"יש ימים שאני שואל את עצמי, למה אני צריך את כל הסבל הזה – להתאמן כשאתה עייף ולסבול מכאבים. אבל ההצלחה בסוף שווה את כל מה שאתה עובר. זו הרגשה שרק ספורטאי יכול להבין אותה", אומר הג'ודוקא טל פליקר, שהפך בשנה האחרונה לתקווה החדשה של ענף הג'ודו הישראלי וזכה במדליית ארד באליפות אירופה לג'ודו שנערכת בישראל. בשנה שעברה כבש פליקר את הפסגה העולמית בקטגוריית המשקל שלו, עד 66 ק"ג, וסיים עונה כשיאן המדליות של איגוד הג'ודו העולמי, עם שש במספר, כולל מדליית ארד יוקרתית באליפות העולם ושתי מדליות זהב בתחרויות גרנד סלאם.
"כדי להצליח בג'ודו אתה צריך ללמוד להתעלות על עצמך, וכדי להגיע למצב כזה, אתה צריך קודם כול להגיע לנקודת שבירה. אף אחד לא שמח להגיע למקומות האלה, אבל בסופו של דבר לומדים לאהוב את זה. אני עובר עם הג'ודו מסע שאקח איתי לכל החיים, ובכל פעם שאני נכנס לחליפה של הקרבות אני מרגיש מאושר".
טל פליקר, שיחגוג בקרוב יום הולדת 26, נולד, גדל וחי עד היום בהרצליה. לספורט הגיע בגיל מוקדם. "הייתי ילד מאוד היפראקטיבי, כל הזמן חיפשתי פעילות וספורט היה בשבילי המקום הכי טוב להיות בו, לפרוק אנרגיות וליהנות", הוא מספר. "גדלתי בבית שחי אומנויות לחימה, ובגיל שש הצטרפתי לאבא שלי, שהתאמן באמנות לחימה בשם 'דניס הישרדות'. בשלב מסוים התחלתי גם עם הג'ודו, וגיליתי שאני אוהב את זה יותר והתמקדתי בזה. זה התחיל כחוג לכל דבר והפך לדבר שהכי חיכיתי לו כל יום, כל היום. בגיל עשר התחלתי להצטיין באימונים ולהצליח בתחרויות, כשאני מנצח את היריבים בשכבת הגיל שלי באופן קבוע וגם ילדים גדולים ממני. עם הזמן נוספו לי עוד ועוד יחידות אימון, התאהבתי בספורט הזה, והוא הפך לדבר הכי משמעותי בחיים שלי".
מה לדעתך חיבר אותך כל כך לג'ודו?
"זה היה מקום נהדר עבורי לפרוק בו אנרגיות והתאהבתי בתחושת הניצחון, מניצחון קטן באימון ועד לניצחון גדול בתחרות. ההישג תמיד מגיע אחרי עבודה קשה באימונים, וכשאתה מצליח ליישם את מה שלמדת תחושת הסיפוק היא אדירה – אתה מרגיש שמחה וזה נותן לך ערך מוסף לחיים עצמם. אני זוכר שאחרי ההישג הראשון שעשיתי, אמרתי לעצמי 'וואו, אני טוב בזה, זה משהו שאני יכול להמשיך איתו'. היום אני יודע שהג'ודו נתן לי הרבה מעבר בתור ילד, בעיקר ביטחון עצמי, למידת ערכים ונתינת כבוד לזולת".
עם הניצחון בא התיאבון
ההצלחה והכישרון הרב שהפגין פליקר הובילו אותו לנבחרת ישראל הצעירה כבר בגיל 14. "בשלב הזה הדברים כבר הפכו לרציניים הרבה יותר עבורי והבנתי שאם אמשיך לעבוד ולהתאמן כמו שצריך, אוכל להגיע לרמות הגבוהות ביותר. באותן שנים אורן סמדג'ה ואריק זאבי היו מודל עבורי, וחלמתי יום אחד להתקרב להישגים שלהם".
בגיל 17 כבר הפך פליקר לחלק מנבחרת ישראל הבוגרת, ואל ההישג הראשון הגיע שלוש שנים מאוחר יותר, כשהיה בן עשרים: "הייתי אז בצבא, במעמד של ספורטאי מצטיין. נסעתי לטורניר בהונגריה וזכיתי בו, אחרי תחרות קשה עם הרבה קרבות. הזכייה פתחה בפניי את האופציה להתחרות באליפות אירופה לג'וניור, שאליה הגעתי כמועמד לזכייה במדליה. בסופו של דבר הגעתי בטורניר לחצי הגמר, הפסדתי בשני קרבות וסיימתי חמישי, אבל קיבלתי טעימה מהרמות האלה, הרגשתי שיש לי עם מה לעבוד, ונפתח לי התיאבון להמשך".
התנופה של פליקר המשיכה עם זכייה במדליית ארד בגרנד פרי בזאגרב בספטמבר 2014, הישג ראשון עבורו בתחרויות הגרנד פרי היוקרתיות. אבל דווקא אז, כשנראָה שהוא בדרך הנכונה להבטיח את מקומו במשחקי ריו 2016, משהו בתנופה שלו נעצר. "נכנסתי לכמה שנים פחות טובות מבחינה מקצועית, פשוט לא הצלחתי לממש את הפוטנציאל שלי. גולן פולק ואני נאבקנו על הכרטיס היחיד במשקל 66 ק"ג למשחקים האולימפיים, ובאמת שניסיתי ועשיתי הכול, אבל לא הצלחתי להגיע להישגים שהיו מאפשרים לי להגשים את החלום האולימפי. ברגע שגולן זכה במדליית הארד באליפות העולם באסטנה 2015, חלון ההזדמנויות לריו נסגר בפניי, והמירוץ הסתיים לטובתו".
היו לך מחשבות לעזוב אחרי שזה קרה?
"אין ספק שזה משהו שעבר לי בראש ולא פעם אחת. אחרי שהפסדתי את הכרטיס לאולימפיאדה לקחתי הפסקה של מספר חודשים, התאמנתי מדי פעם, אבל לא ידעתי בוודאות אם אמשיך או לא. זו הייתה תקופה לא פשוטה".
עד כמה היה קשה להתמודד מול חבר לנבחרת על כרטיס בודד למשחקים האולימפיים?
"גולן חבר מאוד קרוב שלי ואני עובר עם הג'ודו מסע שאקח איתי לכל החיים. ברור שרציתי לנסוע לברזיל, אבל הוא השיג את הכרטיס ביושר ופרגנתי לו על זה. הוא ספורטאי מעולה, אנחנו עדיין חברים מצוינים וזה לא השפיע עלינו בכלל".
בסופו של דבר כשל פולק במשחקים האולימפיים, לאחר שנוצח כבר בסיבוב הראשון, אבל נבחרת הג'ודו הוכיחה שוב שהיא ענף הספורט האולימפי המוביל שלנו, עם זכייה של אורי ששון וירדן ג'רבי בשתי מדליות ארד. בסיום המשחקים החליט פליקר להניח לעת־עתה את מחשבות הפרישה בצד. "הבנתי שזה מה שאני אוהב לעשות ורוצה להמשיך לעשות בשנים הקרובות, שיש לי עדיין סיכוי להגיע להישגים ברמות הגבוהות ואין באמת שום סיבה שאעזוב בשלב הזה בקריירה, כשאני עדיין צעיר ומאוד רעב להצלחה".
פינוק באבו–דאבי
ההחלטה של פליקר השתלמה לו במהירות. בתחילת מרץ 2017 הוא זכה במדליית הזהב בגרנד סלאם בבאקו, אזרבייג'אן, לאחר מכן הגיע לרבע הגמר בגרנד סלאם פריז היוקרתי, זכה בשתי מדליות זהב בטורנירים בקנקון, מקסיקו ובליסבון, פורטוגל ובמדליית ארד בטורניר בדיסלדורף, גרמניה. בסוף אוגוסט בשנה שעברה הגיע להישג השיא בקריירה, לאחר שזכה במדליית ארד באליפות העולם שנערכה בבודפשט. פליקר נכנס לרשימה מצומצמת ומכובדת של ג'ודקות ישראלים (שלא כוללת אגב עדיין את אורי ששון), כשהפך לגבר הרביעי בלבד בענף שעולה על הפודיום באירוע היוקרתי.
"אף פעם לא חוויתי דבר כזה לפני וזה היה כיף גדול, בטח אחרי שנה ארוכה של אימונים קשים", הוא נזכר, "זה היה חלום ילדות עבורי, וכשעליתי לקרב האחרון (מול גיורגי זאנטרייה האוקראיני, אלוף אירופה בשנה שעברה, ד"מ), רציתי להוכיח שאני טוב יותר ממנו ושאני שייך לרמות האלה. זה היה קרב קשוח במיוחד, כמו ללכת מכות, הקהל צרח מסביב והייתה התרגשות גדולה".
איך אתה מסביר את הפריצה המקצועית שלך בשנה החולפת?
"הגעתי לאיזו בשלות, התבגרתי והדברים התחילו להתחבר לי. זה שילוב של מצב מנטלי נכון, תחושה טובה, התנהלות נכונה, ביטחון ומסוגלות להביא את היכולת שלי לידי ביטוי".
חודשיים אחרי אליפות העולם יצאה נבחרת הג'ודו לאיחוד האמירויות, לתחרות באבו־דאבי. המארגנים התנו את ההשתתפות של הישראלים בכך שיופיעו ללא סימנים מזהים, כלומר, במקום דגל ישראל הונף דגל האיגוד העולמי, בקרבות עצמם נאסר על הישראלים ללבוש בגדים עם המילה ישראל עליהם, ומראש נמסר, כי במידה וג'ודוקא ישראלי ינצח, יושמע המנון האיגוד במקום התקווה.
פליקר זרח ביום התחרות שלו, עלה לגמר וזכה במדליית הזהב. מאוחר יותר על הפודיום, שר בעצמו את ההמנון הישראלי, במה שהפך לרגע מרגש ובלתי נשכח. "האמת שזה היה רעיון של אמא שלי, שאמרה לי לפני התחרות שאנצח ואשיר אותו בעצמי. לא חשבתי על זה במשך יום התחרות עצמו, אבל אני גם לא מכיר המנון אחר, וזה פשוט פרץ ממני. זה היה מאוד מרגש ומשהו שאזכור להרבה זמן".
איך זכורה לך היום החוויה כולה באבו־דאבי?
"זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, כזו שמעטים זוכים לה. התנהגו אלינו מאוד יפה, פינקו אותנו והתחושה הייתה כאילו של יחס מועדף בגלל הסיטואציה. המקומיים, כולל המאבטחים, היו אנשים מאוד נחמדים ולא הרגשתי לרגע פחד או חשש כלשהו. בתחרות עצמה התעסקנו בעיקר בספורט. אורן סמדג'ה (מאמן נבחרת הגברים) עזר לנו להתרכז בתחרות, הרגיע אותנו מכל הבחינות ונתן לנו את השקט הנפשי שהיינו צריכים. לא סתם שברנו שיא בתור נבחרת בטורניר הזה, מבחינת מספר המדליות בטורניר גרנד סלאם".
אתה חושב שזה ראוי שנבחרת ישראל תסכים להופיע לתחרות בלי סימנים מזהים?
"אלו מקומות שאני מעדיף פחות להתעסק בהם, למרות שאני מאוד מקווה שבעתיד דברים כאלה לא יקרו, כי אין לזה באמת מקום. ספורט הוא דרך מצוינת לגשר בין מדינות ובין יריבויות פוליטיות או דתיות".
ספר קצת על העבודה עם סמדג'ה.
"אורן הוא אדם שלא מתפשר על שום דבר, תמיד דורש מאיתנו את הטוב ביותר וגורם לנו להאמין בעצמנו. זו לא קלישאה, אלא באמת משהו שקורה בפועל בשטח. העבודה איתו הכי מתאימה לנבחרת הגברים, ורואים בשטח שהדברים עובדים".
ההצלחה של פליקר העלתה אותו לתקופה מסוימת למקום הראשון בדירוג העולמי (היום הוא מדורג שני) במשקל עד 66 ק"ג. "זו הייתה תחושה נהדרת להיות מדורג ראשון בעולם ופריצת דרך עבורי ועבור הענף בארץ, כי אף אחד לא עשה את זה לפניי. ועדיין, זה טוב ויפה להגיע למקומות האלה, אבל החוכמה היא להישאר בהם ולהמשיך להביא תוצאות".
בעשר השנים בהם פליקר מהווה חלק מנבחרת ישראל, סובבים חייו בעיקר סביב הג'ודו, והוא מחלק את זמנו בין אימוני הנבחרת במכון וינגייט, לבין מועדון "עצמה ג'ודוקאן" כפר סבא, שם הוא עובד עם מאמנו האישי, שוקי קואז. "אני מתאמן פעמיים ביום, כשבין לבין אני אוכל נכון ועושה טיולי פיזיותרפיה. הג'ודו זה מקצוע לכל דבר, אני חי את זה בדיוק כמו הילד שהייתי, כשהגעתי בפעם הראשונה לנבחרת בגיל 14. לחיות את זה בכזו צורה כל כך הרבה שנים, זו התמסרות מאוד גדולה ואני משקיע בזה את כל כולי".
עד כמה המשפחה שלך מעורבת במה שאתה עושה?
"המשפחה שלי הכי תומכת ומפרגנת בעולם. מגיל צעיר הם היו מסיעים אותי לכל אימון, אף פעם לא פספסו תחרות בארץ, תמיד רוצים בטובתי ועושים הכל בכדי שאני אצליח, ושיהיה לי הכי טוב. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתי, ומשהו שתמיד אעריך".
אתה מקבל היום את כל מה שאתה צריך בכדי להצליח?
"אני חבר ב'סגל הזהב' של הוועד האולימפי, מה שמקנה לי משכורת חודשית, ובנוסף יש לי שני ספונסרים, שעוזרים לי להתקיים מבחינה כלכלית, ולהתעסק אך ורק בג'ודו. זה משהו שטוב לעכשיו, לא משהו שניתן להישען עליו לעתיד. הייתי רוצה לראות עוד חברות שנרתמות ומשקיעות, זה משהו שיכול לשנות את הספורט בישראל. עבור החברות מדובר בהשקעה קטנה, אבל עבור הספורטאים זה משהו שמשנה חיים ונותן להם שקט להתעסק בספורט ועוזר להם להצליח. תמיד אשמח לעוד תמיכה, אבל לי אישית כרגע לא חסר כלום, אולי עוד כמה מדליות".
מה דעתך על מצב הג'ודו בארץ כיום?
"הענף במצב מצוין, בטח אחרי ההצלחה הגדולה בריו, שהעניקה תנופה וגרמה לכך שהרבה מאוד ילדים התחילו להתאמן. זה ענף הספורט המצליח בארץ מבחינת הישגים ומדליות, הוא נמצא בתנופה ענקית והולך למקומות נכונים. ראשי הענף עושים עבודה מדהימה ורואים את התוצאות. ההצלחות האלה לא מגיעות משום מקום, יש דרך, יש מסורת ויש ניהול נכון".
מה סוד הקסם של הענף לדעתך, שהוא מצליח בעקביות כזו?
"זה מתחיל מהעובדה שכל מי שהוא חלק מהענף הזה כבר יודע שאפשר להגיע להצלחות ברמות הכי גבוהות, ושהרף גבוה מההתחלה. נותנים לך את הכלים ומצפים ממך להצליח. אחרי שהדרך נפרצה בתחילת שנות התשעים, בזכות הזכיות של יעל ארד וסמדג'ה במדליות, יש היום ידע מה צריך לעשות נכון כדי שזה ימשיך לקרות".
מה אתה חושב על הפרישה המוקדמת והמפתיעה של ירדן ג'רבי?
"ירדן היא ספורטאית בנשמה ודוגמה למישהו שאפשר ללמוד ממנו. אם היא הגיעה למסקנה שזה הזמן שלה לפרוש, כנראה שזה היה הזמן הכי טוב בשבילה".
מה אתה חושב על הסכסוך שהוביל את אליס שלזינגר לעבור לייצג את בריטניה?
"זה לא משהו שאני מתעסק בו, ומעדיף שלא להיכנס לזה".
בשביל הנשמה
בסוף יוני שעבר קיבל הספורט הישראלי בשורה משמחת, לאחר שהוחלט כי אליפות אירופה לבוגרים (גברים ונשים בכל המשקלים) תיערך השנה בישראל. האליפות, שנפתחה ביום חמישי בגני התערוכה בתל־אביב ותימשך לאורך סוף השבוע, התאפשרה לאחר שהמדינה הקציבה עשרה מליון שקלים שהיו דרושים להפקת טורניר ברמה כזו.
"התרגשתי מאוד לשמוע כשהחליטו שהאליפות תתקיים בישראל. זו הזדמנות נדירה בשבילנו ובשביל הקהל הישראלי לראות בארץ תחרות ברמה כזאת, ואני בטוח שיהיה אירוע מדהים עם ג'ודו איכותי במיוחד. מגיעים לארץ הג'ודקות הבכירים ביותר מכל רחבי אירופה, אנחנו מגיעים עם הנבחרת הכי חזקה וטובה שיש לנו, וכולנו מקווים שהקהל המקומי ימלא את היציעים, יבוא לעודד אותנו, ושנחזיר לו עם תצוגות טובות. כולם בתחום הזה מכירים את כולם, אין כאן הפתעות גדולות, וצריך להיות מרוכזים ביום התחרות, לעשות את הכי טוב שאפשר ולנצח".
בשבוע שעבר, כנראה במטרה להוריד קצת לחץ מהספורטאים, הודיעו ראשי האיגוד שהם לא מצפים ליותר ממדליה אחת מחברי הנבחרת הישראלית שישתתפו באירוע. "אני יודע שמאמינים בנו מאוד ומצפים להצלחה, לא רק בגלל שהתחרות מתקיימת בארץ, אלא בגלל שאנחנו שווים מדליות. במקרה שלי זה גם ברור וצפוי, בטח אחרי השנה המוצלחת שהייתה לי. אני יודע להתמודד עם לחצים, עובד עם פסיכולוג צמוד, ובטוח שכל הצוות סביבי יעזור לי לנווט את הדברים למקומות הנכונים". פליקר עצמו כבר התחרה אתמול באליפות, לאחר מועד סגירת הגליון. "ההכנה לאליפות הייתה טובה ארוכה וקשה. עד היום לא הצלחתי באליפויות אירופה לבוגרים, ויש בי רעב גדול לשנות את המציאות הזאת".
במקביל לג'ודו ניסה פליקר להרחיב אופקים ולהפוך לסטודנט, לאחר שנרשם ללימודי תעשייה וניהול באוניברסיטה. "הניסיון שלי לשלב את הג'ודו וחיים של סטודנט רגיל מהשורה, זה לא באמת משהו שהצליח להסתדר. יש לי לוח זמנים צפוף, אני טס הרבה לאימונים ולתחרויות, וכל מה שניסיתי לעשות לא הצליח ונאלצתי לעזוב בשלב הזה. כנראה האופציה היחידה בשבילי כרגע היא להמשיך ללמוד דרך האוניברסיטה הפתוחה".
מה שהוא כן מצליח, זה לאמן קבוצת ג'ודו בקיבוץ עינת פעם בשבועיים. "אני מאמן את הנבחרת של המועדון שלהם ועושה את זה כדי לפתח את הענף, וכי אני חושב שיש לי הרבה מה לתרום מהידע שלי לילדים. אני עושה את זה כרגע בעיקר לנשמה, כי כאמור לוח הזמנים שלי לא מאפשר לי יותר מדי חופש כרגע. יכול להיות שאתעסק באימון גם בעתיד, אבל אני עדיין לא יודע בוודאות".
מה החלומות שלך?
"להמשיך להצליח, להגיע כמה שיותר רחוק שאני יכול ולזכות במדליית זהב במשחקי טוקיו 2020, זו מטרת העל ומשהו שאני מכוון אליו בכל הכוח. זה עדיין מאוד רחוק, יש עוד הרבה מטרות בדרך שצריך להשלים, אבל אין ספק שזה נמצא אצלי חזק בראש. המטרה שלי היא להפוך להיות חלק מההיסטוריה של הענף".
יש לך זמן לעיסוקים אחרים או תחביבים?
"בסיטואציה הנוכחית בחיי, אין לי תמיד זמן לכל מה שאני רוצה לעשות. אני מאוד אוהב לגלוש, ועושה את זה מגיל עשר. אני מאלה שרואים שיש גלים ומיד רצים לקחת את הגלשן וממהרים לים. כשהייתי צעיר הייתי עושה את זה המון, אבל עכשיו זה אחרת. אם הייתה לי שנת חופש, הייתי טס לטייל ולגלוש באיזה מקום יפה בעולם".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אושר זה דבר גמיש, והיום אני במצב רוח טוב אז אני אגיד ארבע. אבל יש גם ימים אחרים, שאם תשאל אותי את אותה השאלה, אגיד לך שאני במינוס חמש. מה שכן, אני שמח בחלקי וזה דבר חשוב וטוב".
