כשגוף מרכזי וציבורי כמו בית הספרים הלאומי מעוניין להנגיש את אוצרותיו הנדירים בפלטפורמה נוספת, אין סיבה שזה לא יהיה ההסכת הכי טוב בעולם. ולמה? קודם כול – זכויות יוצרים. מאז שנת 2000 כל אדם שמוציא ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה מחויב לשלוח שני עותקים לספרייה. וזו נקודה חשובה מאוד. הסכתים רבים אחרים היו רוצים ליהנות מהעובדה שהם יכולים להשמיע או לומר מה שהם רוצים ללא בעיה של זכויות יוצרים. אפילו ההסכת המואזן ביותר בארץ נכון לשנה זו – "שיר אחד" של "כאן", הסתבך עם אקו"ם ולא תמיד יכול להשמיע את השיר המלא שבו עוסק הפרק, על אף שיוצריו מתראיינים בו. דבר שני – מימון. כיאה לגוף המוגדר כ"חברה לתועלת הציבור" חצי מהכנסותיו ממומנות על ידי המדינה, זאת אומרת שאנחנו משלמים עליו. וכשלהסכת אין בעיית מימון, אין סיבה שלא ייקחו את הטובים שבטובים כדי לערוך אותו. ובכן, זה לא המקרה.
לפעמים לא משנה כמה איכותי תוכן ההסכת, אם העטיפה המוזיקלית שלו לא טובה, היא פוגמת באיכות של ההסכת כולו. לפני שאסביר, צריך לציין לשבח את ורד ליאון־ירושלמי, המגישה. נראה שהיא וצוותה עושים עבודת תחקיר מקדימה טובה ומשיגים מרואיינים מעניינים. היא פותחת בביוגרפיה קצרה על הדמות או בקטע מתוך עדות ובכך היא מושכת את המאזינים אל תוך הפרק. גם הנושאים שבהם החליטו בספרייה הלאומית לעסוק מסקרנים – לדוגמה, חנה סנש, כתרי דמשק, נעמי שמר או ספרים שניצלו מידי הנאצים. לעיתים ההסכת נופל לקלישאתיות יתר, כמו בפרק על שמר, שבו בחרו לעסוק בנקודות חייה דרך שירים שכולנו מכירים. האם לא היה כדאי להביא שיר שלא כולם מכירים ולחדש לרוב המאזינים, ולא את ירושלים של זהב? אך שוב, לא זו הבעיה הרצינית של ההסכת, כי הפרק על נעמי שמר עדיין היה מרגש.
ובחזרה לעריכה המוזיקלית; כל מקום שעורכי ההסכת יכלו לטעות – הם טעו. הם שמו מנגינה שמחה ברקע סיפור עצוב ואת אותה מנגינה גם לסיפור שמח. לעיתים המנגינה חזקה מדי, ברמה שמקשה לשמוע את הדיבור ופעמים רבות היא נמשכה יותר מדי זמן מהרצוי. כשהמוזיקה כן מונמכת, זה נעשה בקיצוניות ופתאומיות. ממש ניתן לחוש ביד הגרוטסקית של עורך המוזיקה, לתת למרואיין להגיד כמה מילים, לעצור אותו באמצע כדי לשים מנגינה, להנמיך את המנגינה ולתת למרואיין להמשיך בשטף הדיבור. בהתחלה חשבתי שעצירת שטף הדיבור של המרואיין נעשתה בטעות, אך מתברר שזה בכוונה. גרועה מכול היא הכנסת שירים מוכרים ברקע דברי המגישה, גם כשהיא מפרטת את דרכי ההאזנה להסכת. כדאי ורצוי שתהיה בהסכת מוזיקה שמוסיפה עניין, אבל חשוב להקפיד שהיא תהיה תבלין ותתחבר בצורה אלגנטית ולא מורגשת. בטח לא כזו שגונבת את הפוקוס ובסופו של דבר מונעת מהמאזין לשמוע את העיקר – את הסיבה שמלכתחילה מאזינים להסכת. אם רק יערכו מחדש את הערוץ המוזיקלי, נקבל את אחד ההסכתים הטובים שהיו כאן לאחרונה. חבל.
הספרנים הספרייה הלאומית
