הילד שנשאר מאחור: אותו הרומן, אריזה מחודשת

שני רומני החניכה של הסופר האמריקני טרומן קפוטה, "נבל העשב" (תרגום מחודש) ו"קולות אחרים, חדרים אחרים", שיצאו לא מכבר במארז אחד, מתארים נער במצב יתמות רגשית וקיומית והם מסתיימים באופן הכי אירוני, מדויק, מצמרר ופולח שרומן חניכה יכול להסתיים: הרגע שבו ג'ואל נוקס, הדמות הדומיננטית ברומן השני, ספק רואה נכוחה, ספק מדמיין את אהבתו ש"סימנה לו לבוא, נוצצת וכסופה, והוא ידע שעליו ללכת: ללא פחד, ללא היסוס. הוא נעצר רק בקצה הגינה, כאילו שכח משהו, נעצר והביט לאחור בכחול נטול הפרחים, שיורד, בילד שהשאיר מאחור" (303). הילד הנשאר מאחור הוא הנשל שסיפור חניכה טוב משאיר. נשל התום והתמימות.

כל מילה בסצנת הסיום הזו מדויקת ומקודדת, ומכילה בזעיר אנפין את מסע החניכה שעברו הן ג'ואל והן קולין, גיבור הרומן הראשון. לא מדובר בדיסוציאציה – באפיון הפסיכולוגי של ניתוק מהורים שנער נאלץ לחוות בעל כורחו. קפוטה מתבונן ברגע הניתוק הזה מצידו האחר, האופטימי, והופך זאת לרגע שמסמל התפתחות, התפכחות, ובעיקר בגרות – הילד שכבר אינו ילד, הילד שהופך לנער, הנער שהוא בעצם התחלה של מבוגר.

תום התמימות

את האפיון ששמו "רומן חניכה" טבע הפילולוג הגרמני יוהאן מורגנשטרן עוד במאה ה־18, בהתייחסו לספרו של גתה "וילהלם מייסטר". מורגנשטרן קבע כי רומן זה, כמו רומנים אחרים שכבר עברו תחת עיניו הבוחנות, מתאפיין בהיבטים פסיכולוגיים, מוסריים וחברתיים של התבגרות הגיבור. עם התפתחות ז'אנר הרומן צפו והתפרסמו יותר ויותר רומנים כאלה. במובן מסוים כל סופר קאנוני נדרש בשלב מסוים לצלול לתוך החניכה, החל משרלוט ברונטה וצ'רלס דיקנס, דרך גוסטב פלובר, ג'יימס ג'ויס, תומאס מאן ועד אמריקנים במאה ה־20 כמו ג'יי די סאלינג'ר או תומאס וולף. וזו כמובן רשימה התחלתית בלבד.

יש בחניכה משהו מאוד לוקאלי; היא נגזרת של הדמות ובעיקר של המקום והזמן שבו הסיפור מתרחש, אך כשם שהיא לוקאלית היא גם תמיד אוניברסלית. יש בחוויה הזו משהו שכל נער או נערה עוברים, ולא רק פעם אחת. היא השבר הגדול הראשון, זה שברוב המקרים מוביל להתבגרות, אבל עלול גם להוביל לתהום. זהו רגע שבו תפיסת העולם של הדמות הדומיננטית – ובמקרה זה מדובר בנער שבורח עם שתי נשים זקנות וחצי תפקודיות, שבמובן מה עוברות גם הן תהליך התבגרות שהוא מבוי סתום – משתבשת. הרגע שבו התמימות שלו מתנפצת לרסיסים.

במובן הזה, דווקא ב"נבל העשב" החלק הזה מוחצן מדי; התמימות היא כמעט סכרינית (אם כי חייבים לומר שבכל זאת עברו כמה עשרות שנים מאז שהספר נכתב, וכולנו כבר פחות תמימים). הדבר מתבטא באמירות כמו: "כל העולמות הפרטיים הם טובים, לא משנה מאלו תשוקות הם מורכבים. הם לעולם לא מקומות וולגריים… מוטב שתדע את זה עכשיו קולין, אתה לא צריך לחכות עד שתהיה זקן כמוני. העולם הוא מקום רע" (עמ' 72). או: "הרוח היא אנחנו, היא אוספת דברים וזוכרת את הקולות שלנו, ואז היא שולחת אותם, בעודם מדברים ומספרים, אל בין העלים והשדות" (עמ' 33).

כך או כך, שתי הדמויות של קפוטה פוצחות את מסע החניכה שלהם בתנאים לא פשוטים. הראשון איבד את שני הוריו. בתיאור מצמית, המזכיר את הצמרמורות הקרות שג'ון אירווינג מעביר בקוראיו באותם מקרים, קפוטה מתאר זאת כך: "באחר הצוהריים שהיא מתה אבא קרא בשמה, קרע מעליו את כל הבגדים ורץ עירום החוצה אל החצר" (16).

הייחוד האנושי

יחד עם שני זקנות גחמניות, שלא בדיוק מתנהגות לפי הסטנדרטיים התפקודיים וכללי המוסרנות הפוריטניים של דרום מערב ארה"ב, הם מחליטים לעזוב את הבית שבו חיו עם אחותה הגדולה של אחת מהם (אשת עסקים הנעקצת על ידי יהודי, אלא מה) ולעבור לגור בבית מעץ. זהו בית שנמצא ביער הסמוך לעיירה ומהווה חלק שיפוטי מוניציפלי שלה, כלומר מקום שבו לשריף המחוזי יש סמכות כאילו היה פונדק של שיכורים באיזה מערבון. מהר מאוד מצטרפים אליהם שופט בדימוס ונער מחוספס בעל תדמית מעורערת, מעין הילד הרע של העיירה.

תחילה נראה כי מדובר במעין קומדיה, מופע סלפסטיק עגמומי, ללא שכבת עומק. כלומר, טקסט בלי סאבטקסט, אף שפני המישור סלולים לעילא. ברומן זה מראה קפוטה – בניגוד למשל ל"בדם קר", הרומן המוכר ביותר שלו – מראה את יכולותיו המושחזות ולעיתים הנפלאות ככותב המתבונן היטב בהתנהגות האנושית, שיודע לתאר כל נים, כל מחווה, כל ייחוד בדמויות שלו. קפוטה יודע להסתכל על כל ייצוג אנושי ולהוציא ממנו את המיטב. הוא מפליא להציג את מה שמייחד את גיבוריו, למשל באופן שבו אותה דמות מדברת, ומסוגל לעשות זאת במשפט אחד, כמו אצל השופט שנדחק לגור על עץ עקב בדידותו הקיומית וניכור מילדיו: "לפעמים אני מדמיין שכל מי שקראתי לו אשם העביר את האשמה האמיתית אלי. זה בחלקו מה שגורם לי לרצות להיות בצמד הנכון פעם אחת לפני שאני אמות" (54). לעיתים קפוטה אף מסוגל להקפיא את דמך נוכח דימוי המזכיר במשהו את רגעיו התיאוריים הבלתי נתפסים של סול בלו ("היא התקפלה כמו עלי כותרת של מימוזה ביישנית"), אך ככל שהעלילה ב"נבל העשב" מתקדמת, כל ההתרחשות המשונה הזו מקבלת פרספקטיבה רחבה יותר.

מדובר בסופו של דבר בעיירת־ספר עלובה במערב דרום ארה"ב. אמנם אחרי שהעבדות נגמרה באופן רשמי, אבל ספיחיה הכלכליים והחברתיים עדיין מציפים בכל עת ומכל עבר. אין פה דווקא עניין אתני, שכן העליבות, המוגבלות והלקות התפקודית הקיומית היא של כולם, לבנים ושחורים כאחד. אנשים המשכשכים תדיר בבוץ קיומי, שכבלים בלתי נראים קושרים אותם אליו. ואם אחת מהן, ורינה, אוזרת עוז להרים את ראשה ולעשות משהו יוצא דופן – מגיע כאמור "היהודי" ועוקץ אותה. מותיר אותה בבוץ, בעליבותה, בלי כסף, בלי ביטחון עצמי, בלי אמונה.

לפיכך, הבחירה לברוח לתוך בית עץ היא לא בחירה שרירותית. זו בריחה בתוך רדיוס של נקודה. זה לברוח בלי לברוח, כי הדמויות הללו מסוגלות לברוח רק בתוך הטריטוריה שלהם. הן קצוצות כנפיים. הן לא מסוגלות לחשוב על אופציה של יציאה מתוך הבוץ, כלומר מתוך העיירה. אין להן את הכישורים לכך. אם ייצאו מתוך הבוץ, השמש האמריקנית תשרוף אותם מיד.

הפצע נסגר

למעשה יש כאן ניסיון מועד לכישלון לייצר עולם חלופי, מקביל, שאיננו מתנהל לפי שדות כוח פוקויאנים. שתי הנשים שנמצאות על העץ מוגדרות על ידי הרשויות כ"לא תפקודיות" ואף "מסוכנות". כל עוד הן מילאו את תפקידן הקטן, המוסתר מהעין, בהתאם למיקומן הסוציאלי, לא הייתה בכך שום בעיה. אך ברגע שעשו מעשה, שעל פניו לא מזיק לאף אחד ולא מנוגד לחוק, הן הפכו לאיום כמעט קיומי, ואין מנוס אלא לגרום לבית העץ לקרוס. אין עולם חלופי. או שתחזרו למקומכן, או שתשבו בבית האסורים.

כך גם ג'ואל נוקס, שיוצא לבדו למסע לעבר אביו שגר אי שם, ונודד בינות פונדקים מפוקפקים, נהגי משאיות מחוספסים, נופים אפורים וקמוטים ודמויות שחלקן קרקסיות, כמעט קריקטוריות, כל אחת מביצה אחרת, אך כל הביצות דומות זו לזו. ג'ואל בונה נרטיב בתוך מוחו, נרטיב תמים הטומן בחובו אפשרות של גאולה. הציפיות שלו לגבי הורות (דמות אב) הן צורך רגשי שפוגש לבסוף יצור אנושי (אבא), אבל הפער הבלתי אפשרי בין הציפיות למציאות פוצע, לעיתים לכל החיים.

בניגוד ל"נבל העשב", הרומן הזה פחות קצבי. יש בו לא מעט תיאורים, יותר מדי דמויות של ילדים, נערים ונערות, שמעכבים קצת את התנועה המהותית בפטפוטיהן השובים אך המעט מיותרים, אבל תהליך ההתבגרות הנפשי של הדמות עמוק יותר מתהליך ההתבגרות של "נבל העשב". הילד מ"נבל העשב" עבר תהליך, משהו בו התפכח, אבל דומה כי בתום הרומן הוא עדיין נותר ילד. ג'ואל נוקס, כאמור, השאיר את הילד מאחור. פתאום מחשבותיו צלולות לגמרי. עיניו כמו מצלמה. קווי המתאר של העולם נראים לו אחרת. הוא כבר אינו צריך הורים לא־תפקודיים, גרושים, פרודים או מתים, הוא יכול לדאוג לעצמו. מה שהוא צריך זה אהבה. אמנם אותו הפצע שנוצר מהפער בין הציפיות למציאות לא הגליד, אבל לפחות הוא נסגר לעת עתה. כבר לא מגרד.