כמו המעבר משבת למוצ"ש, כמו הקפיצה מדמדומי יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות, כך נראה הרגע שבו רביב בן־מנחם מפעיל את מערכת הסאונד שלו ומשמיע את הסינגל החדש של "הפרויקט של רביבו" – עיבוד מסולסל ומרגש ל"שירים עד כאן". שתי דקות קודם לכן הוא וחבריו עוד הריצו בדיחות פנימיות, ופתאום הם נעצרים ומרצינים. השיר לוקח אותם היישר לתהומות ליבם. "זה שיר ילדות שמלווה אותנו מאז שהיינו קטנים. יש שם משהו שדוקר בבטן".
רק בהמשך הם יספרו על האבא שיצא למלחמה ולא שב והכול יתבהר. "אלו צלילים ששמענו בערבי זיכרון ביד לבנים", מוסיף אחיו ניר, "שיר של נתן יונתן שביצעו חני ליבנה ולהקת חופים ולא עוזב אותנו מאז. לבצע אותו בגרסה משלנו זו סגירת מעגל".
ניכר שהשלושה מרגישים בבית, כשהם משתרעים בטבעיות על מערכת הישיבה המרווחת בקומה השנייה של ביתו של רביב, שבה הם מבלים לא מעט בחזרות. כעת, חמש שנים אחרי הפריצה הגדולה, עם הופעות סולד־אאוט בארץ ובחו"ל וקהל נאמן של מאזינים הם יכולים קצת לנשום לרווחה.
"היו תקופות שאשתי הייתה המפרנסת ואני הייתי מביא רק כמה שקלים הביתה", נזכר רביב, "בתקופת הפיגועים של שנות התשעים המצב לא היה חגיגי בלשון המעטה. ברגע שנכנסים פה למלחמה כל מצב הרוח יורד ואין כמעט תרבות. ניר עבד בשיפוצים עד 12 בלילה, עד שהיה משתעל ויוצא לו אבק".
ניר: "וכל חודש המינוס גדל וגדל עד שהבנק כבר לא מאשר לי. זו הייתה מלחמה יומיומית".
"אף פעם לא ישבנו רגל על רגל", מסביר רביב, "וכמו שאת רואה אותנו עכשיו, היינו פעם שלושה חבר'ה שצרבו בבתים שלהם את הדיסקים וחילקו ברחובות. עמדנו בצמתים וחילקנו לאנשים".
"היינו נותנים דיסק לחבר ואומרים לו – שמע, כשאתה נוסע היום בשכונת רמת־עמידר שים אותו בפול ווליום ותפתח את החלונות", מוסיף ניר. "אנשים התחילו להתעניין", משלים רביב, "ובכל פעם שמישהו היה משמיע שיר שלנו הוא היה אומר להם, אהבתם? וטאק, זורק להם דיסק לתוך החלון. ככה זה עבר. מאוטו לאוטו. בן אדם שומע אותנו מאיזה רכב ואומר לעצמו, רגע, איפה שמעתי את זה קודם?"
מטשרניחובסקי ועד זוהר ארגוב
הימים ימי שיא תהילתו של הפופ הים תיכוני – שירים חדשים צצים מכל עבר ומשתלטים על כל פלייליסט רענן. רביב בן־מנחם, אז מלחין ומעבד מוזיקלי שעובד עם אמנים מהשורה הראשונה כמו שלומי שבת, אייל גולן ודודו אהרון, מרגיש געגוע לצלילי הכרם והעוּד. הוא פונה לאחיו ניר, שזכה במקום הראשון בתחרות "המלך הבא" בערוץ בריזה אך מעולם לא קיבל את הפרס – הפקת אלבום משלו, ומצא את עצמו משלים הכנסה בעיריית רמת־גן. יחד הם חברו לזמר אלירן צור, שהכירו מהמועדונים שפקדו, ומתחילים ליצור חידושים ללהיטי העבר כמו עפרה, תן לזמן ללכת, התחלה חדשה, מחרוזות שירי מסורת ועוד.
"מה שמעניין הוא איך הצעירים עיכלו את זה", אומר ניר, "הרי לא עשינו מוזיקה לילדים. אנחנו לא יובל המבולבל. עשינו מוזיקה שבחלק מהטקסטים צריך לפתוח מילון כדי להבין מה הפירוש שלהם בכלל. ובכל זאת זה תפס אותם".
הפרויקט, שנקרא בשמו של רביב (המכונה רביבו), לא פרץ בדרך הטבעית של הרדיו. "התחלנו בכלל מהיוטיוב", מספר ניר, "מהיום הראשון זה היה מופע לכל המשפחה. יש כאלה שקוראים לזה חפלה, יש כאלו שאומרים תחזינה. אבל בגדול מדובר בהתכנסות מסורתית של יום אחד בשבוע, בדרך כלל ימי חמישי, שחברים יושבים בו ביחד. יצאנו בקונספט שאפילו אי אפשר לומר שהוא חדשני, הרי תמיד היו מחרוזות. היה איזשהו געגוע אבל אף אחד לא הרים את הכפפה. לקחנו את הרעיון מהדור הישן שישבו עם נרגילה ופחמים, לעסו גת וקראו בתורה ושרו מדי פעם, ואנחנו הצערנו את זה והבאנו ליוטיוב. אני חושב שהשמחה שראו והכיף שהיה שם רוממו את הנפשות".
אלירן: "יש כמה אלמנטים בפרויקט שנגעו באנשים. אני הבאתי את הקול שלי וניר הביא את הדבר העגול הזה של מה שהיה פה פעם. השירים החזירו את האנשים כמו בפלאשבק לימים מסוימים, הזכירו להם את בית אבא, ואני גם מאמין שהם קצת מאסו במה שקרה באותו זמן במוזיקה ורצו לשמוע משהו אחר".
אז החזרתם אותם לאיזשהו געגוע?
ניר: "לא רק שהחזרנו אותם, גם חידשנו להם שיש עוד קצת דברים במוזיקה חוץ מבום־בום־בום".
אתה מתכוון שהיא מעט יותר מתוחכמת מ"נשבע לך לא בוגד", למשל?
רביב: "לומר לך משהו? כשאנחנו בחפלה ביתית עם חברים ובא לי להשתגע אני עולה על השולחנות עם ניר ואלירן ומדי פעם שרים גם 'נשבע לך לא בוגד'. וזה כיף, אבל את שואלת אם נעשה את זה בפרויקט שלנו? יש לנו רצון לבצע שם טקסטים שהם בסטנדרט שאנחנו מחפשים".
אז זה לא מקרי שעל ההתחלה שילבתם בפרויקט גם שירים של ביאליק וטשרניחובסקי.
רביב: "לקחנו אותם כי פשוט אהבנו את השירים. ויש שם גם זוהר ארגוב וחיים משה ודקלון. באלבום השני ביצענו גם שירי הורה".
"כמעט בכל מחרוזת שלנו את יכולה לשמוע טשרניחובסקי לצד זוהר ארגוב, חיים משה ואז יהורם גאון", מוסיף אלירן, "הכול יחד. עשינו את זה כי זה מה שאנחנו אוהבים".
ניר: "לא עשינו מוזיקה לילדים. אנחנו לא יובל המבולבל. עשינו מוזיקה שבחלק מהטקסטים צריך לפתוח מילון כדי להבין מה הפירוש שלהם בכלל. ובכל זאת זה תפס"
למרות ההצלחה בזירת המאזינים, תחנות הרדיו התקשו לעכל אותם בהתחלה. "לא היה לנו קשה, להם היה קשה", טוען אלירן, "בגלל האורך. היו שם מחרוזות של חמש ושש ושמונה דקות. בסוף הם בכל זאת שידרו, כי הקהל אהב".
השלושה אולי יסתייגו מלהודות בכך, אבל עבור רבים הפרויקט הזה הגיע בול בזמן. המוזיקה המזרחית הייתה תחת מתקפת ביקורת מצד זמרי פנתיאון למיניהם שראו בה מכונה של להיטי אינסטנט, והנה מפציע הרכב שחוזר למוזיקה של שנות השבעים והשמונים ומציל קצת את הכבוד המזרחי.
"לא אהבנו את הביקורת ואת ההכללה של הכותבים כסתמיים", מודה ניר, "הכי נוח לבקר את המוזיקה המזרחית וזה תמיד היה ככה, כי היא שולטת פה הרבה מאוד זמן. הפרויקט באמת הגיע בפיק, כשהפופ המזרחי היה חזק ופתאום באו צלילים אחרים. הצעירים שמעו צלילים שהם אולי לא מכירים, אבל האמא והאבא שלהם הכירו אותם מבית הסבא והסבתא. ומה יותר טוב מזה שהילדים שלך פתאום אוהבים את המוזיקה שלך, ואתה לא צריך להחליף פלייליסט באוטו ולא בבית. זאת נקודת ההצלחה מבחינתי, ביכולת של השירים האלו לחבר שלושה דורות יחד".
"המוזיקה שמרה עליי"
החיבור למוזיקה התחיל אצלם כבר בילדות. אלירן (34) גדל בגבעת־אולגה בבית חצי־תימני חצי־כורדי. הוריו חזרו בתשובה כשהיה בכיתה ג' והוא התקשה להתחבר לדרך החדשה. "מצאתי את עצמי עובר מבית ספר ממלכתי דתי לתלמוד תורה חרדי ואחר כך כתלמיד ישיבה בזכרון־יעקב. אחרי שלוש שנים עזבתי. אפשר לומר שקצת מרדתי, כי לא ידעו איך לתווך לי את העולם החדש שנכנסנו אליו והסביבה לא הייתה בדיוק שומרת מצוות. בשלב כלשהו ההורים עברו דירה ואני נשארתי לגור אצל סבתא שלי בגבעת־אולגה למשך ארבע שנים. סוג של זאב בודד".
באיזה מובן?
"החיים בגבעת־אולגה לא היו פשוטים, אבל כמה לא פשוט ככה חם. היה פשע, סמים, אלכוהול, דברים שהייתי רואה כילד. זה מקום לא קל לגדול בו, אבל ככל שיש לך יותר פסים על הגב כך אתה מתבגר יותר מהר. היום אני בן 34 ומרגיש כמו בן 45 מבחינת החישול. הייתי הולך לחפלות שהיו אז בחדרה, מגיע מאוחר בלילה והולך לישון. המוזיקה שמרה עליי".
את המעגל עם הוריו הספיק לסגור בהופעה בבריכת הסולטן. "אבא שלי תמיד אמר לי 'אלירן, עזוב את המוזיקה, לך תמצא עבודה רגילה, תתמסד'. ואז הצעתי לאשתי נישואין בבריכת הסולטן מול 6,000 איש. שם הגיע הניצחון וסגירת המעגל. אף פעם לא עזבתי את הדת והיום אני אפילו יותר מאמין ממה שהייתי. לא נשארתי בקו החרדי, אבל ההורים שלי קיבלו אותי והם באים להופעות שלי ושמחים בשבילי".
רביב (43) וניר (42) נולדו בהפרש של שנה וגדלו בנתניה. אביהם צדוק היה קצין בקבע ואמם ציונה עסקה בהוראה. הם התייתמו מאביהם כשהיו בני שמונה ותשע בעיצומה של מלחמת שלום הגליל. אביהם נכנס למחסום בלבנון שלא היה מאויש ונסע בציר שהיה צריך להיסגר. הוא נתקל במארב של צלפים ונהרג במקום.
"אני זוכר שהוא יצא לשם מארוחת שישי", מספר ניר, "המצב היה מתוח בלבנון ואבא הכין את התיק שלו, נישק את כולנו ואמר 'עוד כמה ימים אני בבית, אל תדאגו'. אחרי כמה ימים אני ורביב התארגנו לבית הספר, צחצחנו שיניים, ופתאום אנחנו שומעים צעקה שמפלחת את האוויר. באנו לסלון וראינו קצין ולידו רופא, ואת אמא מתייפחת. והיא אומרת לנו – זהו. אין לכם אבא. אבא לא יחזור. הלך אבא. המשפט הזה חזר להדהד לי בשנים האחרונות. כמו בהיפנוזה. אני זוכר שנבהלנו נורא. נכנסתי לחדר, הורדתי את התריסים, שמתי כרית על הראש וחיכיתי שיעבור. נותנים לך סטירה מצלצלת לחיים וטאק, אתה בשנייה מתבגר. נהיה ילד אחר. פתאום אתה מתחיל לשחק את האבא בבית. וכל שנה אתה מקבל את הסטירה הזאת מחדש".
רביב: "אני לא צריך את הימים האלו בשביל שהזיכרון יתפוס אותי. זה תופס אותי בכל יום. את מראיינת אותי בחדר הזה והמוזיקה היא מקלט לדמעותיי. אנחנו אנשי לילה, כבר עשרים שנה לא הולכים לישון מוקדם. וכשאתה ער בלילה אז יש לך את השעות הקטנות האלה לעשות בהן חשבון נפש – איך הייתי היום, האם דיברתי יפה לאנשים. בכל מקום שאני הולך אני נתקל במשהו שמזכיר לי את אבא. אני יושב בהופעה ופתאום ניגש אלי אדם בן שישים ואומר לי, 'שרתי עם אבא. הכרתי אותו. הייתי איתו. יום לפני שיחקנו שש בש'. דברים כאלה".
הוא מרחיק את שתי ידיו וממשיך: "מטאפורית, לי ולכל אחד מאחיי יש צלקת בגודל כזה. ומשם אני לוקח אותה למקום שלי, לאותם ערבי שבת שישבנו סביב השולחן עם עונג שבת ושרנו שירי קודש".
ניר: "הישיבה הזאת סביב השולחן, זה היה כמו ערב הווי. היינו שרים, מוציאים משחקי קופסה, משחקים 'מה במשבצת'. מוציאים מונופול. לאבא הייתה קריירה צבאית. לא ראינו אותו הרבה. ועד שהיה חוזר, ערב שבת היה קודש למשפחה ולילדים. זה הערב היחיד שראינו בעצם את אבא".
רביב: "ידענו שנים קשות, אבל תמיד האמנתי שיהיה טוב. אולי תגידי שאנחנו סופר־אופטימים ונמצאים בהזיות ומה פתאום הם כל הזמן שמחים אבל בֹּאנה, זה בא מעצבות קשה מאוד. אנחנו ההוכחה שאפשר לבוא מלמטה ובעבודה קשה להצליח".
הזמר שקנה את הפרארי
גם אם ממש תתאמצו, קשה לחלץ מחברי הפרויקט קיטורים על אפליה. "תמיד אמרנו שצריך לתת יותר כבוד במדיה למוזיקה הים תיכונית", מסכים ניר להודות בסוף, "אני גם לא אוהב שמקטלגים – זאת מוזיקה מזרחית וזאת ישראלית. כולנו שרים בעברית וזו אותה שפה. אם יש לי חי"ת ועי"ן זה עושה אותי מקוטלג? מעבר לזה יש גם עובדות בשטח – הזמרים המזרחים עובדים היום הכי טוב בארץ מבחינת פרנסה והם גם מושמעים ברדיו. אז נכון שיש פלייליסטים מסוימים שצריך לעשות איתם עוד קצת מאמץ כדי להכניס גם זמר ישראלי אוריינטלי או איך שתקראי לזה, אבל אני מרגיש שהיום המצב הרבה יותר טוב".
רביב: "אם היו קוראים לי בוסקילה והייתי צריך להכניס היום שיר לפלייסליסט לעומת לפני עשרים שנה, אז ברור שיש הבדל. אגב, שם המשפחה שלנו היה פעם מעודה, אז אם את מדברת על מה היה פעם – כן, זה היה פעם. אבא שלי החליט לשנות בגיל צעיר את משפחתו לבן־מנחם. למה לא מעודה? כי אז זה לא היה נשמע טוב. תלכי חמישים שנה אחורה ואז אנחנו מדברים על תקופות אחרות".
מאחוריהם כבר תשעה אלבומי זהב ופלטינה, לא מזמן חזרו מסיבוב הופעות באירופה ובמרוקו, וכעת הם עומדים בפני סבב הופעות נוסף בארץ. כל אלו לא יאפילו על העובדה שלעומת אחרים שמסתנוורים מההצלחה, משהו בשלישייה הזאת בכל זאת נשאר נגיש ולא מתיימר.
אביב גפן דיבר בזמנו על תרבות השופוני שמאפיינת את הזמר המזרחי, ואיך ראה את אחד מהכוכבים מגיע להופעה עם שיירת רכבי יוקרה.
רביב: "נו, ומה הבעיה עם זה?"
ניר: "בן אדם שעובד ומרוויח ועושה כסף טוב, למי הוא ישמור את זה? למה שלא יהנה? כל עוד הוא לא גונב ומרוויח הכול ביושר, למה לא? במה הוא שונה מאיש עסקים שנמצא במשרדים?".
אייל גולן קנה פרארי כל כך יוקרתית, שהוא הודה בריאיון לגיא פינס שאין לו ממש איפה להסתובב איתה בארץ.
רביב: "אליי לא מדבר מכונית יוקרה, אני נוסע עם קאיה. אבל כשתבואי אליי הביתה אתן לך להרגיש מלכה בארמון. כל מה שאת רואה פה זה בעבודה של יומם ולילה. ניר ואלירן לפעמים ישנים פה באולפן ואני מכין להם מיטות כשאנחנו צריכים לסיים אלבום".
אלירן: "אם לבן אדם יש חלום לקנות פרארי אני לא מבין מה הבעיה. הטיולים של רביב בחו"ל מגיעים למחיר של הפרארי".
ניר: "אני כועס על אייל גולן על דבר אחד, שלא נתן לי סיבוב באוטו שלו. אז אצל ההוא את רואה שעונים, ואצל ההוא כובעים. כל עוד הוא לא גונב ועובד בשביל זה, אכול ושתה כי מחר נמות".
חלק מכוכבי הזמר המזרחי נמצאים בחקירות של מס הכנסה. קובי פרץ כבר יושב בכלא. מה אתם חושבים על זה?
רביב: "אנחנו לא מקורבים לקובי פרץ, מאוד אהבנו את הסטייל של השירים של פעם שהוא הביא. יש כאן עניין של נראות. לפי התפיסה שלי, ברגע שאתה איש ציבור אתה צריך לעבוד לפי חוקים מסוימים, ואני לא מדבר רק על מיסים אלא על הכול. אני למשל אוהב ללכת עם שרוואלים ועם נעליים ורודות, מת על זה. אבל אני יכול להרשות לעצמי עכשיו להסתובב ככה? לא. כשאתה יוצא למקום ציבורי יש קוד לבוש. אם ניר, כשמישהו מבקש ממנו להצטלם איתו, יגיד 'לא, אני עם אשתי והילדים' איך זה יישמע? יש אנשים שעושים את זה, אבל אנחנו לא מסוגלים".
ניר: "בן אדם שעובד ומרוויח ועושה כסף טוב, למי הוא ישמור את זה? למה שלא יהנה? כל עוד הוא לא גונב ומרוויח הכול ביושר, למה לא? במה הוא שונה מאיש עסקים שנמצא במשרדים?"
"הגימיקים עובדים"
אני מציינת בפניהם את העובדה שאייל גולן עומד לחזור לתוכנית משותפת עם אביב גפן ב"קשת" ואת העובדה שיש מי שחושבים שלמרות שהחקירה נגדו נסגרה, לא מדובר בליהוק ראוי.
איך הרגשתם כששמעתם על הפרשייה שלו?
אלירן: "אייל הוא עמית למקצוע. כואב לשמוע את זה ולראות את זה. זה לא קל. אנחנו בכל זאת חברים ואוהבים אותו מאוד. היה לנו קשה לקום בבוקר ולראות את זה בטלוויזיה. אני מכיר אותו מהעבודה, עוד לפני הפרויקט, וזה אחד האנשים שהיה לי הכי כיף לעבוד איתם. החופש שהוא נותן למפיקים המוזיקליים שלו – הוא אדם שיודע לפרגן ואנחנו מפרגנים לו בחזרה".
רביב: "מההיכרות שלי עם אייל הוא אדם מאוד חזק, אבל את מה שהוא עבר בשנים האלו אני לא מאחל לאף אחד. קורה שהתקשורת שופטת וגורמת לאנשים להתחפש לשופטים. תכלס, אף אחד מאיתנו לא יודע מה באמת קרה שם. הוא יצא זכאי לא משנה מה, והתקשורת מתעסקת במניפולציות".
אתם חושבים שהיה פה עניין עדתי?
"אני לא נכנס לזה. כי אייל גולן הוא לא רק זמר מזרחי. כולם אוהבים להשמיע אותו והוא נמצא בכל בית בישראל. בסופו של דבר יש בית משפט ואנחנו מאמינים בחוק ובצדק, ואם בית המשפט שנכנס לעומק של העניין קבע מה שקבע, אני חושב שצריך לכבד את החלטתו ולא להתעסק בזה בכלל".
עומר אדם מכר את כל הכרטיסים להופעה שלו בסמי עופר בתוך שעה וחצי.
אלירן: "כפיים. באמת".
רביב: "עבדתי עם עומר באלבום השני שלו, הפקתי לו כמה מהלהיטים ותמיד אהבתי לשמוע אותו. עוד כשהיה בונבון בן 17. והוא כולו ילד מקסים. מוציא אחלה של חומרים".
מה לגבי נטע ברזילי, אתם חושבים שהיא תצליח באירוויזיון?
אלירן: "היא כוכבת־על ואני גם מאמין שהיא תזכה בסוף. פה היא כבר זכתה. דורן מדלי אלוף עולם והיא כוכבת מטורפת. אם היא לא תגיע זה רק מלמעלה".
אתם נשמעים נורא מפרגנים. יש לכם גם ביקורת?
רביב: "אני לא רואה צורך לבקר, מאז ומעולם היו גימיקים במוזיקה. למה לקחת את המוזיקה הנוסטלגית ולטהר אותה מכל רבב? לג'קי מקייטן המנוח לא הייתה מענטזת? גימיקים עובדים. לפני הפרויקט התעסקתי בפופ ים תיכוני ומאוד אהבתי את מה שאני עושה. כשזמר מצליח והוא בפיק שלו אנחנו יודעים שגם אם הוא ישיר יונתן הקטן זה יעבוד, אבל ככה זה בכל העולם".
ניר: "פעם היה פה גנגם סטייל. שיר שלכל הדעות הוא די סתמי. אבל הוא עשה את המיליארדים שלו בצפיות. לא הכול חייב להיות נתן יונתן או אלכסנדר פן".
רביב: "אני קורא לזה תוחלת חיים. עד היום כשאנחנו עושים את 'שב אל אדמתי' או 'תן לזמן ללכת' אנשים קמים ורוקדים כאילו השירים האלו יצאו לפני חודשיים. אלו שירים שהיו לפנינו ויהיו גם אחרינו. ואם מדברים על שירי פופ, יכול להיות שתצטרכי לשאול את ילדינו בני העשרה האם ישמעו את השירים האלו עוד חמש שנים. עזבי אותך – בעוד שנתיים. ודאי שלא. אחרי חודשיים הם כבר מחפשים שיר אחר".
ניר: "הקהל הצעיר הוא קהל מאוד בוגדני. לא במובן הרע. המוח של הילדים האלה עובד בכמה דרגות ובמקביל לכמה דברים. כשילד שומע שיר חדש והחברה מכתיבה בווטסאפים ובתפוצה שזה הדבר הבא, הוא נדלק על זה".
אלירן: "בגלל זה גם אמנים נמשכים לעשות דברים שהם יותר קליטים. הם מתאימים את עצמם. אבל בואי נזכור שהאמנים האלו יוצאים ערב־ערב לעבוד והם גם צריכים להתפרנס".
להצלחה אבות רבים
לצד הפרגון שהשלושה זכו לו, הם מודים שהיו גם כאלו שפחות פרגנו. אפיזודה קצרה נרשמה כאשר הזמר ליאור פרחי תבע מהם 1.5 מיליון שקל בטענה שנושל מהחלק שלו בהפצת הפרויקט. "כן, מישהו חלם איזה חלום רע שהוא המציא את הפרויקט של רביבו", מגיב רביב, "בית המשפט פסל את התביעה. דחה אותה על הסף. להצלחה אבות רבים והכישלון יתום". והיו גם אמנים שלא הסכימו שהם יעשו להם קאברים.
אתם חושבים שזה נובע מקנאה?
רביב: "לא קנאה, אבל אנחנו חיים בעולם שלא תמיד כולם מפרגנים. יש אנשים שידעו להכיל את מה שקורה סביב הפרויקט. אנשים בני חמישים ומעלה, אלו שהיו זמרים צעירים והיו להם להיטים, הרוב המוחלט מהם פרגן. אבל אנחנו לא חיים בגן עדן, אנחנו נמצאים בעולם תחרותי".
היו גם ביקורות קוטלות?
רביב: "ברור. אחרי חצי שנה אמרו עלינו שהנה, גמרנו את הסוס, שאלו כמה זה יחזיק".
אלירן: "הכי מצחיק שהם אמרו את זה על דברים שעבדו. כל העולם אוהב את זה והם אומרים 'זה גרוע'. אמרו עליי ועל ניר שאנחנו לא יכולים להחזיק במה גדולה, ופשוט הסתכלנו וצחקנו. איך אתם יכולים להגיד את זה ויום למחרת אנחנו בבריכת הסולטן ואחר כך בקיסריה ולאחר מכן טסים להופעה בפאלה דה קונגרס מול ארבעה וחצי אלף איש".
רביב: "בהתחלה לקחתי את זה קשה. אין בית ספר שמלמד אותך איך להתמודד עם חשיפה ברמה גבוהה ושצריך להתנהג כך וכך. אנחנו עדיין עובדים על התדמית וחשוב לנו להראות את המשפחתיות".
אתם שלושה חבר'ה שנמצאים כל הזמן יחד. זה לא נגרר למריבות לפעמים?
"אנחנו קוראים לזה דיון. יכול להיות מצב של מיזם שלא כולם בטוחים בו באותו האופן, תמיד יש אחד בטוח מאוד ואחד שספקן".
אלירן: "אבל אין ריבים. אין להפוך את השולחן או לנתק את הטלפון בפרצוף".
רביב: "את הולכת רחוק. אני וניר נולדנו בהפרש של שנה. התלבשנו יחד וקנו לנו את אותם בגדים. אנחנו בני 45 היום ואני לא זוכר מתי רבתי עם אחי".
השלושה לא מסתירים את חיבתם למירי רגב, "אנחנו פשוט אוהבים את האישה הזו", אומר ניר. "הזמנו אותה למופע לציון חמש שנים לפרויקט והיא באה ופרגנה. היא אשת שיחה מרתקת שפונה אליך כאחד האדם". מצד שני הם מקפידים על נייטרליות פוליטית.
"את יודעת איזה קהל ערבי עצום יש לפרויקט?" מתגאה אלירן, "יש לנו קהל שעוקב אחרינו באינסטגרם ובפייסבוק ומגיע גם לטלפון של המשרד. אנשים ממזרח ירושלים אפילו. קהל שחולה עלינו ואומר כמה הוא אוהב אותנו במילים שלו".
רביב: אני אומר תודה רבה לקדוש־ברוך־הוא שזיכה אותנו לבוא מהאו"ם. המוזיקה היא כדור ההרגעה של הכול. הדבר הכי אנטי־פוליטי שיש".
ניר: "ואני אומר לך, ותצטטי אותי, שמתישהו הפרויקט שלנו יהיה גשר לשלום בצורה כזו או אחרת. אנשים שואלים מתי ייגמרו המלחמות בשביל שנוכל לזכות לראות אתכם".
רביב: "הקהל שלנו מאוד איכותי. זה לא קהל של יאללה וזורקים בקבוק. אנחנו לא דאנס–בר. זה יותר כמו רופא שמשחרר לך לחצים ואומר לך, תשאירי את הצרות מעבר לדלת ותיכנסי"
חזרתם לא מזמן מסיבוב הופעות בחו"ל, איך מקבלים שם את המוזיקה שלכם?
רביב: "כבר חשבתי שראיתי הכול, אבל המופע הראשון בפריז הפך אותנו. הכול היה סולד אאוט. אנשים הגיעו עם דגלים, ולראות אותם שרים 'לכה דודי' או 'שב אל אדמתי' יש ערך מוסף, כי את מרגישה שליחת ציבור שבאה מארץ הקודש. אחת ההופעות האחרות בצרפת התקיימה שבוע אחרי מתקפת הטרור בתיאטרון הבטקלאן. היה שם פחד נוראי בקרב היהודים ולא ידענו לאן זה הולך, אבל הבנו שאנחנו צריכים להיות שם. גם אז המופעים היו מלאים. ואתה אומר לעצמך, וואלה, למוזיקה אין מעצורים. היא פשוט לוקחת".
כאמור, בקיץ הקרוב הם יקיימו מספר הופעות ברחבי הארץ, שיכללו שיתופי פעולה עם הזמרת נסרין, אייל גולן, חיים משה ואמנים נוספים. גולת הכותרת תהיה קבלת שבת ענקית שתתקיים ב־22 ביוני בהאנגר 11, במעמד של אלפיים איש בצהרי יום שישי.
יש גם אשכנזים שאוהבים אתכם?
ניר: "בטח. תבואי לקבלת השבת בקיץ ותראי מי רוקד על השולחנות. מגדולי עורכי הדין. כל השמות הגדולים. הופענו בגאלה באל.איי. ואת רואה את כל המכובדים משתחררים, מורידים מקטורן ועניבה ואומרים תודה. גבי אשכנזי הגיע להופעה בירושלים עם פמליה שלמה של המשפחה שלו. היית צריכה לראות. רביב ירד אליו באמצע ההופעה ושר 'למי יש יותר כבוד' והם רוקדים מסביב לשולחן".
רביב: "הקהל שלנו מאוד איכותי. זה לא קהל של יאללה וזורקים בקבוק. אנחנו לא דאנס־בר. זה יותר כמו רופא שמשחרר לך לחצים ואומר לך, שימי את הצרות מעבר לדלת ותיכנסי. תבואי לקבלת השבת ותראי. יש איזה משהו ביום שישי שאני מרגיש שהוא שלנו. שזה הקטע שלנו. באות אליך הנשים האלו ואומרות 'אני מנקה איתכם את הבית'. הבישולים, הבשר, הדגים, הכול יוצא יותר טעים איתכם".
אז איך הן יכינו את הדגים אם הוצאת אותן ביום שישי מהבית?
"הן יכינו אותם לפני, מה הבעיה?"
