מבריקה לשמוט את שוט הפתיחה הכה מפורסם, אחד המזוהים בקולנוע בכלל. נו, אתם יודעים, זה שבו אנו מביטים מנקודת מבטו של לוע האקדח על בונד הצועד מימין לשמאל ואז יורה לכיוון המצלמה. גם המוזיקה המזוהה עם בונד מופיעה לראשונה ממש בסוף הסרט לומר לנו שרק לאחר שעבר את תלאות העלילה, הבונד המוכר לנו מתחיל לקרום עור וגידים. "קזינו רויאל" היה הצלחה אדירה ומוצדקת בקופות ואצל המבקרים, ונחשב באופן גורף לאחד הבונדים הטובים ביותר. קרייג הפך לסופרסטאר.
קוונטום של נחמה – 2008
כבר הבחירה בכותרת היומרנית והסתומה שנלקחה מתוך סיפור קצר של יוצרו של בונד, איאן פלמינג, עוררה חשדות באשר לטיב סרטו השני של קרייג. אבל הבעיה המרכזית הייתה נעוצה בזמן ההפקה המהיר. לאחר הצלחת "קזינו רויאל" רצו המפיקים להכות בברזל בעודו רותח ולהוציא לאקרנים סרט חדש בתוך פרק זמן מינימלי של שנתיים. חלון קטן מאוד כשמדובר בהפקה מורכבת של סרט בונד בתקציב 200 מיליון דולר. שביתת התסריטאים באותה תקופה גם לא עזרה וגרמה לכך שהתסריט הסופי היה טלאי־טלאים של שכתובים.
דווקא הקונספט היה מעניין וחדשני לסדרה – מעין המשכון ישיר לסרט הקודם שנפתח בדיוק בנקודה שבה "קזינו רויאל" הסתיים ובו בונד הנבגד והזועם יוצא בעקבות הארגון הנכלולי האחראי (זהירות, ספוילר) למותה של אהובתו וספר לינד.
כמעט שום דבר לא עובד כמו שצריך בסרט הזה – לא העלילה המגובבת, לא הנבל האנמי ובמיוחד לא האקשן. אם יש דבר אחד שסרט בונד חייב לזרוח בו זה האקשן. אבל הבמאי הגרמני מארק פורסטר, שעד אותה עת ביים רק דרמות, לא הצליח למצוא את ידיו ואת רגליו. באותה תקופה סרטי ג'ייסון בורן היו פופולריים במיוחד, וכולם ניסו לחקות את סגנון הצילום והעריכה התזזיתיים שלהם. אבל בעוד הבמאי של בורן, פול גרינגראס, ידע בדיוק מה הוא עושה, לצוות של בונד יצאה המקבילה הקולנועית לציור של ג'קסון פולוק. בלגן היסטרי של צילום קופצני ועריכה מהירה ועצבנית שלא הותירו לצופים שום דרך לעקוב אחר המתרחש על המסך. איזה כאב ראש.
בקופות הסרט דווקא רשם הצלחה נאה אבל הקהל והמבקרים יצאו מהאולם מאוכזבים מאוד. ומה עם קרייג הכריזמטי? הוא לפחות מצוין גם כאן. אולי זו הנחמה הנרמזת בכותרת?
סקייפול – 2012
ואז הגיע "סקייפול". אחרי מפח הנפש של קוונטום החליטו המפיקים ללכת על בטוח ולהפקיד את הפרויקט החדש בידיו של במאי מהשורה הראשונה. כך נבחר סם מנדס, זוכה האוסקר על "אמריקן ביוטי". גם למנדס לא היה רקע בבימוי אקשן, אבל ניסיונו וכישרונו היו מעל לכל ספק. ואכן, ארבע שנים לאחר קוונטום ולכבוד שנתו החמישים של הזיכיון, סיפק מנדס את הסחורה ובגדול עם פרק שנחשב לאחד הבונדים הטובים והאהובים ביותר.
עם הצלם האגדי רוג'ר דיקינס, יצר מנדס סרט יפהפה, אפי ומרשים. התסריט המצוין ממשיך את הקו המאוד אישי של שני קודמיו כשהפעם הוא נוגע במערכת היחסים המטרנלית בין בונד לבוסית שלו "אם". בכך משלים "סקייפול" את מסעו של בונד ל"בגרות", מסע בן שלושה סרטים שהחל ב"קזינו רויאל". ב"סקייפול" הכול כבר עובד כמו שצריך – העלילה המסקרנת, הנבל האדיר (חוויאר בארדם המצמרר), שיר הנושא זוכה האוסקר של אדל וכמובן – האקשן. גם אם הוא נופל מעט מהקינטיות המחוספסת והמלהיבה של קזינו, סקייפול מספק סדרה של סצנות אקשן כבירות ומזרימות אדרנלין שעם הסיפור המצוין משלימות חוויה סוחפת החל מהפתיחה הגרנדיוזית ועד לפינאלה הדרמטי. גולת הכותרת היא ללא ספק משחקו של קרייג שמקבל הזדמנות להציג את בונד בגרסתו המורכבת ביותר עד כה, פיזית ומנטלית – נטוש, פצוע ויגע. סקייפול יצר סביבו התלהבות אדירה והביא להצלחה מסחררת – מעל ל־1.1 מיליארד דולרים בקופות. הבונד המצליח ביותר אי פעם, שהבהיר כי דניאל קרייג היה בחירה מושלמת.
ספקטר – 2015
לאחר השלמת טרילוגיית "הבגרות", "ספקטר" היה אמור להיות הסרט שבו בונד יצא בשעה טובה להרפתקה חדשה כדמות המנוסה והמוכרת לנו. וכך, לראשונה בקריירה של קרייג אנו מקבלים סוף־סוף את שוט הפתיחה האיקוני – לוע האקדח – בתחילת הסרט, זאת לאחר שנעדר לגמרי מ"קזינו רויאל" ובשני הסרטים הבאים הופיע בסיום במקום בפתיחה. אבל מפיקי הסדרה כנראה לא רצו לוותר על המומנטום, ועל כן נרקח לו תסריט עקלתוני שמנסה בכוח להמשיך את הסיפור. הפעם בונד מגלה שכל הצרות שחווה בסרטים הקודמים לא היו צירופי מקרים. מקורם בארגון ס.פ.ק.ט.ר המיתולוגי ובארכי־נבל האיקוני העומד בראשו: ארנסט סטברו בלופלד. ולא רק זאת, מתברר שלבונד ובלופלד עבר משותף.
גם נערת בונד התורנית שודרגה למושא אהבה רציני בניסיון לשחזר את העוצמות של מערכת היחסים ב"קזינו רויאל", והבמאי סם מנדז שוכנע לחזור לכס הבימוי עם תקציב עתק של כ־250־300 מיליון דולרים.
אלא שחרף כל המאמצים וההפקה המרשימה מאוד טכנית, ספקטר התגלה כמוצר קצת עייף ומאוד מאולץ – הנבל הגדול, בחסות כריסטוף ואלץ המבריק בדרך כלל, הוא צפוי ופתטי; שיר הנושא של סם סמית' פרווה לגמרי; וכמה שהאקשן גדול כך הוא לא מספיק מסעיר. אבל מה שבעיקר צורם כאן הוא החזרה המאוד לא מבורכת לקשקושים מצועצעים וקאמפיים שכבר חשבנו שלא נראה יותר בעידן הריאליסטי והמחוספס של קרייג. ובכל זאת, "ספקטר" הצליח להכות בקופות עם כמעט 900 מיליון דולרים. פחות מ"סקייפול" אך עדיין הבעת אמון חד משמעית של הקהל בקרייג המצוין. מה הפלא אם כן שהמפיקים ממש התחננו בפניו שיחזור לסיבוב נוסף.
לא זמן למות – 2021
כל הסימנים המקדימים הראו שסרט חמישי בכיכובו של קרייג אינו עומד לקרות. ראשית, עלילת "ספקטר" עצמה הכינה לכך את הקרקע כשבסיומה בוחר בונד לעזוב את אורח חייו כמרגל לטובת האהבה. שנית ובעיקר, בריאיון שנערך עמו לאחר יציאת "ספקטר" – שהיה הפקה תובענית מאוד – הכריז קרייג כי "יעדיף לחתוך את פרקי ידיו מאשר לגלם שוב את בונד". אבל "לעולם אל תאמר לעולם לא", והנה אנו שוב כאן עם סרט חדש – הפרק האחרון בהחלט בכיכובו של קרייג שהיה אמור לצאת עוד באפריל 2020, אך מגפה שגם בונד לא יכל לה דחתה אותו שוב ושוב.
התוצאה: סרט הבונד היקר ביותר מעולם, עם תקציב שכבר מזמן נסק מעל קו ה־300 מיליון דולרים, והארוך ביותר – עם זמן ריצה של 163 דקות. גם קרייג רשם בזכות הסרט (והקורונה) שני שיאים: ההפסקה הארוכה ביותר בין סרטי אותו שחקן – שש שנים, ומשך זמן הכהונה הארוך ביותר של שחקן בתפקיד בונד – 15 שנה! כבוד. כעת, רק נסכם כי בהחלט מדובר בפינאלה שמותיר את חותמו כפי שמגיע לקרייג המצוין. כי בגיל 53 זהו אומנם לא זמן למות אבל בהחלט זמן מצוין לפרוש.
המשימה הושלמה
המטרה ברורה: לחתום את תקופתו בתפקיד ג'יימס בונד בטון משכנע, עם סרט טוב ומשמעותי שמכבד את הדמות, את השחקן והכי חשוב – את הצופים. לא פשוט בכלל, במיוחד כשזמנו של קרייג בשירות הוד מלכותה מתחלק בין מספר שווה של הצלחות ואכזבות. אז שש שנים לאחר "ספקטר" החלול, מגיע אלינו סוף־סוף "לא זמן למות" – הסרט האחרון בהחלט של דניאל קרייג בתפקיד האיקוני של סוכן 007. האם הוא עומד במשימה?
בניגוד לפרקים הנפרדים שהיו כל סרטי הסדרה עד "קזינו רויאל", סרטיו של קרייג מרכיבים יחידה עצמאית בעלת המשכיות עלילתית ותמטית. המאפיין הדומיננטי ביותר ביקום הקרייגי הוא הפן האישי שהפך את בונד שלו לאנושי מתמיד. ההבנה הזו, שלמעשה מדובר כעת בפרק האחרון של מעין תת־זיכיון, אפשרה ליוצרי "לא זמן למות" חופש פעולה שמעולם לא היה בידי העוסקים במלאכה.
מחמת ספוילרים לא נרחיב בפרטים, רק נאמר שקשה להיזכר מתי סרט בונד הצליח באמת להיות מרגש באופן כזה, ולנוכח ההפתעות שהסרט טומן בחובו, אין ספק שהן בהחלט מצליחות להעניק לקרייג חתיכת פרישה לגמלאות.
לבמאי קארי פוקונגה היה ברור שכדי להעניק לפרישתו של קרייג משמעות אמיתית, חייבת להיות לסרט זיקה חזקה לסדרה כולה. ברמת המיקרו הוא עושה זאת דרך נגיעות קטנות שמהדהדות רגעים חשובים בהיסטוריה הבונדית, כמו אנימציית הנקודות בשיר הפתיחה ששולחת אותנו לסצנת כותרות הבונד הראשון "דוקטור נו", או השימוש בשיר We have all the time in the world מתוך "בשירות הוד מלכותה" שאף הוא שילב סיפור אישי מאוד על אודות חתונתו של בונד והסרט החדש קרוב אליו מאוד ברוחו.
ברמת המקרו מקפיד פוקונגה לערבב כמה שיותר מהאלמנטים המסורתיים של הסדרה כדי להעניק לסרט את ניחוח הבונד הקלאסי – המוזיקה, הגאדג'טים, הלוקיישנים, דמויות המשנה ואפילו ההומור הבונדי שאף פעם לא היה החלק החזק אצל קרייג, כולם עשויים היטב ומשולבים בסרט באופן אורגני ומשכנע.
החוליה החלשה בכל זה היא הנבל לוציפר סאפין בגילומו של זוכה האוסקר ראמי מאלק. כאן הלך פוקונגה רחוק מדי עם ה"קלאסי" ויצר דמות שכולה עשויה קלישאות מיושנות: צלקות פנים, קול מאנפף, מגלומניה ומאורת רשע מצועצעת – אלמנטים שמקומם היחידי בימינו הוא בפרודיות סטייל "אוסטין פאוארס". לעומת זאת, מי שזוכות לטיפול מיטיבי הן דמויות הנשים – היוצרת פיבי וולר ברידג' ("פלי באג", "להרוג את איב") הובאה במיוחד כדי לעזור בעיצובן, ומצאה את האיזון החמקמק שהופך כל אחת בדרכה לאישה חזקה ושוות ערך לבונד, אבל אף פעם לא מאיימת או מסרסת. ראויה לציון מיוחד היא סוכנת ה־CIA הקובנית פאלומה, בגילומה הכובש של אנה דה־ארמס שמצליחה לגנוב בקלילות את ההצגה מקרייג בזמנם הקצר המשותף. מרכיב מרכזי חשוב נוסף הוא כמובן האקשן, וכאן התוצאה מעורבת. פוקונגה יודע להרים אקשן גדול שמקנה לסרט חוויה קולנועית מאוד, אבל חסרה לו אותה תנופה מזרימת אדרנלין שהופכת סצנת אקשן ממהנה מאוד ל"מעיפה את הראש". כל זה מקבל משנה חשיבות כשדווקא המערכה השלישית היא זו שמציגה את האקשן הסתמי ביותר וגורמת לסרט לאבד לא מעט מהמומנטום בישורת האחרונה.
גם אם הוא שומט את הכדור פה ושם, "לא זמן למות" אפקטיבי היכן שחשוב באמת – בסיפור האישי של בונד שמייחד את תקופתו של קרייג בתפקיד. וכך, למרות שאינו הבונד הטוב ביותר שלו, יש בו די והותר כדי לספק לצופים חוויה מרשימה ומהנה מאוד ופרידה ראויה שלא תישכח מקרייג המעולה.
