עדינות שלווה מאפיינת את אלבומו החדש של אסף אמדורסקי "432" (על שם התדר יוצא הדופן שבו הוא הוקלט). זה אלבום רגוע, צנוע, שנדמה קצת מנותק, בכוונה תחילה, מהסערות שטלטלו את העולם בשנים האחרונות. האלבום, ששיריו, לדברי אמדורסקי, נכתבו בסיני, משמש תיעוד לחייו ורגשותיו של אמן מתבגר, שמחפש את דרכו ומקומו, עם רגל אחת בתוך חייו כמוזיקאי מצליח, ורגל שנייה בחיים אלטרנטיביים, מחוץ לעיר הגדולה, מחוץ לאור הזרקורים. אם תרצו, סוג של התמודדות עם משבר גיל החמישים.
אסף אמדורסקי אומנם זוכה בשנים האחרונות לתהילת מיינסטרים, בטלוויזיה (עם מיתוג של "האיש הרע" בריאליטי השירה "הכוכב הבא"), אבל כאמן יוצר, הוא נאלץ לסטות לדרך צדדית. אלבומו המקורי האחרון "פה", מלפני חמש שנים, נכשל והיה פשוט לא רלוונטי, עובדה עצובה במיוחד אצל אמן שסאונד עדכני ומקורי היה חלק חשוב במיוחד ביצירה שלו. הגיל, מה לעשות, כבר נותן את אותותיו, הקהל הצעיר כבר נמצא במקומות אחרים, והאיש שהיה אחראי לשורה של אלבומי מופת מוערכים אמנותית (ובראשם "מנועים שקטים" המושלם), וללהיטי רדיו ענקיים ("אהבה חדשה", "רכבת לצפון"), נמצא במקום אחר.
הסאונד באלבום נשען בכבדות על נוסטלגיה ישראלית מסוף שנות השבעים – תחילת האייטיז, עם השפעות ברורות של מתי כספי בתקופתו הברזילאית, והדהוד ליוצרים כמו ארז הלוי. אמדורסקי ויתר הפעם על חלק גדול מהצד האלקטרוני שאפיין את יצירתו בעבר, והתוצאה היא אלבום שבניגוד לקודמו, לא מתאמץ כלל להישמע עכשווי – ומתמקד בשירים עצמם.
חוסר היומרנות של אמדורסקי בא לידי ביטוי גם באורכו של האלבום – שכולל שמונה שירים בסך הכול. שלושה מהם יפים ממש: "מה שאתה רואה עכשיו" ו"כל הצבעים" שפותחים אותו – ובעיקר "משהו שונה בך", שסוגר אותו. השיר הזה הוא מעין בן חריג באלבום. הוא ארוך יותר, וההפקה שלו רזה ודלילה במיוחד, עם רווחים ושתיקות גדולות בין הצלילים. דווקא כך, כשהוא הולך עד הסוף עם האתגר המוזיקלי שהציב לעצמו, מצליח אמדורסקי, בפעם היחידה באלבום, לצלול לעומק ולייצר הדהוד רגשי משמעותי.
אמדורסקי, כיוצר, מעולם לא הצטיין בגזרה הטקסטואלית. גם כזמר מבצע, הוא מוגבל מאוד. הכוח של יצירתו, לאורך כל הקריירה העשירה שלו, היה טמון ביכולת הנדירה לרתום את הסאונד והצלילים האולפניים, לעיתים קרובות בעזרת צוות מסייע משובח, ליצירה של אנרגיה שהטעינה בתנופה אדירה את הצד הרגשי, שסבל לעיתים משטחיות ודלילות.
באלבום הזה, נדמה שאמדורסקי ויתר מראש על הניסיון לייצר להיטים נצחיים או שירים מושלמים. מכירות אלבומים זה הרי עניין של העבר, בשביל למלא הופעות יש לו מספיק שירים, ותהודה ציבורית הוא מקבל מהמסך הקטן. בסיטואציה הזו יש אומנם ממד מעט עצוב עבור מי שגדל בעידן מוזיקלי אחר, אבל הוא מספק גם תחושת שחרור מאילוצים – שמאפשרת ליוצרים כמו אמדורסקי ואחרים בני דורו, לעשות מוזיקה, פשוט כי זה מה שהם אוהבים, בלי להתחשב בצרכים מסחריים.
התוצאה, בסופו של דבר, יפה ונעימה להאזנה, גם אם מעט משעממת, ולא תיחרת בזיכרון הקולקטיבי. ייתכן שכמה מהשירים יזכו להשמעות ברדיו, כשסביר שמאוהביו יצרפו כמה מהם לפלייליסטים שלהם בסטרימינג. לחובבי אמדורסקי נותר לקוות שזה סוג של אלבום ביניים ובעתיד, יש לקוות, הוא ישחרר גם חומרים מורכבים ומאתגרים יותר.
